זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק לז'

שימני כחותם על ליבך

בפתח בית החולים מצאתי את יורי יושב על הגדר ליד הכניסה לרמב"ם, הוא קפץ ממקומו כשראה אותי. "איפה היא?" שאל במתח. למרות הכל מראה פניו המוכרות שימח אותי. ספרתי לו קצרות על דברי הרופא והוא גנח והתיישב שוב. "הכל באשמתי." אמר וכבש את פניו בידיו.

"לא הכול, אבל בטח שלא הועלת." אמרתי בקוצר רוח, ורציתי להסתלק הביתה.

יורי תפס אותי בזרועי. "בוא תישן אצלי מקסים." ביקש בקול מתחנן. "ככה תוכל להגיע מחר מוקדם בבוקר לבית החולים. בבקשה, אני חייב לדבר אתך. אני שונא שאתה כועס עלי."

מקס הישן היה מסרב, אולי אפילו מכה אותו, אבל הרי הבטחתי לעצמי להשתנות, וחוץ מזה לא התחשק לי לחזור למיטה הריקה בלי בטי. שנאתי להיות בלעדיה בבית וככה, בסופו של דבר, מצאתי את עצמי, מכל המקומות בעולם, דווקא בדירה של יורי. יורי גר בדירה קטנה ומדכאת בקצה רחוב הגליל. הנוף של מפרץ חיפה נשקף בקושי דרך החלונות המלוכלכים, הקירות התחננו לצבע טרי, והרצפה הייתה זקוקה לשטיפה. כמו רוב הגברים הרוסים יורי חשב שהעולם יגיע לקצו אם הוא ינקה קצת, או חלילה יבשל. הערתי לו שהדירה שלו נראית כמו מזבלה, והוא הרכין את ראשו והודה שאני צודק, שהוא אפס, שוביניסט גברי, גבר שעבר זמנו וסמרטוט עלוב. "מאז שקטיה עזבה אותי אני עזוב ואומלל." ריחם יורי על עצמו.

אחרי ששטפנו את הרצפה וניקינו את המטבח הכנתי חביתה, והצלחתי להפיק טוסטים אכילים מהלחם ומהגבינה שהיו במקרר המלוכלך שלו. אוכל בקושי היה לו, אבל בירה ויין היו בשפע, וכמובן, בקבוק וודקה אמריקאית חיכה לנו במקפיא.

אחרי שאכלנו ושתינו יורי התחיל לשפוך את לבבו לפני. הוא סיפר לי שתמיד קינא בי, בביטחון העצמי שלי, בכך שכל הבנות רצו אחרי, ובכך שאני מאהב טוב יותר. "מאיפה בחור יפה ומוצלח כמוך מביא את השטויות האלו?" שאלתי בתימהון.

"כולן אמרו שאתה טוב יותר." גילה לי יורי, "והאמת, לא היה לי אכפת עד שפגשתי את בטי. בפעם הראשונה שראיתי אותה בכלל לא ידעתי שהיא שלך. ראיתי בחורה מקסימה, עצובה, מיואשת, עם עור חלק ונהדר ועיניים של איילה מבוהלת, ורציתי להציל אותה. כשנודע לי שהיא החברה שלך ושאתם חיים יחד, הבנתי למה הסתרת אותה מאתנו, אבל אז כבר היה מאוחר מידי, הייתי מאוהב בה מעל הראש."

הוא אחז בידי, מביט בפני ברצינות. "היא הייתה עצובה אז סיפרתי לה בדיחות, לימדתי אותה לרקוד טנגו, הלכתי אתה לקניות, ובסוף ניסיתי לנשק אותה. אני לא מבין למה היא נבהלה כל כך, היא צעקה עלי שהיא לא חפץ, שהיא בן אדם עם זכויות, ושאסור לי להתעלל בה, והכניסה לי מכה עם סרגל. טרח! ישר בפנים." החווה בידו, מדגים לי איך בטי הרביצה לו.

"יורי המסכן." אמרתי ונישקתי על לחיו, בשלב הזה כבר ישבנו שיכורים על השטיח המלוכלך, משעינים את ראשנו על ספה מרוטה שידעה ימים טובים.

