צל
צל. , gratisography.com.

 >  >  > 

חיובי - פרק א'

ושוב בבית

זה לא שאני לא אסיר תודה לסבתא שנתנה לי לגור אצלה אחרי שהשתחררתי מבית חולים, נהפוך הוא, אני אסיר תודה לה ולפיני אחי שהעלה את הרעיון והשתדל למעני אצלה. אני לא בדיוק הנכד האהוב עליה, ואני חושש שאם היא תדע שאני חיובי אני אעוף משם כמו טיל. זה שאני פייגלע מספיק ודי כדי להוריד אותי לתחתית הרשימה שלה, אבל איזה שעמום זה לגור אצל סבתא. כמה ספרים אפשר לקרוא וכמה רדיו אפשר לשמוע? וגם הכסף הולך ונגמר ופשוט נמאס לי להיות תקוע בדירונת קטנה ומחניקה עם ריח של נפטלין.

מכאן אתם בטח מבינים שכשהבחור ששכר ממני את הדירה שלי לפני שעזבתי התקשר לשאול מתי אני חוזר הייתי צריך להתאפק כדי לא להגיד לו - אתמול. "מה קרה?" שאלתי בקול רציני מאוד, "כבר גמרתם את השיפוץ?"

לא, השיפוץ לא נגמר, אבל הנישואים שלו כן. איך זה יכול להיות ששני אנשים מבוגרים מספיק להיות הורים לילדים לא מצליחים להסכים על הצבע של הפס כסף באמבטיה או משהו כזה? לא יודע מה התשובה, אבל הם מתגרשים. היא חוזרת להוריה, הוא מוכר את הדירה ומסתלק לאי שם, ואני יכול לחזור הביתה.
אחלה. טוב, לא אחלה שהם מתגרשים, ועוד בגלל שטות כזו, אבל מצד שני העובדה שהם מתגרשים בגלל עיצוב הדירה רק מוכיחה שהם לא התאימו מלכתחילה. אני מאחל להם כל טוב בדרכם החדשה. מעודד מהבשורה אזרתי עוז והתקשרתי לבוס שלי ששמח מאוד לשמוע שחזרתי ודרש שאגש מיד למשרדו, ורצוי שאבוא מאוחר, אחרי שכולם הולכים.

הבטן התכווצה לי מבהלה לשמע הדרישה המוזרה הזו, וברגליים רועדות דיוושתי על אופני את כל הדרך מביתה של סבתא עד לאזור התעשייה. "אני יודע הכל." בישר לי הבוס, ובכל זאת לחץ את ידי וחייך אלי.

בגילי כבר יש לי די שכל לסתום את הפה, ולכן שתקתי והנחתי לו לספר לי שהוא חשד כבר מזמן שאני הומו, ועכשיו הוא גם יודע שאני חולה איידס. הוא בירר הכל על הווירוס הזה דרך רופא אחד שלמד אתו בבית ספר בזמנו, וגם טרח להתקשר לבית החולים להיות בטוח שאכן זה אני שמאושפז שם, ואחרי כל הבירורים הללו הוא רגוע לגמרי ומבין שאם אקפיד על תזונה נכונה ולקיחת תרופות לפי ההוראות הכל יהיה בסדר איתי ואני לא מסוכן לאיש.

"אני מאוד מצטער שלא סיפרתי לך קודם." אמרתי, ובאמת התביישתי בעצמי.

יש הרבה סיבות הגיוניות למה לא סיפרתי לאף אחד חוץ מאשר לחברים ממש קרובים שקיימתי אתם יחסי מין, אבל הסיבה האמיתית לשתיקתי היא שלא רציתי לחשוב על זה, ובטח שלא לדבר על זה. הדחקתי בכל הכוח את העובדה שאני נשא ודי זלזלתי בשמירה על בריאותי, מוציא את נוני מדעתו ורק כשחליתי במילואים והרגשתי שהמוות שלי קרוב... עזבו, אין לי כוח להיכנס לזה. מספיק שתדעו שאני רק נשא ואם אקפיד לשמור על הוראות הרופאים יעבור עוד הרבה זמן עד שאזכה להריח את הפרחים מהשורש.

