זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק לח'

מעורב ירושלמי

בטי הסכימה ברצון לרעיון של בדיקות גנטיות עקב המוצא המשותף של הסבים שלנו מאותה עיר בליטא. "אין בעיה מקסים," התיישבה על ברכי, כורכת את ידיה בעליזות סביב צווארי, "תן נשיקה," דרשה, מחליקה את כפה הקטנה מתחת לחולצתי. "בטי," מחיתי, "הרופא אמר..."

"שטויות, הדימום כבר נגמר." מחתה בטי.

למזלי לירז פרץ לחדר והסיח את דעתה. אלוהים! איך אני אחזיק מעמד אם היא תמשיך לשבת עלי ככה? המצב לא השתפר בהמשך, בלילה שלמחרת בטי ניסתה מתוך שינה למשוך אותי להתעלסות, ומאחר והייתי רדום למחצה כמעט שנסחפתי, עד שהתעוררתי ודחפתי אותה מעלי, "לא בטי!" אמרתי בתוקף, כועס על פזיזותה, "זה עדיין מוקדם מידי, נחכה עד השבוע הבא."

היא התעוררה לגמרי והתיישבה, מביטה בי במבט המום ונפגע. "טוב, איך שאתה רוצה." ענתה לי בקול קר. למרות החושך ראיתי שעיניה מבריקות מדמעות.

מאז אותו לילה היא התייחסה אלי בנימוס קריר וסירבה להניח לי לחבק אותה במיטה. חול המועד נגמר מהר מידי, ומיד אחרי המימונה בטי נסעה לירושלים וחזרה רק אחרי שלושה ימים. בזמן שנעדרה היא התקשרה כל ערב לאחל ליל מנוחה ללירז, מדברת איתי בנימוס אך בקצרה. נורא התגעגעתי אליה, שקעתי בעבודה כדי לא לחשוב עליה וכל ערב הייתי חוזר הרוג הביתה ונרדם כמו מת מול הטלוויזיה. לחדר שלנו נכנסתי רק כדי להתקלח ולהחליף בגדים. ישנתי על הספה או בחדר האורחים. 

סבא הודיע לי שהוא וגניה עוברים לגור יחד ולוקחים את חאתם איתם. חאתם התחיל לעבוד באופן קבוע אצל איז'ו - הספר הרומני שרצה כבר מזמן להרחיב את המספרה. הם הסכימו שהוא יספר נשים והרומני יעבוד על הגברים. סבא היה מרוצה מאוד מהתכנית שלו וסגר הכל לבד עם גניה ועם חאתם. לי רק נשאר לעזור להם לצבוע את הדירה ולהעביר את החפצים.

סיפרתי לבטי על התכנית של סבא בטלפון והיא נאנחה. "הייתי צריכה לדעת שהגנרל לא יקבל ממני פקודות ויסדר את החיים שלו כמו שהוא רוצה. מה אימא של נטלי אומרת?"

"אני חושב שהיא מרוצה, לנטלי יהיה חדר משלה ואולי אירנה תוכל למצוא איזה גבר עכשיו כשאימא שלה לא תשגיח עליה כל הזמן." שנינו הסכמנו שזה די מצחיק שדווקא סבתא גניה מצאה לעצמה גבר ואילו בתה אירנה חיה לבד.

"נו טוב, גם אם זה לא יסתדר לסבא תמיד יהיה לאן לחזור." אמרה בטי, "מי שמדאיג אותי הוא חאתם, איך זה שאיז'ו הרומני נותן לו לעבוד במספרה שלו?"

"כי זה משתלם לו," עניתי בקצרה, לא איז'ו ולא חאתם עניינו אותי ברגע זה, רציתי רק לדעת מתי היא חוזרת אלי.

"אני קצת ממהרת מקס, בבקשה תברר עם חאתם שהכל בסדר ואיז'ו לא מנצל אותו ולא מציק לו. אתה יודע שאיתי הוא לא ידבר, אבל לך הוא יספר אם הוא יהיה בצרות." התחנפה, יודעת שאני לא מסוגל לעמוד בפניה.

"יש עוד משהו שאני צריך לברר הוד מעלתך?" שאלתי בעוקצנות שאפילו לא שרטה את שלוותה.

