אילוסטרציה. צילום: Jeff Kubina, Flickr.

 >  >  > 

ילד מטומטם - פרק א'

מי יגיד את המילה האחרונה?

זהו, החלטתי עם עצמי לסיים את הסאגה הזאת, אחרי שנה וחצי אני כבר חנוק, כבול באשליה, לא מושל בחיי. החלטתי לסיים את זה, לסיים את הפרק הגדול הזה, לשים אותו פשוט מאחורי, לחזור לבית הורי, להתמקד באני שלי, ולצאת לחפש את מה שאני רוצה - אהבה טהורה שלא תלויה בדבר!

בתקופה האחרונה עמית מתחיל להיות מאוס עלי, כמה אני יכול להכיל את השקרים שלו? כמה אני יכול להכיל בן אדם שבתוך תוכי הוא מורגש לא רצוי, אבל נשארתי איתו למרות הכל, נשארתי איתו כי פחדתי, פחדתי שיקרה עוד פעם מה שקרה, אני אחזור עוד פעם לתקופה הכי קשה, תקופה נוראית, אינטנסיבית, מייגעת, מסיבית.

תקופה שאני לעולם לא אשכח.

לא אשכח את תקופת התהילה.

לא אשכח את ארוחות הבוקר.

לא אשכח את הריצות.

לא אשכח את העיניים שלו.

לא אשכח את החיוך הכובש.

לא אשכח את הנתינה.

לא אשכח את התמיכה.

לא אשכח אותו לעולם, לא אשכח את זה.

כמה שניסיתי, לא הצלחתי, לא הצלחתי למחוק אותו, הוא תמיד היה ויהיה שם, בלילות במיוחד, בזולה שרק אני והאוזניות שלי נמצאים שם ומשדרים לעולם את הרגשות שלי, לעולם לא אשכח זאת.

הוא שידר בדיוק את מה שבר שידר, פתאום חוסר ביטחון, פתאום יותר מידי שאלות, פתאום עשרות טלפונים, פתאום עשרות אסמסים.

ואני? כמו רופא מנוסה, מהר נתתי אקמול, מהר טיפלתי בפצוע.

רק לאחר מכאן הבנתי שאני רופא כושל.

רק לאחר מכאן הבנתי ששמתי פלסטר על פצוע שצריך ניתוח, תפרים.

ידעתי כבר לאיזה ניתוח אני נכנס, ניתוח שהזמן עצר מלכת, ניתוח של רופא שנלחם נגד שד המוות.

מי יגיד את המילה האחרונה?

הרופא? שד המוות?

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...