שקיעה
שקיעה. צילום: אור, צילום עצמי.

 >  >  > 

ונהיה מוקפים בשקט - פרק ט'

לא במקרה הגעת אלי

בבוקר התעוררתי כשתחושה של כאב עמום באחוריי, אתמול באמת התפרענו, נזכרתי במה שהיה אתמול והסמקתי. ניסיתי לקום מבלי להעיר את אמנון, אך זה היה קרב אבוד הידיים שלו אחזו בי כל כך חזק שלא היה סיכוי שאצליח לקום מבלי שירגיש. מיד שהרגיש שאני מתחיל לזוז, הרגשתי את השפתיים שלו מנשקות לי את הראש, ואת העורף, ואמנון לוחש לי באוזן  בקול הבוקר הכל כך סקסי שלו, "לאן אתה ושב שאתה הולך סגן בר-לב? מישהו נתן לך אישור לזוז?" תוך כדי שהוא אומר את זה הרגשתי שהיד שלו מלטפת לי את הגב, ושהוא תופס את הישבן שלי. הוא דגדג אותי ולכן צחקתי, "משהו מצחיק אותך דודו? כי לפי מה שקורה בקדמת התחתונים שלך מרגיש שהעסק פה רציני מאוד." מה שנכון נכון, עמד לי בצורה מטורפת, הידיים של אמנון היו כל כך חמות וגדולות, כל כך אהבתי שהוא נוגע בי, והשפתיים שלו, מלאות ונעימות וחמות כל כך, הרגישו לי כל כך טוב כשנישק לי את העורף, אני מניח שבשביל אנשים רבים הדברים הללו הם עניין שבשגרה, אך אני שאמנון הוא הראשון שלי מתרגש מכל דבר חדש שאנחנו עושים יחד במיטה. פתאום מבלי ששמתי לב אמנון הפך אותי ונשכב מעליי, מסתכל לי בעיניים, "בעלי, איש יפה שלי..."

לא יכולתי לשאת את זה ועצמתי את העיניים, מוזר היה לי להרגיש כל כך אינטימי ללא הכנה, אמנון נישק אותי עמוקות מלקק אותי לכל אורך הגוף, הרים לי את הרגליים וליקק אותי גם בישבן, ובלי כל הכנה חדר לתוכי, אני מניח שהייתי צריך להתרעם על עצם הספונטניות והעדר אמצעי המניעה, אבל תוך כדי שאמנון נמצא בתוכי אני בעולם אחר, מרחף מחוץ לגוף שלי מרוב עונג. תוך כדי שהוא בתוכי הוא שפשף את הזין שלי וכך יצא שגמרנו כמעט יחד, הוא בתוכי ואני על עצמי.

נכנסנו להתקלח יחד, והכאב מאחוריי התעצם, אך בכל פעם שחשתי בכאב הסמקתי כזיכרון למה שעשינו יחד. אמנון נצמד אליי במקלחת, "אני לא יכול להישאר אדיש אליך, איזה יפה אתה, זה כמעט לא אנושי." 

"אמנון מספיק, אתה מגזים, אני לא נראה כזה טוב, אם כבר מבין שנינו מי שנראה טוב זה אתה, כל כך שרירי וגברי, והעיניים היפות שלך, אני יכול להסתכל עלייך שעות..." המילים פשוט זרמו לי מהפה, מעולם לא אמרתי לאמנון מה באמת עובר לי בראש כשאני רואה אותו, בכלל אף פעם לא סיפרתי לאיש את מחשבותיי הכמוסות. אני מניח שזוהי אינטימיות, וכך מרגישים עם אדם שסומכים עליו ואהבים אותו באמת. אמנון הסתכל עליי לרגע ואמר, "אני? אם זה מגיע ממך דודו, אני באמת מסמיק, ועל מה אתה מדבר, כל מי שלא יודע שאתה איתי מנסה להשיג את הטלפון שלך, אל תגיד לי שלא שמת לב לכל הצעירות שמכרכרות מחוץ לדלת של המכלול שלכם, ממתינות שתיגש לשירותים או שבטעות תסדר את החולצה של המדים לידן, והם יצליחו להגניב מבט על הגוף היפה שלך."  