"כן, תברר מה קורה עם הילל, תסביר לו שאם הוא יתעקש להיות כזה צדיק ולא לגעת בשיר היא תמצא מישהו אחר שיעשה את זה." פסקה בטי כאילו ידעה על השיחה המביכה שניהלתי עם שיר רק לפני כמה ימים.

זה היה אחרי שחזרנו מבית החולים, בטי לא הניחה לי לגעת בה אחרי שדחיתי אותה באותו לילה והייתי אומלל ומתוח. שיר תפסה אותי יושב בחוץ, שותה כוס בירה לפני השינה. הילדה ישבה קרוב מידי אלי ודרשה לדעת אם היא יפה בעיני. חיבבתי מאוד את שיר, היא הייתה בת שש עשרה, דקיקה וקלה, חזה קטן רגליים ארוכות ופנים נעימות. מובן שהחמאתי לה והבטחתי לה שהיא יפה מאוד. שנייה אחר כך היא התיישבה על ברכי וחיבקה את צווארי, מחככת שדיים עגולים ומוצקים בחזי. "הילל לא חושב ככה יותר, הוא כבר לא נוגע בי ולא מנשק אותי." אמרה בעצב, "אתה חושב שאני שמנה מידי?"

כמעט פרצתי בצחוק, גם עם נעלים ומפתחות שיר שקלה בקושי חמישים קילו. משקלה על ברכי היה כמעט לא מורגש, אבל בכל זאת, תודה לאל שלבשתי ג'ינס עבה שריסן את הזין הדבילי שלי שנאבק ברוכסן. לא היה לו סיכוי. למרות הבירה, ולמרות הריח הנהדר שלה, והצמרמורת שהעבירו בי פטמותיה הנוקשות שכמו שרטו את גופי, מזל שאין לי נטייה לגילוי עריות או לקטינות דקות גו שהולכות בלי חזייה. "את כבר לא ילדה קטנה שיר, תפסיקי עם זה." אמרתי בתוקף והורדתי אותה מעלי, "את לא מכוערת ולא שמנה ואת יודעת את זה. בהלכה כתוב שאסור לגעת באישה עד החתונה. הילל חי לפי ההלכה, את צריכה לדבר איתו, לא איתי." הודעתי לה וברחתי משם מהר כמו שפן.

אין לי מושג איך הילל מחזיק מעמד, אני במקומו כבר מזמן הייתי...  טוב לא חשוב. הוא כמעט קדוש ואני סתם אידיוט. 

הייתי לבד בבית. כולם יצאו חוץ ממני ומלירז שישן. בטי אמרה שתחזור בערך בתשע בערב, ברבע לתשע הדלת נפתחה והיא נכנסה פנימה, מלווה בפרופסור שכטר שנשא ברוב אבירות את מזוודתה הקטנה. הייתי בטוח שהיא שוהה לבד במלון, עובדת בחריצות על המחקר. מאין הוא הגיע פתאום? בטי לא הזכירה אותו בשיחות הטלפון. היא חייכה אלי בנימוס, ולפי נימת קולה כשברכה אותי לשלום אפשר היה לחשוב שאני שותף סתמי לדירה. אחד שאין לו שום זכות לברר מה היא ושכטר עשו יחד בירושלים.
שכטר הניד את ראשו כלפי, נישק את לחיה כשהוא כורך יד על כתפיה ונפרד ממנה בחום, מציין כמה נעים היה לו לעבוד איתה והסתלק. לקחתי את המזוודה לחדר השינה שלנו ובטי הלכה להביט בילד הישן. חיכיתי לה על המיטה, משנן לעצמי להיות רגוע ולא להתעצבן. "איפה כולם?" שאלה בטי, "סבא וחאתם כבר עברו? איפה הבנים?"