יורי הפך את הבקבוק הריק על ראשו, לא נשארה בו אף טיפה. "בגללה נפלתי וקיבלתי זעזוע מוח." התלונן כמו ילד קטן.

כנראה שהייתי מאוד שיכור אם ניסיתי להתנצל בפניו בשמה של בטי, "בטי עברה כמה חוויות קשות עם גברים. היא לא התכוונה לפצוע אותך, היא פשוט נבהלה."

יורי השעין את ראשו על כתפי, "אני יודע, התנצלתי ושלחתי לה פרחים, אבל היא זרקה אותם. אתה כועס עלי?"

נאנחתי "כן יורי, אני כועס עליך. היא אשתי, אנחנו נשואים, זו לא סתם עוד בחורה שאני מבלה איתה. אתה מבין שבטי מחוץ לתחום בשבילך?"

יורי פרץ בבכי, השכרות גרמה לו להיות רגשני, "אבל אני אוהב אותה," ילל, "אני אומלל כל כך." המשיך לבכות, ממלמל שטויות לא ברורות.

השעה כבר הייתה עשר בלילה, הדירה הייתה קרה ושנינו היינו עייפים ושיכורים מאוד. הרמתי אותו ולקחתי אותו למקלחת, הפשטתי אותו והעמדתי אותו מתחת לזרם. כילדים ונערים ישנו והתקלחנו יחד המון פעמים וגופו העירום היה מוכר לי כמו שלי. התפשטתי ונכנסתי איתו למקלחת, סיבנתי את עצמי וגם אותו, ואפילו חפפתי לו את הראש. יורי עמד אדיש, מניח לי לטפל בו, ולא הפסיק לבכות.

"שתית יותר ממני," אמר כשניגבתי אותו במגבת נקייה שמצאתי דרך נס בארון חדר השינה. "ובכל זאת אתה לא שיכור בכלל." אפילו בזה הוא עשה איתי תחרות.

"אני כן שיכור." עניתי, מנסה לא להיכנס לויכוח, "פשוט לא רואים את זה עלי, איפה יש לך כלי מיטה נקיים?" הספה שלו הייתה מגעילה, לא רציתי לישון עליה ולכן התכוונתי לחלוק איתו מיטה.

להפתעתי יורי הזדעזע מדברי כאילו הצעתי לו לקפוץ מהגג, "אתה לא יכול לישון איתי באותה מיטה." הודיע לי בתוקף, והתעטף במגבת כמו בחורה שגילתה פתאום גבר זר במקלחת שלה.

כבר למדתי מזמן שאין טעם להתווכח עם שיכורים, עזבתי אותו וחיטטתי בארון. מצאתי סדין נקי ואפילו ציפה וציפיות תואמות, החלפתי אותן, ושמתי בכביסה את כלי המיטה המלוכלכים.

יורי הופיע, לבוש פיג'מה מפוספסת מפלנל, והביט בי בביקורתיות. "למה אתה ערום בקור הזה?"

משכתי בכתפי, "אם לא קפאתי מקור במוסקבה אני אחזיק מעמד גם כאן." אמרתי והחלקתי למיטה, "אני הולך לישון יורי. לילה טוב." הודעתי לו, וכיביתי את האור.

יורי עמד והביט בי כמה דקות ואז התיישב לצידי בזהירות, מקפיד לא לגעת בי. זה היה פשוט מגוחך, מה לעזאזל הוא חשב? שאאנוס אותו?

"בוא כבר לישון, אידיוט שיכור שכמוך," אמרתי לו בקוצר רוח "אני מבטיח שאני אמשיך לכבד אותך בבוקר, ואפילו אכין לך קפה."

"מצחיק מאוד." אמר יורי בעלבון ונשכב לצידי, נזהר לא לגעת בי.

"אתה זוכר איך ישנו יחד באותו שק שינה בקייטנה. באיזה כיתה היינו?" שאלתי אותו, בניסיון לגרום לו לחוש נוח יותר.

"היינו בכיתה השישית," ענה יורי בקול חולמני. לפי טון קולו הבנתי שהשכרות שלו מתחילה להתפוגג. יורי היה שתיין טוב, לא כמוני, אבל עדיין בסדר. ולמזלו הוא אף פעם לא נשאר שיכור יותר מידי זמן.

