צילום אילוסטרציה (למצולם אין קשר לכתבה). צילום: Emil, Flickr.

 >  >  > 

תרגיל באמפתיה - פרק ד'

בחור טוב

2014

הפגישה הסתיימה. שוב הם ישבו במעגל. רותם, המדריך, שאל אם מישהו רוצה לומר משהו לקבוצה.
בהתחלה הייתה שתיקה. אחר כך מישהו, הג'וש הזה שדורון שנא, אמר איזו בדיחה לחלל החדר. ואז שוב חזרה אותה שתיקה דחוסה, שעוררה בדורון תחושת אשם. הכול בגללו. כף יד אחת גירדה גב יד שנייה. הנער הדקיק עם הפנים המוארכות שוב צחקק. כל הזמן הוא היה מצחקק, צחוק שהיה מעורר בדורון אסוציאציה לא נעימה, כאילו הצחוק הזה לא היה באמת צחוק אלא סוג של פריחה. ליד אותו נער ישב רועי שוסטר, השחקן המפורסם, שהיה ללא ספק הבחור הכי יפה בחדר, דורון הופתע מזה שהיום אמר לו שלום.
דן המדריך פצה את פיו, אבל אז גל זקף את ראשו ואמר: "אני רוצה לומר משהו."
כולם הסתכלו עליו בהפתעה. המדריכים נראו מתפעלים.
"היה לי נורא כיף להיות פה היום. זה מקום מדהים, כיף שאפשר לבוא, לדבר, לשתף בדברים אישיים. באמת, אתם אדירים."
ארבעת המשתתפים האחרים וגם שני המדריכים חייכו אליו בחום. רק דורון לא חייך. ואם חייך, חייך בעווית. כף ידו הקטנה הוורודה נגעה בלחיו שהצמיחה זיפים.
"נהדר! עוד מישהו?" שאל דן בהתלהבות. "טוב, אז שיהיה לכולם סוף שבוע נהדר, ונתראה שוב בעוד שבוע!"
כולם קמו ממקומותיהם ולבקשת המדריכים התחילו לעזור בסידור החדר.
דורון עזר יותר מכולם. הוא ערם כיסאות על גבי כיסאות. השליך כוסות חד פעמיות מיותמות לשקית זבל. בדק שלא נשאר כלום על הרצפה. הוא תמיד עזר לסדר, בכל אירוע משפחתי או חברתי שנקלע אליו.
בזווית העין הוא ראה שגל והשחקן הזה רועי שוסטר נעמדו מחוץ לחדר והתחילו לדבר. גם הנער עם הפנים המוארכות והצחוק המתנשם נעמד לידם, ובהמשך גם ג'וש המגעיל שהיה אומר תמיד בדיחות גסות עם המבטא שלו. לבסוף הצטרף אליהם גם הבחור השחום, שנראה לדורון קר ולא נחמד.
דורון נשאר בתוך החדר והם עמדו בחוץ. כף ידו אחזה בשקית הזבל.
"אתה נשאר פה לסוף שבוע?" שאל אותו דן, המדריך.
"מה?"
"חשבנו פשוט לנעול פה." הסביר. דורון יצא מהחדר, וחלף ליד החבורה שעמדה בחוץ ופטפטה. גל הביט בו בחיוך. דורון השיב לו בחיוך. עוויתי, זוויתי ומעוקם.


2011

המנהלת הסירה את משקפי הקריאה והניחה אותם על השולחן. "אתה נראה צעיר. בן כמה אתה בכלל?"
"עשרים."
"מה עם צבא? לא עשית?"
"לא," השיב דורון. "כן."

"כן או לא?"
"התחלתי."
"התחלת ולא סיימת." אמרה האישה הזאת, הנשרית, בקול חמור. "למה לא סיימת?"
דורון לא ענה.
"בטח היה לך קשה." אמרה המנהלת, ומשב פתאומי של רוך התנופף בין המילים שלה. "אתה נראה בחור טוב."
"תודה."
"אני לא בטוחה שתתאים לעבודה כאן בגן. ילדים הם עם קשה. בטח בגילאים האלה. וחוץ מזה, בינינו? זאת בכלל לא עבודה שמתאימה לבחור, לגבר, לך תעבוד כמוכר באיזה פיצרייה, אני יודעת? אני אומרת לך את זה לטובתך."
היא קמה. הוא קם כמה שניות אחריה, ומפיו נפלט: "למה את אומרת?"
"למה אני אומרת מה?" שאלה המנהלת בפיזור נפש מופתע.
"שזה לא לבנים."
"זה ברור." אמרה המנהלת שהתחילה ללכת לכיוון דלת המשרד. "אם היית משחק בבובות מגיל שנתיים, גם אתה היית נהיה אימהי. אבל סביר להניח שזה לא המצב, נכון?"
היא פתחה את הדלת והובילה אותו החוצה.
ילדה אחת רצה ישר אליהם, כמעט שמעדה מרוב התרגשות. "נאווה! תראי מה ציירתי!"
"וואו. יפה מאוד."
"מה זה?" שאל דורון.
הילדה נופפה בציור והסבירה בקול צווחני: "זה אבא, וזאת אימא, וזאת ספיר, וזה יובל, וזה קטשופ."
"מה זה קטשופ? קטשופ מהמקרר?"
"לא!" צחקה הילדה. "קטשופ זה הכלב שפה! אתה רואה?"
גם ילדים אחרים ניגשו אליו, דיברו על עצמם, משכו בחולצתו, דרשו חיבוק.
דורון התחיל לעבוד בגן הילדים. לפעמים אפילו חייך. חיוך של ממש, לא חיוך מעוות של פחד.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...