חתול
חתול. צילום: mika, צילום עצמי.

 >  > 

מלאך סמוי

הוא המשיך לחשוב עליו בתור פרדי החתול של המשיח, אמנם רק בלב, וזה היה מין מרד קטן שהוא ידע שהוא חייב להכניע ולא היה מוכן לוותר עליו.

כבר ארבעה חודשים הם אוספים כסף לטיסה לאומן. אולי חמישה. כן, כמעט חמישה חודשים. כל יום, מהצהריים עד הלילה. בבוקר לומדים בישיבה ובצהריים מתחילים לעבוד. מחלקים חוברות קטנות ודיסקים של רבי נחמן, שיש בהם הרבה תועליות לנפש, לחיזוק האמונה והביטחון ולקירוב הגאולה וביאת המשיח במהרה בימינו, אמן. כל ההכנסות קודש לנסיעה לאומן, שזה מצוה גדולה. אתה לא יודע איך זה שם, מאיר אמר לו, איזו התעוררות, כמה קדושה וכמה אור ואיזה מתיקות יש בנפש כשאתה עומד שם, בציון הקדוש עם כל ישראל קדושים וכולם ביחד מתפללים לסבא נחמן. כשמאיר מדבר ככה הוא משכנע מאוד. אפשר כמעט לחשוב שהוא היה שם בעצמו. אבל גם בשבילו זאת תהיה פעם ראשונה. אולי בגלל זה הוא כל כך מתרגש.

חוץ מהחוברות והדיסקים, שמכניסים סכום נחמד אבל לא יותר מזה, חוץ מזה יש להם גם קצבה קטנה מהישיבה שהר"מ שלהם הצליח לסדר להם. זה די מספיק. שכר דירה אין להם, כי הם הצליחו להתארגן על איזה מחסן חצי בנוי וסגרו אותו עם ברזנט ולאף אחד כנראה לא אכפת יותר מדי ובינתיים הם חיים שם לא רע בכלל. יש בריזה נעימה בערב ולא צריך מזגן, הוא אמר פעם לאיציק, השכן מלמעלה שהוריד להם כבל חשמל מהחלון ומרשה להם לעלות אליו כשהם צריכים לשירותים או מקלחת או משהו. פעם הוא גם שאל את אפי אם הוא רוצה להצטרף אליו לארוחת ערב, והוא התבייש נורא אבל הסכים, כי איציק היה נראה לו בודד מאוד והוא גם היה רעב מאוד. אבל אל תספר למאיר, הוא אמר והתבייש עוד יותר. הוא בטח יגיד שהם צריכים ללמוד להכניע את התאוות ולשבור את היצר, וחוץ מזה, איך אתה יודע שהמטבח שלו כשר, הוא בטח יגיד. כי איציק לא הולך עם כיפה. אבל הוא אמר לאפי שהוא אוכל כשר ושהוא יכול לסמוך עליו, ואפי החליט שזה בסדר.

אפי כפוף למאיר בכל דבר כמעט. מאיר הביא אותו לישיבה, ואמר שהם צריכים לנסוע לאומן ושצריך להתחיל לאסוף כסף לטיסה. מאיר מכיר את כל הספרים שהם לומדים ויכול לצטט מתוכם ולדבר כמוהם. מאיר יודע הלכות ודינים, והוא מלמד את אפי ומזכיר לו כשהוא שוכח או מעמיד פנים שהוא שוכח. אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, הוא אומר כל פעם שאפי אומר שהוא מצטער והוא לא ידע. והוא באמת מצטער ומשתדל ללמוד ולשמור ולעשות. הוא מאמין למאיר ומסתכל עליו ומעריץ אותו ומקשיב ומנסה להתנהג כמוהו ולעשות תשובה כמוהו, כל יום. חוץ מהקטע עם פרדי. זה החתול שלהם. כלומר, לא באמת שלהם. הוא מסתובב ליד המחסן והולך לאן שהוא רוצה. אבל אפי התחיל לשים לו מים בכלים קטנים, ולפעמים קצת אוכל, גבינה לבנה או חצי פסטרמה (לא ביחד כמובן). וכשמאיר אמר לו שזה בל תשחית, הוא אמר שזה לא, זה בשביל פרדי. איזה פרדי, מאיר התחיל להתרגז, ואפי, שקצת נבהל, כמו תמיד, אבל גם קצת התרגז וקצת רצה לצחוק, אמר, בלי לחשוב בכלל, פרדי זה החתול של המשיח.

