צל
צל. , gratisography.com.

 >  >  > 

חיובי - פרק יב'

דקירות בגב

כדי להסביר מה קרה, ובעיקר מה לא קרה, אני צריך להסביר מי הם מקס וסטפן ומה הקשר שלי אליהם. אז ככה – אחרי התקיפה שעברתי והגילוי שאני נשא החלטתי לשנות את חיי, לחזור לקריות, ללכת ללמוד ולהתנזר ממין עד יומי האחרון. עמדתי בהחלטה עד שפגשתי את מקס בערב גשום אחד של דצמבר לפני שנתיים.

למה דווקא הוא? אני מניח שזה היה צירוף של נסיבות, עיתוי ומזל. ירד גשם חזק, הוא הציע לי טרמפ, ומאחר וידעתי שהוא מורה במכללה שלמדתי בה, והוא נשוי ואב לילדים, נכנסתי בלי שום חשד למכוניתו, ומצאתי את עצמי במה שהוא כינה דירת הזיונים שלו. הוא מבוגר ממני ביותר מעשרים שנה, ובזמנו חשבתי שגבר שמתקרב לחמישים הוא עובר בטל. מקס הוכיח לי שאני טועה טעות חמורה.

הקשר איתו היה נוח גם לי וגם לו. זה התחיל כסקס בלבד, בלי שום רגש, אבל עם הזמן התיידדנו. הוא לימד אותי המון דברים על מין, ועל עצמי, ואולי גם אני גיליתי לו דבר אחד או שניים שהפתיעו אותו.

לפני כחצי שנה מקס פגש את סטפן - עולה חדש מרוסיה - גבר גדול ורחב, לא צעיר, אבל חזק. בקיץ עברו וסטפן ומקס תאונה מוזרה, הם יצאו מכביש צדדי לכביש הראשי והמכונית שלהם התנגשה בסוס. מאז וסטפן סובל מכאבי גב, ואולי סבל מהם עוד קודם? לא יודע. העיקר שהוא סובל מפריצת דיסק, ולפעמים נתפס לו הגב והוא זקוק לביקור במיון. שם נותנים לו זריקה, משאירים אותי לישון לילה, מטיפים לו מוסר שיוריד במשקל ויפסיק לשתות, מנסים לשכנע אותו לעשות ניתוח, ובסוף מתייאשים ושולחים אותו הביתה.

זמן מה הם אפילו גרו יחד, אבל זה לא ממש הסתדר להם, בעיקר בגלל המשפחה של סטפן - שני בנים, כלות ונכדים (אשתו נשארה ברוסיה) - שלא מקבלים בעין יפה את הנטיות המיניות שלו. סטפן שכר דירה בבלוק שבו גר מקס והם מסתדרים יחד לא רע. גרים לחוד, אבל ביחד, ומבלים זה עם זה הרבה זמן. אתמול בערב התקשר אלי מקס וביקש שאבוא מהר עם הפז`ו של מוריס - סטפן שוכב אצלו על הרצפה ולא מסוגל לזוז מרוב כאבים וצריך לקחת אותו מהר למיון.

סטפן בן אדם מגודל. מטר שמונים וחמש על מאה עשרים ק"ג בערך. להרים אותו מהרצפה ולהוריד אותו שתי קומות – שלושים וחמש מדרגות סך הכל - לרכב לא היה מבצע קל. הצעתי שנזמין אמבולנס עם אלונקה, אבל סטפן קילל אותי ברוסית אמר שאין לו כסף לגנבים הללו וביקש וודקה. סירבתי לתת לו כי אלכוהול לא הולך טוב עם משככי כאבים, פחדתי שהוא יתעלף, מצד שני אם הוא היה מתעלף הוא היה שותק ונותן לנו לשאת אותו על כפיים בלי בעיות. עד שהגענו לפז`ו התעשר מאוד אוצר הקללות שלי בגרוזינית מדוברת (וסטפן שירת בצבא הרוסי) ולא אתפלא אם גם אצלי התחיל תהליך של פריצת דיסק.