היא דברה באדישות, כאילו אני סתם חבר, ולא בעלה שהתגעגע אליה ולא עשה אתה אהבה יותר משבוע. שוכח את כל ההבטחות שהבטחתי מול הדלת של האולטרא סאונד בבית חולים רמב"ם, קמתי מהמיטה וניסיתי לגשת אליה. היא עמדה ליד פתח חדר הארונות, המזוודה הפתוחה מונחת על הרצפה לידה והתיק שלה עוד תלוי על כתפה. כשראתה את פני הזועמות נסוגה לאחור, הסתבכה עם המזוודה הפתוחה ונפלה, שורטת את מצחה באבזם המתכת של המזוודה.

כל הכעס שחשתי נעלם למראה הבהלה שראיתי בעיניה. הכל קרה כל כך מהר וכל כך בשקט. אחרי שהיא נפלה בקול חבטה עמום השתררה בחדר דממה מוחלטת. הרגשתי שהזמן עבר להילוך איטי ובמשך כמה שניות נוראות איש מאתנו לא אמר מילה. שריטה ארוכה ומכוערת נמתחה לרוחב מצחה, ממש מתחת לקו השיער שלה, נראית כמו קמט על המצח החלק והבהיר. הושטתי אליה יד, "בטי, אני..." ניסיתי להחזיר את המצב לקדמותו, לתקן את המעוות שלא ניתן לתיקון, אבל פעמון הכניסה צלצל פתאום והזמן חזר להילוכו הרגיל, המהיר מידי.

בטי קמה, "לך תראה מי זה." פקדה עלי בעודה נחפזת למקלחת, סוגרת את הדלת בפני.

בדלת עמד שוב פרופסור שכטר ולידו אישה נאה, אלגנטית בחליפה שחורה ובתסרוקת מעוצבת. "זו נאווה אשתי," הציג אותה, נאווה חייכה אלי חיוך קורן ושילבה את ידה בידו של בעלה שחייך אליה באהבה. פרופסור שכטר נתן לי תיק זהה לזה של בטי והסביר שהתיקים של אשתו ושל בטי התבלבלו בדרך ורק אז הבנתי שהוא ואשתו שהו עם בטי בירושלים וכל החששות שלי היו לשווא. הסברתי שבטי במקלחת, ולפני שהספקתי להזמין אותם פנימה בטי הופיעה, לבושה בחלוק המגבת הישן שלה, ועל ראשה מגבת גדולה שעטפה את ראשה כמין טורבן הודי והסתירה את השריטה על מצחה. היא צחקה מהטעות, החליפה חזרה את התיקים, נפרדה מהם בחום וחזרה למקלחת. נגררתי אחריה וניסיתי לגעת בה, היא סטרה על ידי, לא מתוך משחק, כמו תמיד, אלא ממש בכוח, פניה היו זועמים.

"בטי את עוד כועסת כי לא הסכמתי בפעם הקודמת? זה רק בגלל שהרופא אמר שאסור." היא הביטה בי ומשהו פקע בה פתאום, "אני לא יכולה ככה מקס! חשבתי שאוכל, אבל אני לא יכולה." הטיחה בקול זועם.

"לא יכולה מה?" אף פעם לא ראיתי אותה כועסת כל כך. זה הפחיד אותי, משהו קרה לה, לא הבנתי מה, אבל חשתי אשם.

היא זרקה את המגבת מעל ראשה, חושפת שוב את השריטה שכבר לא דיממה. "איך אתה מעיז לקנא לי כשאתה.. אתה..." גמגמה מרוב זעם.

התיישבתי על הכסא ושתקתי. חושש שכל מה שאומר יהיה טעות. עוד כילד למדתי שלפעמים, בלי שום אזהרה, העולם המוכר והבטוח נעשה לפתע מוזר ומאיים - ההורים מתחילים לריב ולצרוח, אבא משתכר ומאבד שליטה, אימא לא חוזרת הביתה במשך כמה ימים, סבתא בוכה בלי סיבה - במקרים כאלה עדיף לשבת בשקט, לזוז כמה שפחות ולחכות שזה יעבור. בטי הוציאה מחדר הארונות את מעיל הג'ינס שלי וזרקה אותו על המיטה. "לא חשבתי שתבגוד בי כל כך מהר." אמרה בעצב והכאב שראיתי בפניה צבט את ליבי. היא הוציאה חבילת קונדומים פתוחה מהכיס של המעיל וזרקה אותה עלי. "בשבילי זה כבר מאוחר מידי, אבל יפה שאתה דואג שהבחורה הבאה בתור לא תסתבך." אמרה, לא מצליחה להסתיר את עלבונה.