למרות העייפות לא הצלחתי להירדם, המתיחות של יורי עברה אלי. הוא שכב נוקשה, ידיים צמודות לצידי הגוף, מביט בתקרה ומנסה להעמיד פני ישן. כשישנו יחד יורי נהג לישון על בטנו, ובדרך כלל הייתי מתעורר בלילה, מרגיש שהוא מחבק אותי מתוך שינה. נהגתי לסובב אותו הצידה, אבל בבוקר מצאתי אותו שוב צמוד אלי. אף פעם לא חשבתי על זה יותר מידי, רק עכשיו, בגלל ההתנהגות המוזרה שלו, השינה איתו נעשתה פתאום עניין מוזר ולא טבעי. התחלתי להצטער שבאתי, תכננתי לקום מוקדם, לקחת את בטי הביתה וללכת לעבודה לכמה שעות. בית המלאכה היה סגור בחול המועד, אבל היו  כמה בעיות שרציתי לפתור.

"אתה בטח מצטער שבאת אלי,"  אמר יורי פתאום בקול ערני לגמרי.

"נכון," הודיתי. היה כבר יותר מידי מאוחר בשביל להתחיל להיות מנומס, ויורי היה חבר ותיק.

"אני מתנהג ככה בגלל מה שהפסיכולוג שלי אמר," הודה יורי והתהפך על צידו, גבו אלי, "הלכתי אליו אחרי שנפגשנו עם קוליה ועם בטי בהוספיס. פתאום מצאתי את עצמי מרוקן סירי לילה של חולי איידס כדי לעשות רושם על בחורה שלא אכפת לה אם אני חי או מת. וד"ר פוקס אמר שלפעמים גבר מנסה להתקרב לחבר שלו דרך אשתו."

"להתקרב?" תהיתי, בעוד התמונה שלי ושל רומן במיטה עם בחורה צצה במוחי. היא הייתה רזה וכהה עם שדיים קטנים מחודדים. אני שכבתי על גבי ורומן הושיב אותה עלי וזיין אותה בתחת, מעסה את פטמותיה ונושך בעדינות את עורפה, וכל אותו הזמן היו עיניו נתונות בעיני. למה נזכרתי בבחורה הזו דווקא עכשיו? כנראה שהייתי ממש שיכור.

"הוא אמר שלפעמים שני גברים רוצים את אותה בחורה רק כדי להתקרב זה לזה..." התעצבן יורי, וגם בלי לראות אותו ידעתי שאוזניו אדומות, הושטתי יד ונגעתי באחת מהן, כמו שחשבתי, היא להטה מחום.

הוא קפץ בבהלה, "תפסיק!" צעק, כמו בתולה מבוהלת. ואז, כשהרגיש שזה כבר מוגזם פרץ בצחוק שהפך לבכי, הסתובב ונצמד אלי, בוכה כמו ילד.

"הפסיכולוג שלך קורא לך הומו ואתה עוד משלם לו?" הפכתי את הווידוי המביך שלו לבדיחה.

"הוא לא אמר שאני הומו, הוא רק אמר שאני מנסה להתקרב אליך." מחה יורי.

"אז זה התירוץ שלך? אתה מנסה לפתות את אשתי כי אתה חבר שלי? בחייך יורי."

"זה באמת נשמע קצת אידיוטי." הודה יורי. "אבל בדבר אחד הוא צדק, תמיד הערצתי אותך מקסים. את העצמאות שלך ואת האומץ שלך. אתה גבר אמיתי ואני סתם תינוק של אימא. אני פוחד ללכת מכות, פוחד להיות חייל, והכי אני פוחד לחיות כאן, עם היהודים המשוגעים האלה. לדעתי המדינה הזו היא עניין זמני שיתפרק עוד מעט, גם קטיה חושבת ככה. למה שלא תיקח את בטי ותסתלק לפני שהערבים יהרגו את כולכם?"