"אמנון אתה איבדת את זה לחלוטין הא? על אילו צעירות אתה מדבר, זה סתם בנות שעובדות בקומה, מה הן קשורות אליי, ואיך אני יכול למנוע מהחולצה שלי לצאת מהמכנסיים היא הרי קטנה עליי, ואין טעם לקנות חולצה חדשה עכשיו אני גם ככה עוד רגע מחליף מדים."

"נכון יפיוף שלי, עוד חודשיים אתה מקבל דרגה, איך אני גאה בך דודו, כל כך מגיע לך, אני שמח שכולם יראו את זה, אולי נקפוץ היום לחנות בתל השומר לקנות לך מדים חדשים? נוכל לשים אותם אצל התופר שיראו עלייך טוב, ושתפסיק להסתובב עם חולצות קטנות ומכנסי ברוגז."

"אמנון אבל החולצה שלי קטנה בגללך, אתה לא זוכר שאמרת לתופר להצר לי את החולצה בכתפיים, את המכנסיים כך שייצמדו לי לרגליים."

"נו ברור, כל הזמן שלא היה לי אותך רציתי לפחות שיהיה לי על מה להסתכל." אמר וסטר לישבני.

"אמנון!" נבהלתי, יצאנו יחד מהמקלחת נופלים על המיטה, מתנשקים ומתגפפים. עירומים ולחים מהמקלחת, ואז עבר אמנון לפסים מעשיים, "עודד אתה זוכר את השיחה שלנו אתמול לפני שהלכנו לישון?"

"כן, בוודאי למה אתה שואל?"

"כי חשבתי שאולי תוך כדי הנסיעה לתל השומר נעצור בחנות תכשיטים ונבחר טבעות, חשבתי שאולי כדאי שננצל את הנסיעה לארה"ב עוד חודש כדי להינשא, מה אתה אומר?"

אמנון דיבר, ודמעות הציפו לי את העניים, לא יכולתי להכיל את כל הרגשות שהתפוצצו בי תוך כדי שהוא דיבר, אמנון באמת רוצה אותי, הוא באמת רוצה להיות איתי לנצח, זה משוגע מבחינתי, זו הפעם הראשונה שהרגשות שלי והחלומות שלי מתגשמים מבלי שאני אהיה זה שמתאמץ בשבילם, מעבר לזה, מבלי שבכלל ניסיתי או אמרתי משהו בכיוון.

"למה אתה בוכה? עודד, עודדי שלי? אמרתי משהו לא במקום? אתה לא באמת רוצה שנתחתן?" אמנון נראה כל כך מודאג, כל כך לא בפוקוס, התגברתי על הדמעות, "אמנון, אני... אני בוכה מאושר, אני לא יכול להאמין שתרצה להתחתן איתי, זה מדהים זה חלום, אני כל כך אוהב אותך, כל כך אוהב אמנון." לא הצלחתי לעצור את הדמעות, והתפרקתי בבכי, נצמדתי אליו ובכיתי לתוך החזה שלו, בכיתי את כל השנים של הלבד, את כל התחושות הקשות, את ההעלמות של אבא שלי, את המוות, את הוויתור של אימא שלי עליי, את ההתמסרות של אחי לעבודה, את החודשים של הלבד בגולן, בוהה בארבע קירות, בלי אף אחד לשוחח איתו, בכיתי את הכמיהות את הפחדים את החלומות את האכזבות את הפחדים שלי מעצמי, את הפחדים של איך יראו החיים שלי כהומו, בכיתי את הכל, הוא הגבר שהצליח למחוק הכל, שהצליח לגרום לי להיות שמח באמת, ששבר בי כל חומה מפרידה ויצק בי תחושות ותשוקות לוהטות, הוא זה שבשבילו היה שווה לסבול. הוא הגבר שלי לנצח. הבכי שלי רק הלך והתגבר ואמנון נראה שנלחץ ממש, מנסה להשקיט אותי ולנחם אותי, מלטף אותי ומעביר ידיים על הגב שלי. לוחש לי דברי אהבה , הבנתי שעליי לספר לו את הסיבה לבכי, ואכן סיפרתי הכל, סיפרתי לו על תקופת הנעורים שהייתה התקופה הקשה שלי, על נסיון ההתאבדות, על הלבד, על הדיכאון על הכל סיפרתי והוא בתמורה סיפר את מה שהוא קרא לו "האמת"