הבטתי במעיל וראיתי מיד שזה המעיל של יורי לא שלי, לפני שעליתי ארצה הלכנו לקנות בגדים יחד. לא היה מבחר גדול בחנויות במוסקבה ולכן קנינו אותו מעיל, ההבדל היחיד היה בכפתורים, שלי היו עם תבליט של עוגן ושלו עם מין נשר פרוש כנפיים. ברגע שמצאתי הסבר הגיוני לקונדומים נרגעתי וחזרתי להיות אדם מבוגר. "כשהיית בבית חולים ישנתי אצל יורי. בבוקר יצאתי משם במהירות ולא שמתי לב שהחלפנו מעילים. אלו הקונדומים שלו. לי אין קונדומים ואני לא שוכב עם אף אחת חוץ ממך."

היא בחנה את המעיל ואחר כך את פני, "למה ישנת אצלו?"

ספרתי לה איך פגשתי את יורי וכמה הוא היה מדוכא בגללה. "אנחנו חברים כל כך הרבה שנים בטי. לא יכולתי פשוט להתעלם ממנו. אם תגידי אני לא אפגש איתו יותר."

היא התיישבה מולי על המיטה והניחה את ידיה על ברכי, מביטה ישר בעיניי, "מקס, תבין אותי," אמרה בקול נמוך ורציני, "מהיום הראשון שלנו יחד אני כל הזמן בכוננות לרגע שתעזוב אותי. אתה מבין?"

בטח שהבנתי, הפחדים שלה היו זהים לשלי. מיום שהתאהבתי בה הייתי בטוח שעוד מעט היא תגלה איזה זיוף עלוב אני ותעזוב אותי. כל יום של שהות במחיצתה היה אוצר לשמור עליו לימים שיבואו כשהיא לא תהיה איתי עוד. הידיעה שגם היא מרגישה ככה גרמה לי לחייך מרוב הקלה. בטי נעלבה, "אני מצחיקה אותך?" שאלה בעלבון וניסתה לצאת מהחדר, אבל הפעם הייתי זריז יותר, תפסתי אותה ולקחתי אותה למיטה. נישקתי את פניה, טועם את הדמעות שזלגו על לחייה, מריח את שערה, מרגיש איך חמימות נהדרת מתפשטת בכל גופי.

"בטי אני אוהב אותך כמו שאת אוהבת אותי. למה את מסבכת הכל?" היא הפסיקה להיאבק בי והניחה לי להפשיט אותה. בחודש הרביעי להריונה היא נראתה כמו פרי בשל ועסיסי. טרפתי ממנה בכל פה, נהנה לראות איך היא נמסה ורועדת מתחת ידי. ההתעלסות שלנו, אחרי שבוע של התנזרות, הייתה סוערת, נפלאה וקצרה מידי. אחר כך שכבנו מתנשמים ועירומים, ואני הרגשתי כאילו הפכנו לגוף אחד והתמזגנו זה בזו – פיצוי נהדר לכל הפחד והסבל שעברנו קודם.

"אחרי שלא רצית אותי בלילה ההוא." אמרה בטי, לא מניחה לי למחות ולהגיד שכן רציתי, רציתי עד כאב, אבל בגלל הוראות הרופא... "אני יודעת, אסור היה לנו, אבל נורא נעלבתי, ולמחרת מצאתי פתאום את הקונדומים, ועד שהספקתי להתאושש מזה באה אילנה וסיפרה מה היה אתכם."

"מי? לני? היא שונאת אותי, היא שונאת את כל הגברים." מחיתי, שואל את עצמי מה כבר הלסבית הכועסת הזו המציאה עלי.

"לא מקס, לא לני שלנו. אלא אילנה, הבחורה הקטנטונת מחיל האוויר שלקחת טרמפ."

אין אפס, כשאתה מפשל זה תמיד חוזר כמו בומרנג. פוגע בך ברגע ובמקום הכי פחות נוחים. "היא אמרה ששמה לנה, זה היה לפני שאנחנו... מה היא רצתה? למה היא חפשה אותי?" שאלתי, מקלל אותה בשקט בלב.