שתקתי, מתאמץ לנסח תשובה משכנעת, ולא הצלחתי. מבחינה מסוימת יורי וקטיה צדקו, אבל גם טעו לגמרי, רק שלא ידעתי איך להסביר את זה. "אני חייב להישאר כאן," אמרתי לבסוף, יודע שזה לא הסבר מוצלח. "כי אני יהודי, היהודים גמרו לברוח, כאן הבית שלנו."

יורי הבין שאין טעם להתווכח ונאנח. "אתה מכה את בטי?" שאל פתאום, משנה לגמרי נושא. "למה יש לה סימנים שחורים על הכתף?" ניסיתי להסביר על הסיוטים ומה שהם גרמו לי לעשות תוך שינה.

יורי הקשיב לי בשתיקה, "הלם קרב." אמר, "שמעתי על זה, לא היית צריך ללכת שוב לצבא בארץ. אני מעריץ אותך, אבל אתה ממש אידיוט. לך לפסיכולוג."

התחלתי לצחוק, "בטח, שהוא יספר לי שאני הומו? לא, תודה."

"אם אחרי כמה חודשים בכלא לא יצאת הומו," צחק יורי, "אז אתה כנראה מקרה אבוד." הוא השתטח על בטנו, פיהק ונרדם, משאיר אותי ער ומוטרד. לא ישנתי הרבה אותו לילה, אבל הרביתי לחשוב והחלטתי כמה החלטות. 

בבוקר קמתי כרגיל בשעה שש, התקלחתי והלכתי לקנות אוכל. יורי היה ער כשחזרתי וניסה להכין קפה. עיניו אורו כשראה את האוכל שהבאתי. "פיתות טריות!" קרא בשמחה, "איפה מצאת פיתות בפסח?"

איזה מין יהודי אני? רק זה חסר לי, שבטי תדע שאני אוכל חמץ בפסח. "יש חנויות של ערבים שמוכרים חמץ." הסברתי לו. "איך נשארת בחיים בלי אישה שתטפל בך?" יורי גדל עם אימא ושתי סבתות שהעריצו אותו ופינקו אותו, בלי אישה שתשרת אותו הוא היה חסר ישע לחלוטין. "או שתלמד לבשל ולנקות או שתמצא אישה." יעצתי לו, "למה אתה לא מתחתן עם קטיה? היא אוהבת אותך. היא עם הבוריס הזה רק כי היא לא רוצה להיות לבד."

הוא משך בכתפיו, "יותר טוב כלום מסתם אחת." ציטט, הוא ידע לצטט שירים בעל פה כמו מורה לספרות, אבל לא ידע להכין לעצמו אוכל.

"יורי!" התעצבנתי עליו, "אם תישאר לבד תמות מרעב, או מדיזנטריה."

"אין בך שום רומנטיקה," הוא נעלב, "אם בטי תעזוב אותך בטח תמצא לה תחליף אחרי יום." לא יכולתי להסביר לו איך אני מתפורר בלעדיה, הוא לא היה מבין. יורי נהג להתאהב כל כמה חודשים בבחורה אחרת, משוכנע כל פעם שזו אהבתו האמיתית, עד שבאה אחרת במקומה. פעם גם אני הייתי קל דעת כמוהו והחלפתי בחורות במהירות, הימים האלו נגמרו.

"אם בטי תעזוב אותי אני לא אבכה ואצטט שירים מטופשים, אלא אחזיר אותה אלי, וחוץ מזה היא לא תעזוב אותי כי היא אשתי." הצהרתי וזירזתי את יורי לגמור מהר את האוכל, חטפתי את מעיל הג'ינס שלי והדפתי אותו החוצה. לא דברנו יותר על התקרבות של חברים, על בטי, או על פסיכולוגיה. יורי ידע שיותר לא אזכיר את הנושא המביך, וסמך עלי שאירועי הלילה שעבר יישארו רק בין שנינו. בחנתי את פניו כשנהג לכיוון בית החולים, הוא באמת היה בחור יפה, והזיפים על פניו בתוספת הצלקת מעל לשפתו העליונה, גרמו לו להראות כמו גיבור קולנוע רומנטי, כשאמרתי לו את זה הוא צחק. "שתוק כבר מכוער." אמר בעליזות, ואני ידעתי שהיחסים שלנו שוב חזרו לקדמותם והכל בסדר אתנו. הוא הוריד אותי ליד בית החולים, ביקש שאנשק את בטי בשמו, ונסע. הבנתי שהוא לא רצה לפגוש אותה וזה היה בסדר גמור מבחינתי. 