מאיר התהפך עליו לגמרי. איך אתה מעיז, הוא צעק, איך אתה בכלל יכול להגיד דברים כאלה, איך אתה לא מתבייש, לדבר ככה על המשיח, על אור ישראל, וכן הלאה וכן הלאה. אפי פחד נורא מההתפרצויות האלה שלו. אבל הפעם עלה בו משהו והוא נבהל, נכון, אבל כשמאיר הפסיק לרגע עם הצעקות הוא אמר לו, תירגע, בנאדם. אל תגיד לי להירגע, מאיר התחיל שוב, וזה נמשך ונמשך. אבל בסוף הוא התעייף. אפי אמר שהוא מתנצל ושהוא טעה ושהוא אף פעם לא יגיד דבר כזה שוב ושהוא ישים לב טוב טוב למלכודות שהיצר טומן לו. ומאיר הסכים שלשים אוכל לחתול זה בגדר צער בעלי חיים. למרות שהוא אמר שהוא לא ממש אוהב את הרעיון, גם כי חתול זה חיה טמאה וגם כי זו עוד דרך להיות כבול וקשור לעולם הזה וגם כי בטח יש לו פרעושים. אבל הם התרגלו שהחתול, כלומר פרדי, מסתובב שם, ואפי אהב ללטף אותו ולשמוע אותו מגרגר. הוא המשיך לחשוב עליו בתור פרדי החתול של המשיח, אמנם רק בלב, וזה היה מין מרד קטן שהוא ידע שהוא חייב להכניע ולא היה מוכן לוותר עליו.

וזה בסך הכל חתול, הוא חשב. והוא אפילו לא שלהם. עושה להם טובה שהוא אוכל את מה שהם, טוב, הוא שם לו, ונותן לו לגרד לו בראש. וגם זה, לא צריך להחשיב את זה יותר מדי. החתול הזה, כלומר פרדי, הוא הולך עם כולם. אפילו עם הפועלים שהתמקמו ליד הבניין שלהם לא מזמן. הגיעו לפני איזה חודש, שמו מכולה במגרש ליד והתחילו לעבוד על הגינון של הכביש. בצהריים, אחרי שהם קונים לעצמם את השימורי הודו והגבינה לבנה והחומוס והפיתות בסופר כאן ליד, הם יושבים לאכול מתחת לבניין שלהם. וברור שפרדי גילה אותם והתחיל להסתובב לידם, כאילו במקרה. והם זורקים לו חתיכות מרטדלה, כי למה לא. והוא מתחכך להם בירכיים, ככה סתם, כאילו לא אכפת. אפי מקנא. והוא יודע שזה רע, גם כי הקנאה היא רעה (אלא אם זו קנאה לשם ה', אבל זה כבר סיפור אחר) וגם כי זה בסך הכל חתול. אבל הוא מקנא בכל זאת.

הפועלים האלה בטח שמו לב שהוא מסתכל עליהם קצת עקום, וגם מאיר, אבל לא עשו מזה עניין. רגילים כנראה. בכל זאת הם בדואים ולא נולדו אתמול. ורק מנחם, שלפי השם שלו אתם מבינים שהוא לא ערבי, ולמרות זאת הוא סתם פועל, מנחם שאל אותו פעם אם זה החתול שלהם. והוא אמר שלא, הוא (פרדי) סתם מסתובב באזור. ולפעמים הם נותנים לו לאכול. הוא חתול של עצמו, וזהו. וידע שהוא משקר, וידע שמנחם יודע. אבל הוא (מנחם) הסתכל עליו בעין טובה, אולי קצת מלגלג, כן, אבל מבין. או לפחות מנסה. לגמרי לא כמו שהוא מסתכל על מאיר, שהוא לא סבל אותו מההתחלה. זה היה כשהביאו את המכולה, ומאיר הלך לברר מה קורה והתחיל לדבר עם הראש צוות שלהם וסיפר קצת עליהם ומה הם עשו ולמה כל כך חשוב לעשות תשובה ואיך כל אחד מאיתנו בעצם רוצה להתקרב לאלוהים ולעשות טוב, אבל רובנו פשוט לא יודעים איך ונותנים ליצר להטעות אותנו. וגם מנחם היה שם, והתחיל להתווכח, ומהר מאוד זה נעשה לא נעים, צעקות והנפות ידיים, והם (מנחם ומאיר) סיכמו (מאיר עם אפי ומנחם עם הראש צוות) שהוא (מאיר או מנחם) לא מבין כלום והוא טועה לחלוטין והוא מסוכן מאוד. אחרי זה הם הקפידו לא לחצות אחד לשני את השדה ראייה.