"היא רצתה מישהו להתייעץ איתו. משום מה יצרת אצלה רושם של גבר שמבין נשים ויכול לתת להן עצה טובה, היא קצת הופתעה לשמוע שאתה כבר נשוי, אבל הייתה לנו שיחת בנות מרתקת, אני חושבת שהצלחתי לעזור לה."

"בטי אני נשבע לך, אם היא הייתה פוגשת אותי היום לא היה קורה כלום. את מאמינה לי?"

בטי נאנחה. "אני רואה איך אתה מסתכל על נשים אחרות. במוקדם או במאוחר תנסה, כמו כל הגברים, לאכול את העוגה ולשמור עליה שלמה. כבר השלמתי עם זה ואני יודעת ש..."

"זה לא נכון בטי." הפסקתי אותה בכעס, "אני מסתכל על נשים כי אני גבר וזה מה שגברים עושים. ולא צחקתי ממך, צחקתי כי גם אני פוחד כל הזמן שעוד מעט תעזבי אותי."

היא חיבקה אותי, "גם אוויל מחריש לחכם יחשב." חסמה את פי בנשיקה.

רק אחר כך, כששוב הצלחתי לדבר, ניסיתי להסביר לה כמה קינאתי בפרופסור שכטר וכמה התגעגעתי אליה. "היית כל כך קרה ומרוחקת, בקושי דברת איתי בטלפון..."

היא התכרבלה בזרועותיי, "זה היה פשוט צירוף של כמה דברים שקרו בבת אחת, הקונדומים, ולנה, ואחר כך התכשיט שקנית, הכל ביחד..."

כמו תמיד, היא שוב השאירה אותי המום. "איך את יודעת שקניתי לך תכשיט?" השתוממתי.

בטי צחקה בעונג. "אחותה של טניה הקופאית בסופר עובדת בלב המפרץ מול חנות התכשיטים והיא ספרה לאחותה שספרה לי." ככה זה בישראל, כולם מכירים את כולם. כולם יודעים שההיא הייתה פעם נשואה להוא, ושהזמר הזה הוא האח של השדרן ההוא, והדודה של הפוליטיקאי מהמפלגה הזאת נשואה לתעשיין שתומך במפלגה ההיא. רק אנחנו, הרוסים שהגיעו לא מזמן, לא יודעים ולא מבינים כלום.  

"ביקרתי אצל אחותי במודיעין," סיפרה בטי, "והיא לא מאושרת שם. אני לא מבינה איך אבא הסכים שהיא תתחתן עם הדביל הזה, היא חיה ליד חמותה והגיסות שלה, כולם גרים דלת מול דלת ומחטטים לה בחיים, והעופר הזה אף פעם לא תומך בה נגד האימא השתלטנית שלו." אמונה, אחותה הצעירה של בטי, הייתה בת עשרים ושתים, ובתמונות שראיתי היא  נראתה דומה מאוד לאימא שלה, אבל עיניה היו כחולות. בטי קפצה אליה לביקור כשהייתה בירושלים וחזרה נרגזת ממה שנראה לה כיחס מחפיר כלפי אחותה. "הייתה לה הפלה, ובמקום לעודד אותה, חמותה, הפולנייה מגעילה הזו, אומרת לה, "חשבתי שאצלכם בחורות נכנסות להריון מיד כשהבעל מוריד את המכנסיים." חיקתה בטי מבטא פולני ופניה סמקו בהתמרמרות. "כשנוח לה חמותה מתייחסת אליה כאל אשכנזייה וכשהיא רוצה לעקוץ אותה היא מזכירה את המוצא הספרדי שלנו. הם לא יודעים איך לאכול אותה. כשהם קלטו שהיא מבינה יידיש הם כמעט השתבצו."

"אז באמת, מאיזה מוצא אתן?" שאלתי.