הבנים בטח קמו בארבע לפנות בוקר כדי להספיק לצחצח את הבית, הם קיבלו אותנו עם ארוחת בוקר נהדרת ויצאו מגדרם לרצות את בטי. אפילו אדם הציני והאדיש עשה מאמצים לעזור ולשתף פעולה, אם כי יש להודות שחאתם ושיר עשו את רוב העבודה. סבא חיכה בסבלנות עד שכולם פנו לדרכם ואז לכד אותי בחדרו, סגר את הדלת, שלף אלבום ישן ומרוט, כרוך עור שחור עם עיטורי זהב שחוקים, והראה לי תמונה של חייל צעיר ונאה עומד ליד צעירה בלונדינית עסיסית שגופה המלא היה לחוץ בתוך שמלה מנוקדת עם שרוולים תפוחים. "הטיפש הצעיר הזה הוא אני מיד אחרי שהתגייסתי לצבא האדום." ביאר סבא, "והעלמה שלידו, שכיום הייתה בטח מתעקשת לעשות דיאטה, היא הגברת אליזבטה איוונובה. עשינו פיקניק נחמד בשדה ליד העיר ויום אחר כך נסעתי לחזית וחזרתי רק אחרי חמש שנים." הוא העביר עוד דף והראה לי כמה תמונות של חיילים מסודרים בשורות, עושים כל מיני פוזות ליד טנקים. סבא, במדי קצין, עדיין צעיר אך כבר לא חייכן, הופיע בכולן. 
"היא הבטיחה לחכות לי וכמובן שלא קיימה את ההבטחה. הודיעו לה שנהרגתי והיא התגיירה והתחתנה עם נתן מינץ והפכה לגברת בתיה מינץ, כשחזרתי הם כבר היו נשואים שנתיים."

הרגשתי שפני מחווירות, הייתה לי הרגשה רעה מאוד. "הכרת את סבתא וסבא של בטי עוד לפני המלחמה?"

סבא הניד את ראשו לאות הן. "גם אני וגם נתן מינץ באנו מאותו שטעטעל בליטא. הוא ברח עם הוריו לרוסיה עוד לפני שהתחילה המלחמה, אני... אני התעכבתי קצת." גיחוך עצוב עיוות לרגע את שפתיו כשנזכר כיצד ברח מהלאגר. "בגלל זה אני רוצה שבטי תעשה בדיקות עוד לפני הלידה. יש כל מיני מחלות גנטיות, שמעתי על כל מיני בעיות כשההורים הם קרובי משפחה..."  קולו נחלש לקראת סוף המשפט ואז התחזק שוב, "אתה מבין אותי ילד?"

קמתי והתחלתי ללכת הלוך ושוב, ראשי מזמזם מרוב בהלה. "אתה וסבתא של בטי..." חשד נורא צץ בי פתאום, מקפיא את הדם בעורקי, "הפיקניק הזה? לפני שיצאת לחזית? לא נתת לה סיבה לרוץ ולהתחתן מהר עם הנתן הזה?"

סבא קם ממקומו והעיף לי סטירה. למרות גילו הוא עדיין היה גבר חזק, גב כף ידו שנחתה על לסתי הכאיבה לי מאוד. אחוז בחילה התיישבתי על המיטה והשפלתי את ראשי מאלץ את מוחי הדפוק לעשות כמה חישובים - יום הולדתו החמישים של אבא של בטי חל בחודש שעבר. כלומר, הוא נולד בשנת ארבעים ושבע, כמה שנים טובות אחרי הפיקניק. המתמטיקה, תודה לאל, לא הסתדרה עם החשדות שלי. "סליחה סבא," אמרתי בלחש ולא העזתי להביט בפניו.