אפי לא התערב בוויכוח ההוא, והאמת היא שהוא די נעלב מהדברים שמנחם אמר. על רבי נחמן ועל תשובה ועל אלוהים ועליהם במיוחד, שאין להם מושג מה הם עושים. אתה זה שאין לו מושג, הוא אמר לעצמו, אתה לא יודע כלום. אני יודע מאיפה באתי ואיזה כלום היה לי ומה מצאתי, חברים ואמת ומשמעות ודרך. הוא ענה לעצמו על כל מה שמנחם אמר. אבל הוא לא אמר לו את זה. לא היה לו כוח לוויכוחים, והוא גם לא היה לגמרי בטוח שהוא (מנחם) באמת לא יודע על מה הוא מדבר. הוא לא אמר את זה אבל היה ברור שהוא יצא בשאלה (שנה ופירש קשה מכולם, מאיר ירק אחרי הוויכוח ההוא) ולמרות שהוא דיבר במילים כל כך בטוחות ונחרצות הקול שלו רעד והתרגש. אם הוא היה כל כך בטוח, אפי חשב, הוא לא היה צועק. אז אולי בכל זאת יש לו איזה מושג. ואולי הוא סתם עושה לו הנחות כי נעים לו שהוא מסתכל עליו ככה, קצת מתנשא וקצת סולח וקצת סתם כזה, חברי, הוא חשב ונבהל פתאום, נבהל עד שורש הנשמה ממש. אבל הוא לא עשה עם זה כלום. וכשמנחם הסתכל עליו, כשפרדי מונח לו מגרגר בחיקו, הוא רק חייך בחזרה רפוי ומגומגם.

כמעט חמישה חודשים הם אוספים כסף לנסיעה לאומן. כמעט כל הכסף מהחוברות והדיסקים וגם חלק מהקצבה מהישיבה. זה לא הרבה, אבל לאט לאט הצטבר אצלם סכום הגון. מספיק בשביל טיסה הלוך וחזור לכל אחד. בלי מלון ובלי אוכל. אוכל הם יביאו איתם, ומלון, מי צריך מלון, מי בכלל יכול לישון כשאתה באומן, בבית של סבא נחמן. מאיר נסחף והתלהב והתחיל לרקוד עם עצמו. אפי לא הצטרף. נפלה עליו עצבות. הוא ידע שזה רע ושהעצבות היא חטא ושהוא צריך להתעורר ולשמוח ולסלק את הכוחות הרעים, אבל לא היה לו כוח. הוא עייף. כבר שתיים בלילה, והם על הרגליים מהצהריים. ובגלל שהוא לא רקד ולא קפץ והסתכל ישר נכחו ולא בלבנה, שעלתה מלאה ומאירה (באור שאינה שלה, כידוע, ויש בזה סוד גדול, כידוע ליודעים), בגלל זה הוא ישר ראה שמשהו לא בסדר. והוא התחיל ללכת מהר יותר ויותר, ואז לרוץ, ועכשיו מאיר שם לב שהוא לא לידו וצעק מה איתו והוא רק אמר, הברזנט. איזה ברזנט, מאיר אמר. אבל אפי לא ענה לו. הוא עמד בחדר שלהם, שקיר אחד שלו היה חסר והברזנט שהם תלו שם היה תלוי בקושי מפינה אחת. המזרונים זרוקים בצד, הספרים מפוזרים וקרועים ורמוסים ודרוסים. לפחות את החרא שלהם הם עשו בפינה, אפי חשב כשהוא הריח את הסירחון וראה את הגוש הכהה. הידיים שלו רעדו. הוא יכול לרצוח מישהו עכשיו. ואז מאיר הגיע בריצה ואמר, איפה הכספת. אפי לא הבין. ואז התעקש לא להבין. וראה את מאיר מרים מזרון ובודק את הבור הקטן ברצפה, הסדק שהם מצאו (שאולי בגללו אף פעם לא גמרו את המחסן הזה) והרחיבו קצת ושמרו בו דברים חשובים ובעיקר את הכספת הקטנה עם הכסף לאומן, ואפי ידע שהוא יודע ועדיין לא רצה להבין ומאיר אמר, הם לקחו את הכספת.