טסתי למיון של רמב"ם ושם, תודה לאל, הביאו אלונקה ניידת והסיעו אותו פנימה. לפני שהרדימו אותו הוא התקשר לבן שלו לספר לו מה קרה והבן אמר שהוא כבר בא. פגשנו את הבן בפתח המיון ובישרנו לו שסטפן יצטרך כנראה לעבור הפעם את הניתוח שדחה שוב ושוב. "בסדר." אמר הבן - בחור נאה ושחרחר עם מבטא רוסי קל מאוד וגינוני נימוס קרירים, "אני מאוד מודה לכם שעזרתם לאבא שלי אבל עוד מעט יגיע אחי עם הנשים והילדים ואני מבקש שתלכו מפה."

"מה תלכו?" התפרץ מקס, "הוא החבר שלי, הוא הולך לעשות ניתוח, אני רוצה להיות איתו."

"עדיף שלא." פסק הבן בטון מסתייג, וסקר אותנו בשמץ תיעוב.

לדעתי נראינו כמו שני אזרחים תמימים וחפים מפשע. קצת פרועים אחרי המאבק במדרגות, אבל סך הכל לא מזיקים. הבן של סטפן הסתכל עלינו כאילו היינו משהו נתעב שנדבק לו לנעל ואמר שהוא לא רוצה שהילדים ידעו באיזה חברה סבא מסתובב, והוא מעדיף שאשתו וגיסתו לא יפגשו אותנו ולא ידעו שהוא היה איתנו כשקרה המקרה. "הוא היה רק איתי." התרגז מקס, "ובסך הכל אנחנו..."

"אני לא רוצה לדעת מה עשיתם יחד." קטע הבן בתיעוב  את דבריו, "ובעתיד אני מעדיף שתתרחק מאבא שלי."

"לא היית מעז לדבר ככה לפני אבא שלך פסקודניאק." צעק עליו מקס ברוסית, אף פעם לא ראיתי אותו כועס ככה. איש הביטחון, רוסי גם הוא, התחיל להסתכל לכיוון שלנו, ואיזה רופא שהציץ עלינו מעבר לווילון הרים טלפון והתחיל לחייג. אולי זו הייתה פחדנות מצידי, אבל לפעמים יותר טוב להיות פחדן. תפסתי אותו וסחבתי אותו מהר למגרש החנייה. הוא נאבק קצת, אבל נכנע די מהר והלך איתי בשקט, וקילל ברוסית כל הדרך הביתה. לא דברנו על מה שקרה ועל איך גירשו אותנו רק בגלל ש... בעצם בגלל מה? בגלל שאנחנו הומואים והם לא רצו שידעו שלאבא שלהם יש חברים הומואים? למי אכפת בכלל? למה זה מפריע להם? הרי הם ידעו יפה מאוד למה ההורים שלהם לא יחד. מה הם חשבו, שמקס וסטפן יתנשקו באמצע המיון? מטומטמים.

רציתי להישאר עם מקס, אולי אפילו לישון איתו, אבל הוא סירב. שתינו יחד תה, והוא סיפר לי שסטפן והוא אכלו יחד ארוחת ערב, ואחרי האוכל סטפן קם ורצה להזיז את הכיסא שישב עליו וכנראה שעשה תנועה אחת קטנה לא במקום והתמוטט על הרצפה, גונח מכאבים.

אמרתי לו שאם מנתחים אותו כעת אז רק מחר בבוקר אפשר יהיה לראות אותו, ושהכל יהיה בסדר, אבל הוא נשאר עצוב וכועס. חבקתי אותו לפני שהלכתי, ונישקתי אותו כמה פעמים לפרידה (גם על הפה), והצטערתי שהוא לא מרשה לי להישאר איתו, אבל הוא אמר שהחבר שלי מחכה לי (הוא קורא לו התימני הקטן שלך) ושאלך כבר. 