"מעורב ירושלמי." אמרה בטי, מנשקת את פני וצווארי ומחליקה משם לפטמותיי. זה היה אחד הלילות המאושרים שהיו לי מזה זמן רב. בטי אוהבת אותי, מתעצבת כשהיא חושבת שאני בוגד בה, מקנאת אפילו. מאושר נתתי לה את החבילה הקטנה שהסתרתי מתחת לתלושי המשכורת שלי. היא פתחה אותה ונאנחה בעונג למראה תליון הענבר היפה שהיה מקושט במסגרת זהב. הראיתי לה איך ללחוץ על הסגר הזעיר ולפתוח את התליון שבתוכו חרט הצורף את המילים  -  לבטי, אשתי ואהובתי, שמיני כחותם על ליבך. בטי הרצינה כשקראה את הכתוב ואז בחנה את פני במבט מרוכז שחרך אותי כמו קרן לייזר, "למה המשפט הזה דווקא?" שאלה.

אולי זה היה הרגע המתאים להתוודות על חשדותיי בקשר לסבא שלי וסבתא שלה, אבל השתפנתי. "הצורף הציע, זה משיר השירים."

היא רכנה ונישקה אותי ברכות, "זה נפלא, תודה רבה לך."

"אני רוצה שמעכשיו נספר אחד לשני הכול." אמרתי לה.

היא נשכבה לצידי, ערומה לגמרי חוץ מהתליון שנצץ על עור הקטיפה שלה והביטה בי במבט מלא אמון. "באמת מקס, אתה באמת מתכוון לזה?"

"בטח." אמרתי בלי להבין שנפלתי בפח.

"אז אולי אתה יכול לספר לי מה עשית עם הכסף שנשאר לך אחרי שמכרת את האופנוע?" שאלה בטי בביישנות, ומיד הוסיפה שאני לא חייב לענות, ושאין לה זכות לשאול, ואולי כדאי שאשכח את זה בכלל, אבל כל זה היה שטויות. הצעתי גילוי לב מוחלט ושנייה אחרי זה התחמקתי מתשובה על שאלה מאוד פשוטה, אבל לא יכולתי לענות לה, פשוט לא יכולתי, לא הייתי מסוגל.

"אני נורא מצטער," לחשתי לשערה, "אני לא יכול להסביר, אבל אני נשבע לך שזה בשביל מטרה טובה." שנאתי את עצמי בגלל הפחדנות שלי, אבל לא הייתי מסוגל להתגבר עליה.  

"בסדר," אמרה בטי קצרות, "בוא נלך לישון." היא הניחה לי לחבק אותה, אבל שכבה מתוחה בזרועותיי, רק אחרי שנרדמה רפה המתח מגופה, היא התאימה את גופה לגופי והתמסרה בשלמות לחיבוקי. שכבתי ער עוד שעה ארוכה, מאזין לנשימתה השלווה, שואל את עצמי למה אני לא מסוגל לספר לה שאני הולך לטיפול אצל ד"ר פאנוב - פסיכולוג ממוצא רוסי שהתמחה בבעיות של פוסט טראומה. 

בטי חזרה והציקה לי אחרי שובה ובסוף נאלצתי ללכת לדבר עם חאתם שכמעט בין לילה הפך לספר נשים מבוקש במספרה של איזו' הרומני, שהמספרה שלו נעשתה פתאום שוקקת חיים. בזכות חאתם גדשו נשים רבות את חדר ההמתנה, איז'ו העסיק עוד חופפת, ואירינה - אימא של נטלי - הייתה באה לעזור בימי שישי וחמישי העמוסים.

חאתם למד בבוקר ועבד בערבים, הרוויח המון כסף ועוד מצא זמן לעזור לסבא ולגניה עם הקניות והבישול. כמו תמיד, בטי הייתה חייבת לדחוף את האף ולנסות למצוא פגמים בסידור המושלם הזה. "אשתו של איז'ו ברחה ממנו אחרי שמצאה אותו עם אחד הקליינטים הקבועים במצב שאינו משתמע לשתי פנים." גילתה לי רכילות שכבר אבד עליה הכלח. "רק אז היא הבינה למה בעלה תמיד עייף וסובל מכאב ראש כשהם מגיעים למיטה. היא כבר הייתה אז כמעט בת ארבעים והיא רצתה ילדים, ולכן היא הסתלקה עם איזה חשמלאי חרמן ועד כמה שאני יודעת הם עדיין יחד, ומאז איז'ו חי לבד."