הוא צחק, "לפחות אתה יודע לעשות קצת חשבון פשוט. נתן היה בחור פיקח, אבל לא היה לו מזל. הוא נפצע קשה עוד בהתחלת המלחמה, חזר הביתה, ושכנע את אליזבטה להתגייר ולהתחתן איתו. כולם חשבו שאני מת, אחרת הוא לא היה מעיז להציע לה נישואים. פעם אנשים התנהגו אחרת, לא כמו היום, שהחבר הכי טוב שלך מנסה להשכיב את אשתך."

בטח, חשבתי בלגלוג, פעם כל הגברים היו ג'נטלמנים וכל הכלות היו בתולות. כמו שסבא אמר, כל מה שאני חושב רואים מיד על הפנים שלי. "בסדר," הוא צחק, "אולי לא כל אחת התחתנה בתולה, אבל היא כן. הסבתא של בטי שלך הייתה האישה היחידה שאהבתי אי פעם, בגללה באתי לארץ, לחפש אותה. הגעתי מאוחר מידי, אבל לפחות עליתי לקבר שלה." סיפר לי בלי שמץ רגשנות. "גיליתי שאתה חי עם הנכדה של אליזבטה איונובה עוד כשבקרתי את רבי יהושע, הבן שלה, בירושלים. אחר כך באתי לחיפה והתקשרתי לויטלי, הוא דיבר איתי בצורה כל כך מכוערת עד שהחלטתי לא לנסות יותר. מי צריך משפחה בכלל? נשארתי לגור בחיפה כי מצאתי דירה לא יקרה, וכמה חברים שגרו בסביבה, ואז החוליגאנים האלו שברו לי את היד. מי ידע שהאישה של ויטלי ובטי שלך ימצאו אותי דווקא בבית חולים?"

הוא ליטף את לחיי הבוערת מהסטירה, "אתה ילד טוב מקסים. אדי חינך אותך כמו שצריך. מצחיק שגם אתה וגם אני..." הוא התיישב לצידי וחיבק את כתפי.

לסבא היה מנהג מעצבן לא לסיים את המשפטים שלו. "בטי דומה לסבתא שלה?" שאלתי בסקרנות.

"לא, בכלל לא. אליזבטה הייתה בחורה גדולה ובהירה עם עיניים כחולות נהדרות ועור לבן כמו שמנת." הוא שקע בזיכרונותיו, מחייך בנוסטלגיה, "היה לה חיוך ענקי שהאיר את כל העולם וריח..." שוב הוא נתקע בלי לסיים את המשפט. לא היה צורך בכך, הבנתי אותו בלי מילים.

"נפגשת איתה אחרי המלחמה?" שאלתי.

סבא הנהן, "פגישה קצרה, רק כדי להגיד שלום. נתן כבר היה די חלש, הריאות שלו..." הוא השתתק לרגע, הולך לאיבוד בעברו ואז חזר לדבר, "דברים כאלו קורים בזמן מלחמה. רציתי לחכות לה עד שתתאלמן, כל אחד ראה שזה רק עניין של זמן, אבל היא התעקשה לגרש אותי. נסעתי משם ברכבת ובדרך פגשתי את אנה. אחרי כמה חודשים התחתנו ושנה אחר כך אבא שלך נולד."

סבא הטמין את האלבום במזוודה ישנה ודחף אותה מתחת למיטה. "אני מספר לך את הבובע מעייסס האלה רק כי בעיירה שאני ונתן באנו ממנה כולם היו פחות או יותר קרובי משפחה, וכיום ידוע שכדאי להיזהר בדברים האלה ולהיבדק לפני שנולדים תינוקות." הסביר וליטף את לחיי, מתנצל בלי מילים על הסטירה שהעיף לי. קמתי וחיבקתי אותו כי למרות ששיקר לי סבא היה גבר לעניין, ואני אהבתי אותו מאוד. 