"דודו, אתה יודע שלא במקרה הגעת אליי, האמת היא שהתאהבתי בך עוד במחלקת מבצעים של המטה, הגעת טרי מההשלמה החיילית, מגוהץ ונוצץ, הייתי שם בדיוק בימי למידה, בכל יום שעבר הרגשתי שאת העקצוצים בידיים שלי גוברים מרצון לגעת בך, אפילו שלום לא אמרת לי, היית כל כך חדור מטרה, כל כך צנוע ומפוחד, רצית ללמוד הכל ומהר רק להתחיל לעבוד, רצית עצמאות ואחריות, ואני צפיתי בך מהצד, אני מפחד להגיד את זה אבל פיתחתי אובססיה קטנה אלייך, בכל אופציה שהייתה לי להגיע למחלקה הגעתי, חיפשתי אותך, רק כדי לראות שאתה בסדר, חקרתי עלייך קצת, במערכות ותשאלתי את המפקדים שלך, כביכול מהסיבה שאני מחפש ממלא מקום לתפקיד שיתפנה בקרוב, אני זה שביקשתי להגדיל את האחריות במחלקה בבסיס כדי לקלוט קצין צעיר במקום חיילים. כשהגיעו דיוני האיוש, אמרתי בסיכום שאתה האפשרות היחידה שאני מוכן לשקול, אם זה לא אתה אני מחזיר את המפתחות והולך הביתה, לגמרי לא מערכתי, לגמרי לא לויאלי, אבל האובססיה שלי התגברה ויצאה מכל פרופורציה. בסוף קיבלתי אותך, היום בו התפרסמו תוצאות הדיון היה היום המאושר בחיי, ספרתי את הימים להגעתך, וכשהגעת, היית יותר מקסים משזכרתי אותך, בגרת וגדלת, והכחול של העיניים שלך נעשה עמוק יותר, החיוך שלך המיס אותי מלחיצת היד הראשונה שלנו, ורק אז הבנתי שאני לא יודע אם גם אתה, ואז התחילה התקופה המכוערת בחיי, כל לילה התמלאתי פחדים שאולי אתה סטרייט, כי לא הראית שום סימן, נכון היית חבר למופת ודאגת לי ואהבת אותי אבל הרגשתי שאתה עוצר התפתחות מעבר, היום אני יודע שזה בגלל שפחדת, ובגלל שלא ידעת מה לעשות עם הרגשות שלך, עד הלילה ההוא שהעברנו יחד, כשהבנתי שאתה מרגיש מה שאני מרגיש, מאז החיים שלי נהיו חיים ששווה לחיות. והנה עכשיו אני זוכה לקרוא לך בעלי, אתה מבין איזה מטורף זה? "

הסתכלתי עליו המום, לא היה לי מושג שהוא התאמץ כל כך כדי ליצור את מערכת היחסים שלנו, זה קצת הפחיד אותי ועם זאת העדפתי להסתכל על הצד המקסים שבעניין. הבכי שלי הפסיק והתהפכתי בתוך החיבוק שלו, שכעת אני עם גבי אליו, רגליי מלופפות ברגליו, והוא מנשק אותי על ראשי. "הגיע הזמן לזוז לא?"

"כן, הגיע הזמן."

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...