"לא מתאים לך לרכל בטי." נזפתי בה, "אז עוד ספר אחד הוא הומו, אז מה?"

"אל תהיה כזה מקליש קלישאות," אמרה בטי, "יש גם ספרים לא הומואים."

"מקליש? איזה מין פועל זה בכלל?" התעצבנתי, "את לא יכולה להמציא סתם מילים." ככול שלמדתי יותר עברית ככה התעצבנתי יותר על הנוהג הישראלי המרגיז של המצאת מילים והטית ביטויים משפות זרות בכל מיני צורות עבריות.

בטי התפוצצה מצחוק, "בטח שאני יכולה, שפה זה לא דבר מאובן מקס, היא צריכה להתחדש ולהשתנות."

היא צדקה כמובן, אבל צריך לחדש לפי חוקים לא סתם בצורה פראית. זה היה ויכוח ישן בינינו ובטי נהנתה לחזור עליו כל פעם מחדש. תמיד הפסדתי בויכוח איתה, אבל בתמורה זכיתי בפיצוי של נשיקות והתעלסויות שלא דרשו ממני שום כשרון ורבאלי. 

הדירה שסבא שכר הייתה ממש ליד המספרה והיו בה שלוש חדרי שינה וסלון גדול שנפתח למרפסת עמוסה עציצים. לא ידעתי מה בדיוק הסידורים הכספיים שהוא וגניה עשו ולא שאלתי. הגנרל לא היה מסוג האנשים שאפשר לחקור על חשבון הבנק שלו או על סידורי השינה שלו, אולי לבטי היה אומץ, לי לא. מצאתי את חאתם לבדו, משקה את העציצים. סבא וגניה נסעו לטיול של מועדון הקשישים. "אהלן מקס." האיר לי פנים. בשבועות האחרונים פניו הצנומים התמלאו מעט ונדמה לי שהוא גם גבה קצת. "רוצה קפה?"

ישבנו על כוס קפה במטבח הנקי והחמים. "סדרתם הכל יפה מאוד." אמרתי, מביט סביבי בשביעות רצון.

הנער חייך אלי, "הכל בזכות גברת גניה," אמר, "אני וסבא רק ממלאים הוראות. אני מטפל יפה בסבא שלך, מה מדאיג אותך מקסים?"

מצאתי את עצמי נע בחוסר מנוחה על הכסא. "אותי לא, אבל בטי..."

חאתם חייך, "מה מדאיג אותה?"

"החיים שלך השתנו בזמן האחרון חאתם, רציתי לדעת אם אתה מרוצה מהם." שאלתי, מופתע מהקשקושים שיצאו מפי.

גם חאתם נראה מופתע כשהחווה בידיו תנועת פליאה מזרחית רבת הבעה, כשואל - מה זה החארטה הזו? - ואז נעתר לי וענה, "גם בכפר חייתי עם סבא וסבתא שלי וסיפרתי נשים. פה אני גם לומד ואף אחד לא מכה אותי יותר, מה רע?"

הגיע הזמן להפסיק להתחמק, "טוב חאתם, אתה ואיז'ו... אם זה רק קשר עסקי אז אין בעיה, אבל... זאת אומרת... רציתי שתדע שאתה לא חייב לו כלום, אתה מבין?"

חאתם הרצין, חושב על דברי, "זה שטויות מקס. תמיד חייבים משהו למישהו, אי אפשר לחיות בלי חובות וקשרים. אבל אל תדאג, אני ואיז'ו זה רק ביזנס. לא הייתי מתנגד שזה יהיה יותר, אבל הוא אמר לי עוד בהתחלה שאני צעיר מידי בשבילו." חייך חאתם חיוך מזמין, נותן לי להבין בלי מילים שאם ארצה בו הוא מוכן.