"אז אתה לא מפטר אותי?" שאלתי.

"לא. אבל אם אתה מרגיש טוב יורי אולי אתה מוכן בבקשה להגיע כבר מחר לעבודה כי אנחנו מוצפים ואיציק מתחיל להתחרפן מרוב עצבים. נו, טוב, מה עוד חדש? איציק עומד על סף התמוטטות עצבים בערך שלוש פעמים בשבוע.

"מי עוד יודע על המצב שלי?" שאלתי.

"אף אחד, רק אני." באמצע השיחה שלי עם הבוס איציק התפרץ למשרד, קרחתו נוצצת מזיעה, ציפורניו מכורסמות ופניו מכורכמים במורת רוח.

"יורי." צעק וחיוך מאושר הפציע על פניו, "חזרת." ולפני שהספקתי להגיד שלום ותודה לבוס כבר דהרתי במורד המדרגות המפורסמות לשמצה של בית המלאכה שלנו ונשארתי בחדר הלייזר עד שבע בערב. איציק עבד לידי בטכנופור החדש שאמור היה להיות שקט יותר מהישן (חבל שאף אחד לא סיפר לו את זה), והחריש את אזני ברעש הנורא.

עבדתי קשה אתמול, אבל לפחות הלילה ישנתי מצוין. נכון שהעבודה הזו לא משהו, וגם המשכורת על הפנים, אבל הגעתי למסקנה שאני חייב לעבוד כי בלי עבודה אני מתנוון, מרגיש חסר תועלת ועלוב נפש, ומתחיל לפתח פחדים ורעיונות טיפשיים.

בלילה, אחרי שחזרתי מהעבודה, התקשרתי לנוני לספר לו את החדשות. "איזה מזל שאתה חוזר הביתה, אני אלרגי לסבתות." אמר נוני בשביעות רצון.

"אל תדבר שטויות," כעסתי, "מה אכפת לך איפה אני גר? אתה חוזר הביתה לאבא ולאימא."

"אל תגיד לי מה לעשות, נודניק." התרעם נוני.

"שתוק אמנון."

צר לי אבל ככה נשמעות השיחות שלנו בזמן האחרון. אני כועס עליו כי הוא עקשן שמסרב להבין שאנחנו כבר לא יחד ועוד יותר כי הוא רוצה לוותר על הטיול שהם מתכננים לעשות בסוף הקורס. "אחרי כל כך הרבה זמן שחרשת בלימודים תוכל לטייל קצת באיטליה." הוכחתי אותו, "לא חבל לוותר?"

"אבל אני מתגעגע אליך נורא," הוא מתעלם כדרכו מטיעוני ההגיוניים, "ומי יטפל בך וידאג לך?"

"אני מסתדר לבד נוני."

"כן, ראינו איך אתה מסתדר, שבוע אחרי שעזבתי התחרפנת." התחרפנות, ככה הוא קורה לזה שנפרדתי ממנו והחזרתי את כל חפציו להוריו, זה שאני מסרב לסכן את חייו ובריאותו זו התחרפנות.

"אני אהיה בסדר חמוד, אבל אתה צריך..."

"אל תגיד לי מה אני צריך, אשכנזי עצבן."

"אני כן אגיד לך, פרענק מעצבן."

"לא רוצה, ואתה לא מחליט עלי."

ככה פחות או יותר נשמעות כל השיחות שלנו מחו"ל לארץ – מריבות, וויכוחים וירידות זה על זה, ובכל זאת הלכתי לישון עם חיוך על הפנים.