בבית מצאתי את נוני ויובל ישנים יחד במיטה שלנו. אני חושב שהוא כבר גדול מידי לדבר כזה אבל כשניסיתי להחזיר אותו הביתה הוא התרגז וישן למחצה הוא ניסה להשתמט ממני, מתעקש לחזור למיטה. "עזוב את הילד." אמר נוני, "מוריס יצא ואימא שלו עדיין לא חזרה. הוא לא יכול להישאר לישון לבד בבית."

"אז שישן על הספה, הוא גדול מידי לישון פה."

"תפסיק להיות לחוץ, זה רק יובל שלנו." פיהק נוני, "בוא כבר לישון."

בסוף הוא נשאר לישון אצלנו וחזר הביתה רק בבוקר. אני לא מבין למה לינה מבלה זמן כה רב עם התינוקת שלה אצל אחותה בנתניה? ולמה מוריס לא מתעקש שהיא תחזור? ומי לדעתם אמור לטפל ביובל? ילד בן שלוש עשרה לא יכול לדאוג לעצמו.

למחרת בבוקר צלצל מקס וסיפר שסטפן עבר את הניתוח בשלום ואחרי שהוא התעורר הוא שמח מאוד למצוא את מקס ליד המיטה שלו. הבנים שלו לא העזו להגיד כלום ליד אבא שלהם כשהוא היה ער, אבל מקס אמר שהרגיש את העיניים שלהם דוקרות אותו בגב כל הזמן.

*****

שמתם לב שצרות תמיד באות בצרורות? הוא התפרץ הביתה כמו כדור תותח והתחיל לריב איתי ולצעוק עלי בגלל משהו שהוא קרא בתגובה שהגבתי לאחד הקוראים שלי. המילים ניצול, רמאות, בגידה, ונבזות חזרו על עצמן בתדירות בלתי נסבלת. למה זה קורה דווקא עכשיו, יום לפני יום ההולדת שלי? אין לי די דאגות אחרות? כבר שלושה ימים אני מנסה לתפוס את לינה ולא מצליח ומוריס מתחמק ממני ולא רוצה לדבר איתי על הבעיות המשפחתיות שלו אם כי הוא מניח כמובן מאליו שיובל הוא האחריות שלי כשאימא שלו שוב מחליטה להעלם. (כן, היא כבר עשתה את זה בעבר). במידה מסוימת זו אשמתי, הרי ידעתי שהוא מציץ לכאן, אבל אני לא סובל צנזורה. זה בלוג אישי ואם אני לא יכול להתבטא פה בלי לעשות חשבון אז מה אני מחפש כאן?

מה שעצבן אותו זה שכתבתי בתגובה מסוימת שרק פעם אחת התאהבתי בצורה עיוורת ובמשך כמה שבועות הייתי נטול כל הגיון ועשיתי שטויות, אבל זה עבר ובחיים אני לא ארשה לעצמי להיסחף ככה שוב, פעם אחת זה מספיק ודי. נוני קרא את התגובה שלי וחטף קריזה. לא הכרנו זה את אז זה ככה שאין טעם לקנא, אבל הוא כועס כי אני לא חש ככה גם כלפיו. אם הייתי מאוהב בו בצורה כזו הייתי בטח מתאבד. גם ככה סבלתי מספיק ודי מכל ההיסוסים שלו ומהמעברים שלו מסטרייט להומו. אמרתי לו שאהבה זה יפה מאוד, אבל בן אדם צריך להגן על עצמו דווקא מאנשים שאכפת לו מהם. כשאתה אוהב מישהו אתה נותן לו כוח עליך ובסוף זה נגמר בבכי. זה לא שאני לא אוהב אותו, אבל אני לא עיוור למגרעות שלו ואני לא מוכן להיפגע שוב פעם.