הוא עדיין רועד. הוא מוכן לרצוח. הוא ירוץ בכל העיר וימצא אותם, את החארות האלה. הם ישלמו את הכל. על הכל. חם לו. הוא רועד. כואב לו הראש. חמישה חודשים, קיבינימט, כמעט חצי שנה הם קורעים את התחת, כבר כמעט היה להם מספיק, לא, כבר היה להם מספיק לשני כרטיסים ואפילו קצת יותר, ועכשיו הכל הלך. אין להם כלום. כלום. חונק לו. ריק לו. אולי הוא רוצה לבכות, אבל הוא לא יכול. הוא לא רוצה כלום בעצם. הוא רוצה לחזור אחורה, לתקן, לגרש את המניאקים האלה, בטח סתם נרקומנים, לשים את הכסף במקום קצת יותר מוגן ולא חצי מחסן שבמקום קיר יש לו ברזנט, אצל איציק למשל, לעשות משהו, ואי אפשר. אי אפשר לעשות כלום. עכשיו הוא כאן, במקום ריק ושחור ועמוק, במקום שממנו הוא יצא, זרוק ומושלך. ואין לו כלום.

לקחו הכל, מישהו אמר. מישהי. שושנה, שישנה לפעמים במרכז המסחרי הקטן כאן ליד. ראיתי אותם. היו שלושה. משוגעים. גם השתינו על המזרונים. גם בעטו בחתול. חולרות. מניאקים. איזה חתול, אפי שואל, ורועד לו הקול. מה זה משנה החתול שלך, מאיר מתחיל, אבל שושנה אומרת שהם בעטו בחתול, מסכן. איך הוא יילל. הרגו אותו בבעיטות. מניאקים. משוגעים. לקחו לנו את כל הכסף לאומן, את לא מבינה, מאיר כמעט צועק על שושנה, למרות שמה זאת אשמתה, מה את מספרת לי על חתולים. ואפי שבור כל כך עמוק שאפילו לבכות הוא לא יכול. הוא חייב לזוז, לעשות משהו, כוח רע מתפרץ בו, והוא רץ, בלי לחשוב, רץ ורץ, העיקר לא לעמוד ולא להיות שם.

לילה ובוקר ויום וצהרים חמים ובטן מקרקרת עד כאב וערב ולילה ושחר יפהפה על הים והוא כבר לא מרגיש שהוא רעב ובוקר וצהרים ובסוף, בכל זאת, הכאב מחלחל ושוקע. בסוף הוא בכל זאת חזר לבניין שלהם, כי לאן הוא ילך. הכל כרגיל כאן. ומנחם יושב בצל של הבניין, לבד, נח אחרי ארוחת צהריים בטח. וכשהוא ראה אותו הוא אמר, בקול קצת רם מדי, הנה אתה. מאיר מחפש אותך כבר יומיים. ואז הסתכל וראה אותו ואמר, אתה בסדר. ואפי ניסה לעשות עם היד שכן, הוא בסדר, אבל גם את עצמו הוא לא שיכנע ומנחם אמר שיבוא וישתה ויאכל. והוא עדיין לא אמר כלום, אבל הניח למנחם להושיב אותו ולהשקות אותו ולהציע לו את הלחם והחומוס והלבנה ולא אמר כלום עד שהוא גמר לאכול, טוב, לבלוע הכל, והיה שבע וכבד ומבויש מאוד.

מנחם סיפר שאתמול בבוקר הם מצאו את מאיר, שעדיין היה בשוק אבל הצליח לספר להם מה קרה. בהתחלה הוא רצה להתקשר למשטרה, אבל הם (מנחם והראש צוות ואיציק וגם מחמוד, שהוא סוג של אחראי מטעם עצמו על הפועלים האחרים) שכנעו אותו שלא כדאי, את הגנבים לא יתפסו (בטח סתם נרקומנים) ולעומת זאת יכול להיות שיתהפכו עליהם, על מאיר ואפי, שאחרי הכל הם דיירים לא חוקיים. כל היום מאיר הלך ובא, אמר שהוא היה בישיבה ודיבר עם הר"מ שלהם וסיפר לו מה קרה ואולי ינסו לארגן להם סוף סוף דירה קצת יותר נורמלית, וכל הזמן שאל אם הם ראו את אפי. הוא היה מודאג מאוד. כנראה עדיין מודאג מאוד. הוא בחור טוב, אפי אמר, בלי להסתכל על מנחם. מנחם לא אמר כלום, הסתכל ישר ושתק. ואז קם ואמר שהוא צריך לחזור לעבודה והלך לשיחים מאחורה, להשתין.