***

היום היה יום טוב, המון עבודה, בבוקר סידרתי קופסאות צבע ואחר כך עבדתי שעות עם הטכניפור החדש ו"השקט". כולם באו ללחוץ לי את היד וסיפרו לי חדשות מרעישות שקרו במחסן כשלא הייתי - הפח אשפה של השמן נדלק בגלל סיגריה בוערת, ומזל שלא נשרף כל המחסן. ניקו התחתן ברוסיה, אבל רק בעוד שנה אשתו תוכל לעלות לארץ. הבן של הקווקזי התגייס, ואילו ההודי ממשיך לריב כרגיל עם בעלי הבית שמצידם רבים זה עם זה. מה שהכי מצחיק זה שכולם אמרו לי שאני נראה מצוין, אם כי רזיתי מעט, ומה שעוד יותר מצחיק זה שאני באמת מרגיש מצוין עם כל החבר`ה המשונים ששורצים שם, ומביעים דעות מסמרות שיער. הפוליטיקלי קורקט עוד לא הגיע למחסן שלנו. אין להם מושג מה זה הטרדה מינית, ואת הדעות שלהם על הומואים עדיף שלא אכתוב פה כי יש גבול לכל תעלול.

בסוף השבוע אני מתארגן וחוזר הביתה, חבל שאורון נסע לטורקיה ולא יוכל לעזור לי. מעניין מה הוא חושב על הפתרון הגאוני של הדתיים לחתן הומואים עם לסביות? לדעתי זה רעיון נורא ואיום שאפילו אצל סטרייטים עובד בקושי, אז למה שיעבוד אצל זוגות חד מיניים?

אני קורא עכשיו ספר מרתק על ד"ר קינסי שחקר את המין בשנות החמישים בארה"ב. הוא חשב שמין הוא צורך טבעי כמו אוכל או שתייה, וכמו שאף אחד לא חושב שזו בגידה אם בן זוגו אוכל אצל אחרים, ככה גם סקס מחוץ למסגרת הנישואים לא נחשב בעיניו לבגידה. בתיאוריה הוא צודק, אבל החיים הם יותר מתיאוריה.

בכל מקרה הספר (המעגל הפנימי / בוייל) מעולה, אני ממליץ.

***

ברגע שנכנסתי לדירה חשכו עיני. נכון שיש להם שני ילדים קטנים ונכון שהם היו עסוקים בלפרק את הנישואים שלהם, אבל הם לא יכלו למצוא כמה דקות ביום כדי לעשות קצת ניקיון? הם גרו בדירה פחות מחודשיים וטינפו יותר ממה שאני ונוני לכלכנו מאז שבאנו לגור פה. קשה להאמין שרק בפברואר התחלתי לגור פה, בקושי עברה חצי שנה - אני מרגיש שעבר מאז הרבה יותר זמן. כנראה שאיינשטיין צדק והכל באמת יחסי. מילא הרצפות המלוכלכות, האמבטיה והשירותים המטונפים, הכיור המגעיל והגינה המוזנחת, אבל מה עושים עם הקירות המוכתמים?

"תראי איזה קירות הם השאירו לי." התבכיינתי ללינה שכנתי שכבר ילדה במזל טוב תינוקת מקסימה ביותר שתודה לאל לא דומה כלל למוריס - אבא שלה.

"זה כלום." אמרה לינה בנחת ונתנה לי בקבוק של ג`ל אקונומיקה וחבילות מטליות ניקול בשלל צבעי הקשת. "לשפשף את הקירות באקונומיקה?" נדהמתי.

"כן בטח, זה מוריד את רוב הכתמים." אישרה לינה, "ואחר כך תנגב בסמרטוט לח והכל יהיה כמו חדש." כל יום שישי שפשפתי וניגבתי כל משטח שהגעתי אליו, ובעזרתו המסורה של יובל – בנה של לינה - שניגב אחרי בסמרטוט לח הספקתי לגמור הכל עד כניסת השבת.

