קונדומים
קונדומים. צילום: יחסי ציבור.

 >  >  > 

דודי שמחה - פרק ד'

הרגשתי מנוצל, אני עובד בשבילו ואני לא מקבל דבר בתמורה.

בבוקר יום שני הופתעתי לראות את יואל אוסף אותי, אמר, "גבי אמר שאנחנו גרים קרוב וביקש שאאסוף אותך."

הגענו למחסן ואחרי הקפה קיבלתי מספר רשימות והתחלתי ללקט. כל כמה דקות הרמתי את עיני לבדוק אם דודי גבי כבר הגיע. הוא לא. יואל ומוטי היו נחמדים אליי ודיברו איתי הרבה. שאלו עליי, על משפחתי וסיפרו על עצמם. הרבה הם סיפרו על עצמם. כנראה שהרבה זמן לא היה מישהו חדש שעבד איתם והם הרגישו צורך לספר לי הכל.

אחרי ארוחת הצהריים התבאסתי שגבי לא הגיע ועבדתי לאט יותר עד לסוף היום.

מוטי החזיר אותי לביתי כי יואל נסע לבקר את אחד מילדיו ישר מהעבודה. כך הוא המשיך לספר לי סיפור שהתחיל בערך לפני שעה על איך המחסן היה מאז ועד היום. איך היו המדפים ומה היה בכל מדף – או שזה מה שזה הרגיש לי.

נכנסתי לבית הורי בלי חשק ואבא שלי שאל, "מה קרה?"

"היה יום ארוך." עניתי לו.

"ככה זה ולא כל יום יהיה מעניין." הוא הוסיף. עליתי לחדר, וירדתי רק בשביל ארוחת הערב.

בלילה חיפשתי בצ'אט את דודי (נכנסתי עם הכינוי גולש גלים כדי שדודי לא יזהה אותי). כל העב ניסיתי למצוא אותו אך הוא לא היה שם או שלא הצלחתי לזהות אותו.

הלכתי לישון חרמן. בבוקר קמתי ושוב היה זה יואל. נסענו ללא מילה ואני ויתרתי על הקפה בבוקר וישר התחלתי לעבוד. בצהריים אכלתי כמה דקות מועטות וחזרתי לעבודה.

לקראת שתיים יואל קרא לי ואמר, "אני יוצא עכשיו, יש לי הכנות לפסח." הגיש לי מפתח והוסיף, "מוטי כבר יצא, כשתסיים תנעל וקח מונית."

כשהלך חזרתי לרשימה והתבאסתי איך גבי פשוט הבריז לי. הרגשתי מנוצל, אני עובד בשבילו ואני לא מקבל דבר בתמורה. כשסיימתי עליתי למשרד שלו והתחלתי להציץ במגירות ובארונות. שלא מצאתי כלום הזזתי את העכבר וראיתי שהמחשב פתוח. התחלתי לחפש בהיסטוריית גלישה מידע, ולא מצאתי. חיפשתי בדפדפן אחר וקיבלתי אותה תוצאה.

נכנסתי לכל מיני תיקיות וחיפשתי סרטונים ותמונות ולא מצאתי משהו מעניין. לפני שהתייאשתי נכנסתי לסל המחזור ואורו עיני – היו שם הרבה סרטונים ותמונות שדודי ניסה למחוק. החזרתי אותם לשולחן העבודה והתחלתי לראות את הסרטים.

מסתבר שדוד גבי היה נוהג לצלם אנשים איתם נפגש. הצילומים היו חשוכים ומזוויות משונות – הבנתי שדודי מצלם אנשים בלי ידיעתם. לפי תאריך מצאתי סרט מהמפגש השני שלנו, ראיתי את הדלת נפתחת, כנראה שהחזיק במצלמה הוא צילם את כולי ואני הייתי מכוסה לגמרי. הוא נכנס פנימה והוריד בגדים. הוא התקרב אל בגדיי אך לא עשה דבר. משהו היה לי חשוד. הוא כיבה את האור ומשם רק שמעתי. שמעתי את הגניחות והמיטה שזזה עד שבקול רם נאמר, "שלום יובל, או דביר, מה שבא לך. זה אני, 'שמחה', או דוד גבי, מה שבא לך." פתאום הבנתי – דוד שמחה זיהה אותי בלי להציץ בארנק.

נבהלתי, חיפשתי מהר את הסרטון הנוסף ואכן מצאתי סרטון באורך שעה וחצי. התחלתי את הסרטון אך הוא היה שונה, החדר צולם מפנים והיה אור. לפי השעה בסרטון עדיין לא נפגשנו. הרצתי קדימה עד שפתאום נכנסתי בדלת. הבנתי באותה שנייה מה קרה, דודי צילם אותי מבלי שידעתי וראה את הסרטון בין המפגשים.

הרגשתי מנוצל עוד יותר.

מחקתי שוב את הקבצים ויצאתי מהמשרד. נעלתי את המקום ולקחתי מונית להורים.

בבוקר הבא, לא יצאתי לעבוד. לא רציתי.

בשעה שתיים עשרה התקשר יואל וביקש שאחזיר את המפתח שלו אם סיימתי במחסן. התעכבתי בבית ונסעתי לשם כשנכנסתי לא היה אף אחד אבל היה אור בחדר של גבי. 

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...