אפי. אפי. אפי, בוא הנה. נו, אפי. מנחם קורא לו, בשקט. הוא כמעט לא שמע. הוא כורע מול השיחים, מסתכל ומקשיב ומרוכז מאוד, ומסמן לו לבוא עם היד. תקשיב, הוא אמר. אפי הסתכל עליו, לא מבין, ואז שמע. יבבות חתוליות. חלשות מאוד. שקטות. עצובות. והוא יודע והגרון נחנק והדמעות והשמחה קורעות אותו ממש והוא רוצה לחבק את מנחם, אבל למה הוא מסתכל עליו ככה, קשה ומרחם. ומנחם אמר, אני לא מומחה לחתולים, אבל זה לא נראה טוב. אני מצטער. ושוב הסתכל לתוך השיחים, ואפי איתו. ראה את פרדי רובץ בצל, אפור מפוספס ומרוט ועלוב, מסתכל עליהם בעיני חתול מלאות ועצובות ועייפות. מה זאת אומרת שזה לא נראה טוב. כמעט לא הרגיש את היד של מנחם על הכתף שלו, כשהוא קם והתרחק.

הוא שומע את מנחם מדבר בטלפון. התייעץ עם מישהי שאמרה שלא יעיז להתקשר לשירות הווטרינרי. דיבר עם מישהו שאמר שכן, הם יבואו, אבל כנראה שאין מה לעשות. אמר לראש צוות שנכון, הוא לא נמצא בשטח, מקרה חירום משפחתי, ולא, זה לא עניינו, תודה. אחר כך חזר וכרע לידו והסתכל עליו ועל פרדי ואמר שעוד מעט יגיע הווטרינר, אבל כנראה שיצטרכו להרדים אותו. את פרדי. הוא ממש מצטער. ושהוא ישלם על הכל. אפי הסתכל עליו עכשיו, מבויש ואבל מכל הבחינות האפשריות, וניסה להגיד תודה ולא היה יכול להוציא כלום. אבל נראה לו שהוא הבין.

אחרי איזה זמן מנחם התקשר שוב לווטרינר, כנראה, ושאל איפה הוא ומה קורה והקשיב והנהן ואמר כן כן ושבסדר, הם יביאו אותו. אייל לא יאהב את זה, הוא אמר, ואז, שילך להזדיין. תעזור לי, הוא אמר, ואפי הזיז את הענפים והוא הוציא את פרדי, כמה שיותר בעדינות, שלא לפגוע בו ושלא ישרוט אותו. אבל הוא היה כל כך חלש שבקושי הצליח ליילל. מנחם כרבל אותו (את פרדי) בין שתי ידיים ושאל, למרות שלא היה צריך, אם הוא (אפי) יבוא גם. הם נסעו במשאית הקטנה של הגינון ואפי היה צריך להחזיק את פרדי, והוא נבהל נורא כשהרגיש את העצמות המרוסקות המעוותות והגוף הקטן הרפה. איכשהו הם הצליחו למצוא את המרפאונת לחיות תוך עשר דקות ולחנות בדיוק מול הכניסה. השגחה פרטית, מנחם אמר ולא צחק. אפילו לא היו צריכים לחכות בתור. היתה שם בחורה צעירה ויפה ומחודדת שאמרה שד"ר קטלן יצא לכמה דקות ומה העניין, ובזמן שמנחם סיפר מה שקרה היא הסתכלה עליו ועל החתול ועל אפי ולא שאלה כלום, ורק אמרה, אפשר לנסות לנתח, אבל רוב הסיכויים שזה לא יעזור, אם כבר עברו יומיים. וגם יקר, היא אמרה והסתכלה על שניהם. זו החלטה שלכם. מנחם הסתכל עליה, ועל פרדי, ועל אפי, ושאל מה הוא אומר. אבל אפי לא יכול להגיד כלום. אפילו לא למשוך כתפיים. רק להסתכל עליו בחזרה ולהיות אומלל. והיא אמרה, אני מבינה שזה קשה. אבל עדיף להרדים אותו. חבל שימשיך לסבול.