ככה זה אצל הומואים, מזיינים כשמתחשק, בלי שום קשקושי רומנטיקה מסביב. הבעיה היא שאחרי שאתה מתבגר מהחרמנות של גיל ההתבגרות אתה מגלה שבלי קצת רומנטיקה ורגש הסקס נעשה משמים כמו התעמלות. כנראה שהוא קרא את מחשבותיי כי פניו האדימו. "מיקי עם גיא עכשיו, ולאדם כבר נמאס ממני. חשבתי שאולי אתה..." ידו נגעה בידי בתנועה קלה ומרפרפת, משכתי את כפי בחזרה, "אני מעדיף נשים ואני עם בטי, למה אתה חושב שאני..." התקשיתי לנסח את השאלה בצורה שלא תעליב אותו, אבל חאתם הבין מיד, "לא יודע, אולי בגלל שאדם תמיד פינטז עליך, אולי סתם, כי יש לי מין הרגשה כזו..."

"כן, הגיי-דאר." תהיתי למה אני מפעיל אצל כל ההומואים את הראדר הארור הזה.

"היית פעם עם גבר?" שאל חאתם בסקרנות, בוחן את פני בעיניים כהות ונוזליות. לפני כמה שנים הייתי מוחה בזעם על עצם הרעיון, מרביץ אולי? כן, בטח הייתי מרביץ אבל היום, משום מה, מצאתי את עצמי אומר את האמת בלי להסס. "כן, פעם אחת, בכלא. הייתי צעיר ומבוהל והוא היה מבוגר וחזק. לא מתחשק לי לחזור יותר על החוויה הזו, אני מעדיף נשים."

חאתם הניד בראשו ולא יכולתי לפענח מהבעתו הסתומה אם האמין לי או לא. 

שלושת הילדים ישבו על השטיח ושיחקו בסוסים קטנים מפלסטיק. היו שם סוסים מכל הצבעים והגדלים. כמו כן היו אורוות וגדרות ואפילו שקתות קטנות ועצי פלסטיק קטנים. לירז וללי הקשיבו לאולג שטווה את הסיפור והסתפקו רק בהערות ובתוספות. המבוגרים ישבו במטבח, מקשיבים להם בשקט, מעמידים פנים שהם שותים תה.

"זה אבא סוס ואימא סוסה, וזה הילד שלהם. אימא הלכה לאיבוד ואבא נסע לחפש אותה ואז הדוד הרשע חטף את הילד ואת הבת דודה הקטנה ולקח אותם לארץ רחוקה כדי שאימא שלהם לא תמצא אותם, ושם סבתא שלהם חלתה מאוד ועכשיו הם עצובים לבד לבד ואין מי שיטפל בהם." הוא מעמיד את הסוסים הקטנים, המסמלים את דמות המספר ואת בת הדודה הקטנה, זה לצד זה, בעוד שהסבתא, שלבשה דמות סוס פלסטיק גדול ולבן, שוכבת על צידה. את הדוד הרשע מסמל סוס גדול ושחור. "הוא כעסן נוראי" מסביר אולג, "וגם בועט וצועק ומכאיב לסוס הקטן שמתגעגע לאימא שלו."

הוא מקפיץ את הסוס השחור סביב הסוס הלבן והקטן, מדגים איך הסוס השחור דוחף ומפיל את הסיח הלבן.

"והסייחה הקטנה?" שואל לירז "גם אותה הוא דוחף?"

אולג מניד לאות לא, "היא קטנה וחמודה. כולם אוהבים אותה."

במטבח ואניה נאנק וטומן את ראשו בכפות ידיו.

"אולי אימא שלו מתה?" מציע לירז בהיסוס.

"היא לא מתה!" צורח אולג ומסתער על הילד הקטן ממנו. לירז מתחמק בזריזות, אוחז בידה של ללי ובורח משם במהירות. אולג אוסף את הסוסים ושאר האביזרים ומסדר אותם יפה בקופסא, מדבר לעצמו בשקט ברוסית. "אימא שלי אוהבת אותי ומחפשת אותי כל היום וכל הלילה, ובסוף היא תמצא אותי ותיקח אותי הביתה, וגם את ללי וגם את סבתא שתבריא, וואניה ישאר כאן וימות במלחמה."

ואניה יוצא בשקט מדלת המטבח לחצר ויושב שם, לוגם ישר מהבקבוק, בוכה חרש. בטי ומקס מחליפים מבטים חסרי אונים ושותקים. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...