הוא כעס מאוד ואמר שאני מנוול ושניצלתי אותו ואחר כך חזר על רשימת כל הדברים שהוא ויתר עליהם בגללי – לדעתי חוץ מקצת סכסוכים עם ההורים הנדחפים שלו הוא לא ויתר על כלום אבל הוא לא רואה את זה ככה.

בקיצור, עמדנו וצרחנו זה על זה שטויות שאף אחד מאיתנו לא התכוון אליהן. לא חשוב מה, אין לי כוח וחשק לחזור עליהן. אני מניח שכל זוג שחי יחד מספיק זמן עובר מידי פעם מריבה כזו - שופכים המון זבל ואז או ששוכחים ומתפייסים או שנפרדים.

באמצע הצעקות וטריקת הדלתות והקריזות נכנס יובל, אומלל וכמעט בוכה וצעק שנפסיק כבר, והוא מבקש סליחה, והוא לא יבוא יותר לישון אצלנו, רק שלא נריב יותר. משום מה הוא הבין מהצעקות שלנו (ששמע רק את חלקן וטוב שכך) שהמריבה היא בגללו. ככה זה ילדים - נדמה להם שכל העולם מסתובב סביבם.

ברגע שהוא נכנס הרגשתי כאילו מישהו שופך עלי דלי מים קרים, וגם נוני נרגע מיד. הילד היה כל כך מסכן ומבוהל בגללנו עד שכל ההתלהבות והלהט שלנו שכחו. מיד נחפזנו להרגיע אותו שזה לא בגללו, בכלל לא, ושהוא לא הבין טוב, ואנחנו רבים בגלל משהו אחר לגמרי. יובל נרגע, התיישב, ושאל אם יש משהו לאכול, ומה בנוגע לטוסט פיצה - ארוחת הערב הקבועה שלו - ותוך כדי זלילת טוסט שאל על מה רבנו.

הסתכלנו זה על זה ואני בטוח שנוני כבר שכח לגמרי מה עצבן אותו כל כך. אני לא שכחתי, אבל בטח שלא התכוונתי לספר לילד דבר כזה, אז אלתרתי מהר ואמרתי שאני כועס על נוני כי הוא שכח שיש לי מחר יום הולדת. חבל שלא הייתה לי מצלמה ברגע זה. היה ממש תענוג לראות איך הילד מפרכס מרוב עליצות ואיך הוא מתפתל מרוב מאמץ להתאפק לא לגלות לי את הסוד. נכון שילדים זה דבר מאוד מעייף ומטריד לפעמים, וגם לא משתלם כלכלית. אבל ילדים הם גם דבר נורא מצחיק. בשביל רגעים כאלה שווה לעבור את כל הזובור שילדים מעבירים אותך בדרך כלל. אני מצטער שאני הורס את האשליות של מי שמאמין שילדים זה שמחה. בדרך כלל זה לא, אבל לפעמים יש גם נחת. אחר כך מוריס צלצל להגיד שהוא חוזר היום נורא מאוחר ואם אנחנו יכולים לתת ליובל לישון אצלנו? אמרתי שבטח וניסיתי שוב לדבר על לינה והוא שוב התחמק ואמר שנדבר אחר כך וסגר. אני מכיר אותו, לא יהיה שום אחר כך. 

כשיובל הלך להתקלח מולי שאל אותי אם גם הלילה הוא יישן פה, ומה קורה עם הילד הזה? איפה אימא שלו ולמה אין לו אבא? שאלות מצוינות, אבל אין לי תשובות. הסברתי לו את המצב המשפחתי של יובל – אבא ביולוגי לא ידוע, אבא חורג שלא שם עליו, ואימא שנעלמת מידי פעם מהשטח.

"מה היא עשתה עם הילד לפני שהיא הכירה אותך?" שאל מולי וקימט את מצחו בדאגה.

"שמה אותו בפנימייה, אבל הוא שנא את זה."