אחרי שהוא הלך לבקר אצל גניה חמקתי בחזרה לחדרו והצצתי שוב באלבום. לא היו לי נקיפות מצפון, אם סבא לא רצה שאעשה את זה היה עליו להחביא את האלבום טוב יותר. התמונה האחרונה של הגברת אליזבטה הייתה משנת ארבעים ושש, מיד אחרי המלחמה. אולי הם לא דיברו הרבה, אבל הם הספיקו להצטלם יחד. בתמונה נראו סבא עם אדון וגברת מינץ. סבא ואליזבטה עמדו מחייכים חיוך שכבר לא היה זוהר ותמים כל כך, ונתן ישב רזה וחלוש בכסא גלגלים. הם נראו מבוגרים יותר מאשר בתמונה הקודמת, הוא היה לבוש עדיין במדים והיא בשמלה כהה. שלושתם הביטו ישר קדימה. ידיו של סבא היו שלובות על חזהו וידיה היו מונחות על כתפיו של בעלה החולה. שנה אחר כך נולד בנה היחיד, אבא של בטי. כשהרב יהושע מינץ היה ילד בן שש אביו נפטר ואימו נותרה אלמנה עד יום מותה, כמעט שלושים שנה אחר כך. עלעלתי באלבום, מביט בתמונות ישנות של אנה סבתי ושל אבא שלי, נער רזה ומתוח, דומה לי מאוד, לבוש במדי בית ספר, נראה רציני ועצוב מידי.
האלבום הסתיים בכמה דפים ריקים, כמעט שהחזרתי אותו למקום, אבל שמתי לב פתאום לקצה של מעטפה שהציץ מבין הדפים הריקים. בתוך המעטפה הייתה עוד תמונה, הבטתי וידעתי מיד למה סבתא בתיה נשארה אלמנה עד יום מותה, ולמה סבא שיקר לי כשאמר שהם כמעט לא דברו בפגישה האחרונה שלהם. מצד שני, אולי טעיתי וסבא לא שיקר. יכול להיות שהם באמת לא דברו הרבה, מה אני יודע? גם אם הם שתקו הפנים שלהם אמרו הכל. בתמונה הם צולמו יושבים על ספסל, רציניים ועצובים. מעיל הצבא שלו היה מונח על ברכיה, וידיהם היו חבויות מתחתיו, שלובות מן הסתם.

ארשת פניו הייתה אומללה ונואשת, והיא נראתה נחושה ועצובה. לא הייתי מתפלא אם הכתובת מאחורי התמונה הייתה מכריזה שאלו שני נידונים למוות ברגעיהם האחרונים, אבל מאחורי התמונה היה כתוב - יולי 1946 ומתחת ציטוט בעברית משיר השירים שנכתב בעט נובע - "שימני כחותם על ליבך". הכתב היה נשי, אותיות מעוגלות ויפות נטויות מעט ימינה, אולי גרפולוג מומחה היה יודע משהו על אופי הכותבת, אני לא.

באותן אותיות ממש נכתבה הכתובת על המעטפה שנשלחה למר סולומון פרידמן במוסקבה, לא היה בול ולא היה שם השולח. הדואר באותם ימים לא היה אמין במיוחד. אולי חבר משותף מסר אותה לסבא? חישוב פשוט הוביל אותי למסקנה שאבא של בטי נולד בדיוק תשעה חודשים אחרי שהתמונה צולמה. רק אחרי שהחזרתי את התמונה למעטפה וטמנתי אותה שוב בין הדפים הריקים נזכרתי שאסור לפתוח מכתבים של אדם אחר, יש על זה איסור חמור שנקרא חרם דרבנו גרשום, אותו רב שאסר על ריבוי נשים, נורא מצחיק. החזרתי את האלבום למקומו מתחת למיטה, והלכתי לדבר עם בטי.

לא ספרתי לה על השיחה עם סבא ועל מה שגיליתי, לא העזתי. נכון שסבא משותף הפך אותנו לבני דודים מצד האבא, לא ממש מומלץ, אבל עדיין לא בגדר גילוי עריות, אבל אישה נשואה שיולדת לגבר אחר? זה כבר סיפור אחר לגמרי. חששתי שהגילוי שהרב מינץ הנכבד הוא ממזר שאסור לו ולזרעו לבוא בקהל ישראל יגרום לה לזעזוע נורא, שלא לדבר על הנזק האיום שהיה נגרם לכל משפחתה. אדם בטח היה מצפצף, אבל תהילה והילל, הרב יהושע והרבנית לאה...  מוטב לשתוק.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...