אפי התיישב. הייתה בו תערובת מבחילה של עצבות וייאוש ותוכחה וטיפשות, כי זה בסך הכל חתול. והנה מנחם כורע מולו, מניח יד על ברך, ואומר שזו החלטה שלו. אני לא יכול להרוג אותו, אפי רוצה לצעוק, ואני לא רוצה שיכאב לו, ואני לא יכול לשלם ואני לא רוצה שאתה תשלם, למרות שאמרת שאתה מוכן, הוא אומר בלב ומקווה שמנחם מבין, כי לדבר הוא לא יכול. ורק אמר, תעשה מה שנראה לך נכון, וידע שהוא משקר ושהוא מזויף. לא, מנחם אמר, ועכשיו מחלחל בו כעס. אפי. ואז לא הייתה לו ברירה. צריך להרדים אותו, נכון, אפי שואל-אומר. מנחם הנהן. ואפי אמר, טוב. כלומר לא טוב. לא טוב בכלל. אבל החלטתי. מנחם קם, ושוב הניח לו לרגע יד על הכתף, ונכנס לחדר שבו פרדי שכב על שולחן קטן לבן ונקי וקר.

הוא ריק לגמרי עכשיו. וגם קל לו. הראש לא כואב, האוזניים לא מהדהדות. אין מה לעשות. כבר אין מה לעשות. הוא החליט, וזהו. אפשר להתאבל עד מחר, או מחרתיים. וזה בסדר. אבל הוא החליט. לרגע אחד הדברים היו ברורים וקשים ובהירים. ואז שוב חם, שוב זיעה, שוב צעקות ותלונות והסברים, אמנם לא שלו אלא של מנחם שאומר שכן, בסדר, הוא תכף יגיע והוא ייקח אותם, אוקיי, אוקיי, אבל לא צריך לצעוק, נכון. הם עומדים עכשיו מחוץ למרפאה, כמעט עלו למשאית אבל עדיין לא. וזהו, אפי מבין. ומנחם אומר, בוא, אני אחזיר אותך. לאן תחזיר אותי, אפי שואל, לדירה שלכם, מנחם אמר, ואפי אמר, בכוח, אני לא הולך לחזור לשם. אין לי מה לחפש שם. והוא מתבייש מאוד ואומר, בכל זאת, שהוא יחזור לבית שלו לאיזה זמן. כלומר לבית של ההורים. אבל, הוא אומר, ולא מצליח להמשיך. מנחם חיכה, למרות שהוא מאבד סבלנות. ואפי, בלי להרים עיניים, אמר שאין לו כסף עכשיו. בכלל. אפילו לא לאוטובוס. ואולי הוא יכול, כלומר, והוא לא מסוגל לגמור, להגיד את זה, לבקש משהו כל כך פשוט וסתמי כמו כסף לכרטיס לאוטובוס. איפה אתה גר, מנחם שאל בקול שיש בו גם רוגז וגם קוצר סבלנות וגם רחמים גדולים. כלומר, איפה ההורים שלך גרים. מושב בשרון, אפי אמר, ומשום מה לא רצה להגיד איזה. אני יכול להסיע אותך, מנחם אמר, ממילא אני צריך להביא את החבר'ה (יעני, הבדואים) לדירה שלהם, זה בהוד השרון. אני רק צריך שתכוון אותי. ואפי רק בקושי הצליח להגיד שהוא ישמח ושתודה.

אפי ישב מקדימה, בין מנחם למחמוד. הארבעה האחרים הצליחו איכשהו להידחס במושב האחורי, והוא הרגיש אותם נועצים בו עיניים. אבל אולי רק נדמה לו. מהר מאוד הם עברו לשיחה רבקולית ורועשת, מפוסקת צווחות וצחוקים, והוא לא הבין מילה. מחמוד שאל לאן הוא (מנחם) נעלם, ומנחם אמר שהיה מקרה חירום ושזה לא עניינו. שאר הדרך הם שתקו. אבל אחרי שפרקו אותם הוא השתחרר קצת. פרדי זה שם קצת מוזר לחתול, הוא אמר. ועוד חתול שלכם. כלומר, הוא התחיל להתנצל, ואפי חייך ואמר שלא תמיד הוא היה בעל תשובה. וסיפר לו על התקרית עם מאיר ועל פרדי החתול של המשיח. מנחם חייך. זה מהקייטנה של קנלר, אפי התחיל להסביר, והחיוך של מנחם התרחב והוא גילגל עיניים ואמר שהוא יודע. ואמר שבעצם, פרדי הוא לא החתול של המשיח. הוא החתול של קנלר. הוא ברח (כאילו) והתמקם בבית של המשיח, בתור חתול סמוי. הוא לא יכול להיות חתול סמוי, אפי אמר, כי רואים שהוא חתול. אז מלאך סמוי, מנחם הסכים, ועיקם את קצות השפתיים בזיוף של חיוך קר כדי להסתיר חום אמיתי. אפי לא אמר כלום. לא היה צריך.

 

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...