תוך כדי שפשוף ניסינו לנחש את מקורם של הכתמים שמצאנו בכל פינה. עד גובה מטר בערך היה ברור שהלכלוך נוצר בגלל שני ילדים קטנים ופרועים שההורים שלהם היו עסוקים מכדי להשגיח עליהם, אבל אני עדיין תוהה איך הגיעו כתמי קטשופ עד לתקרת המטבח. כפי הנראה התנהלו במטבח שלי קרבות מאסף חסרי רחמים והתחמושת הייתה בקבוקי קטשופ וצלחות אוכל. "זה נראה כמו דם." אמר יובל שנמצא כעת בשלב סרטי האימה בחייו, "לפי הצעקות שהיו אני בטוח שזה דם."

"אני מאוד מקווה שלא." אמרתי בטון הכי חינוכי שלי והרשיתי לו לטפס על הסולם הגדול אבל ליתר בטחון נעמדתי קרוב מאוד לסולם מוכן לתפוס אותו אם ייפול.

הידידות שלי עם יובל נחבלה קשות בגלל הפרידה הארוכה. מאז שחזרתי אנחנו נורא מנומסים זה אל זה. דבר ראשון שהוא שאל כשנפגשנו זה אם אני כועס שהוא לא בא לבקר אותי בבית החולים? ואני שאלתי אם הוא כועס ששיקרתי שאני נוסע לחו"ל?

די מהר הובהר ששנינו לא כועסים איש על רעהו – אני לא רציתי שיבקרו אותי בבית החולים, ונוני דיבר עם יובל בטלפון כבר לפני שבועיים והסביר לו שהייתי חולה מאוד ולכן במקום לנסוע לחו"ל הייתי צריך להתאשפז. יפה מצידו נכון?

אחרי שגמרנו לקרצף את המטבח הזענו כל כך עד שהיינו חייבים לפשוט את חולצותינו והוא העיר שרזיתי. "אמרו שהייתה לך התמוטטות עצבים, בגלל נעשית רזה?"

"כן, משהו כזה... הייתי חולה ולא היה לי חשק לאכול..." גמגמתי קצת, נבוך, כי האמת שאני לא יודע בדיוק מה היה לי ואיך להגדיר את הבלגן שנוצר פתאום בחיי.

אני מניח שהתמוטטות עצבים זו הגדרה לא רעה כלל. "מה זה התמוטטות עצבים?" חקר יובל בחוסר טקט ששימח אותי מאוד כי פירושו היה שהוא כבר לא מתבייש ממני.

"זה כאילו... זה שאתה מרגיש שאתה משתגע קצת ויורד מהפסים, אבל זה עובר אחרי כמה זמן, זה כמו שאתה חולה בשפעת ונדמה לך שאתה הולך למות, אבל אחרי כמה ימים הכל עובר." ניסיתי להסביר, יותר לו מאשר לעצמי.

"זה קרה בגלל שיש לך איידס?" המשיך יובל לחקור אותי בשלוות נפש, ולפי קולו הרגוע אפשר היה לחשוב שאיידס זה רק מין סוג של שפעת.

למראה הבעת פני (הרגשתי שאני מצליח להסמיק ולהחוויר בבת אחת), הוא נחפז להרגיע אותי שהוא יודע שזה סוד ושהוא לא יספר לאיש. "בגלל זה אתה פוחד לגעת בתינוקת?" המשיך בחקירה.

"כן, וגם כי היא נורא קטנה ואני פוחד להכאיב לה." הודיתי.

"אל תדאג רוב הזמן היא ישנה, אתה יכול להחזיק אותה חופשי." בישר לי יובל, "אתה יודע שעוד לא נתת לי חיבוק ולא אמרת לי מזל טוב?" שינה נושא פתאום.

נתתי לו חיבוק ואמרתי לו מזל טוב, (היה לו בר מצווה בסוף אוגוסט) ואחר כך ברחתי לשירותים, ועד שגמרתי לצחצח את האסלה ואת הרצפה סביבו העיניים שלי כבר הפסיקו לדמוע וכמעט שלא היו אדומות יותר. 

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...