מולי שיחק בחוסר חשק עם הסלט שלו (הוא בדיאטה) ואמר שהוא לא רוצה להעליב, והוא יודע שאני לא כזה, אבל זה לא רעיון טוב שהילד יישן איתי ועם נוני באותה מיטה. אמרתי שאני יודע, והוא יישן מהיום על הספה, והלכתי להביא לו פיז`מה ושמיכה ותוך כדי כך הצצתי בארון של לינה, למעשה חדר ארונות ענקי שנראה קצת ריק מידי. היא לקחה המון בגדים בשביל ביקור של כמה ימים. אולי זה מין דפוס כזה אצלה – גבר חדש, תינוק חדש, ואחר כך ממשיכה הלאה.

אחרי שהילד נרדם והמשחק כדור סל נגמר נוני ואני ניהלנו שיחה ממושכת, רגועה הפעם. שיחה שהייתה מכאיבה לשנינו. זה התחיל כשהערתי שאני חושב שבזכות יובל הצלחנו להגיע עד הלום, והרבה פעמים הדאגה לו וההתעסקות בבעיות שלו איחדו אותנו. נוני אמר שאני צודק, והביא כדוגמא איך הפסקנו לריב היום כדי לא לצער אותו, ומשם המשכנו ודיברנו על זוגיות ועל עצמנו. נוני הודה שבזמן שהוא היה בקורס באיטליה הוא היה עם גברים אחרים ובגלל זה הוא היה כל כך קר כלפי והתרחק ממני – הוא הרגיש אשם ומבולבל ולא נהנה בכלל, והתחיל לפקפק אם הוא בכלל הומו.

דווקא הפרידה שיזמתי גרמה לו להבין עד כמה הוא אוהב אותי וכמה הוא אומלל בלעדי. הוא הסביר לי שעד שהוא הכיר אותי הוא נמשך פיזית לגברים, אבל לא הרגיש כלפיהם כלום, רק נשים עשו לו את זה מבחינה רגשית. "הייתי מכיר בחורה, מתלהב ממנה, מדבר איתה שעות, אבל חולם לזיין את אחיה שבקושי דיברתי איתו מילה." סיפר לי בחיוך עצוב.

"ומה קרה אחרי שפגשת אותי?" שאלתי, מרגיש קצת אי נוחות מהווידוי שלו. אני לא רגיל שהוא מדבר איתי בכנות כזו.

"אותך אני אוהב מכל הבחינות והצורות." אמר נוני, "ואוכל אותי שזה לא קרה לי עם בחורה, קשר כזה שהוא גם פיזי וגם נפשי צריך להיות עם נשים, לא עם גברים."

"למה? כי זה מה שאימא שלך אמרה?" עקצתי אותו ברשעות.

"לא רק אימא אלא גם אבא והאחים והאחיות, כל העולם אומר שרק בין גבר לאישה יש אהבה אמיתית, ושגברים עם גברים זה לא זה."

נוני המסכן, הוא בסך הכל ילד טוב שרוצה להיות בסדר ושכולם יאהבו אותו, ולא מבין למה זה לא הולך. "היו כמה בנות שמאוד רציתי לרצות אותן, שיעמוד לי כשאני איתן, אבל זה לא הלך." אמר בעצב, "עם המולדבית הייתי ממש ממש קרוב יורי, היא באמת בחורה מקסימה, גם אתה היית מחבב אותה."

"כשהיית איתה זיינתי את גילי." אמרתי לו. זו הייתה מכה מתחת לחגורה, אבל הדברים שלו פגעו בי ורציתי לפגוע בו חזרה.

"אני יודע, זה בסדר." אמר נוני, אבל אני מכיר אותו, זה לא היה בסדר.

הוא נשכב עם הגב אלי ולא רצה לחבק אותי. במקום להתנצל ולנסות לתקן עזבתי אותו ואני יושב וכותב מה היה. אולי אחר כך אני אשכב לידו ואחבק אותו, ואמשוך אותו אלי, ובסוף נירדם חבוקים, ומחר נתחיל הכל מחדש.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...