זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק לו'

לוחץ לי

בית יד לבנים בטבעון הוא מבנה לבן ונאה הניצב על ראש גבעה קטנה בכניסה לטבעון. חלונות זכוכית גדולים מכניסים פנימה את הנוף, הרצפה עשויה שיש מלוטש וכל האווירה במקום אומרת תרבותיות נעימה ומודרנית. המבנה כולל גם ספריה גדולה עם פינת ילדים נחמדה, ובקומה השנייה שוכנת ספרית עיון וחדר לימוד.

התערוכה של לני נחלה הצלחה עצומה. תאריך הפתיחה נקבע בתבונה רבה ליום הראשון של חול המועד, אנשים חיפשו תעסוקה בחופש והגיעו בהמוניהם. התערוכה התקיימה בגלריה - אולם מרווח עם קיר זכוכית פתוח לנוף ירוק של דשא ועצים. האור זרם פנימה והאיר יפה את התמונות של לני. מוזר איך צילומי ישבנים ושדיים ערומים הופכים לאמנות ברגע שהם ממוסגרים במסגרות יפות ונתלים על הקיר. שמעתי בהנאה אנשים מדברים על הארוטיקה המרומזת בצילומים הנפלאים והייתי גאה בלני ומרוצה שאיש לא זיהה את ישבני העירום המתנוסס על הקטלוג המהודר.

גוטמן התרוצץ הלוך ושוב, דואג לחדש את הכיבוד במזנון הקטן, זורח מאושר כל פעם שהדביק עוד נקודה אדומה על עוד מסגרת. הגיעו המון אנשים שהכרתי, עמית דגני ואדי האתיופי עם אחותו היפה ובעלה הרוסי, אלכס ואינה עם אורי הקטן, אבא ואניקה, בוריס וקטיה, וכמובן מיקי וגיא. אנחנו באנו עם סבא שהזמין גם את הגברת יבגניה דניאלובה הידועה לכולנו כגניה - סבתא של נטלי. היא וסבא התיידדו מאוד, ובחברתה הגנרל נראה פחות קודר, כמעט מרוצה.

הילדים התרוצצו בחוץ על רחבת הגרנוליט הענקית ששמשה לטקסים של ימי זיכרון וימי עצמאות וגם להקמת הדוכנים של שבוע הספר. בקצה הרחבה עמדה אנדרטה גדולה עשויה שלוש קורות מתכת ענקיות, מסודרות בצורת אוהל אינדיאני.

לני ורונה התנהגו כמו מארחות למופת והסתובבו בין האורחים עם מגשי עוגיות וכוסות מיץ, משוחחות בנימוס עם מכריהם ומחייכות לכולם. למרות תלונותיה על המלתחה שלה בטי נראתה נהדר, היה תענוג להביט בה, זורחת בשמלה הכחולה, שערה אסוף במה שחאתם קרא צמה צרפתית. היא לקחה מאינה את אורי הקטן, ופניה נהרו משמחה למראה חיוכיו של התינוק. לני לא עמדה בפיתוי, זנחה את המגש, הוציאה מצלמה והתחילה לצלם אותה.

שטרית הופיע פתאום לצידי ושאל אם אני יודע למה הבחור הערבי מתעסק עם שערה של החברה שלו. בעוד אני מסביר לו שלחאתם יש עניין מקצועי בלבד בנשים, הוא שאל אם אני חושב שהדוגמנים של לני ידעו שהיא מצלמת אותם.

"לא יודע," עניתי, מרגיש שאני מסמיק קצת. "אולי."

שטרית התאפק לא לצחוק לי בפנים, "אני בטוח שאתה לא ידעת. גם אני, במצב כזה, לא יודע מה קורה סביבי." אם הייתי יכול הייתי נבלע בתוך הקירות מרוב מבוכה.

הוא התמוגג למראה פני וטפח על שכמי, "אל תדאג בקשר לזה. חוץ מבטי אני אחד היחידים כאן שרואה כמעט כל יום את התחת הערום שלך."

"רק אל תגיד כלום לבטי," ביקשתי והוא צחק כל כך עד שכמעט נחנק. "אל תדאג" הבטיח לי, "איפה בטי?" שאל והביט סביבו ואז גיליתי למורת רוחי שבזמן שדברתי עם שטרית בטי נעלמה פתאום.

אלכס ניגש אלי עם אורי שמוט על כתפו, מפתל קווצה משערו של אלכס על אצבעו ומפהק. "רק ככה הוא מצליח להירדם." צחק אלכס, "איפה בטי ויורי?" שאל בתמימות, "ראיתי אותם לפני כמה דקות, אבל הם נעלמו לי פתאום." למרות שקיבתי התכווצה במחאה שמרתי על פנים רגועות. ליטפתי בנחת את ראשו הבהיר של התינוק, נפרדתי בנימוס משטרית ומאלכס ויצאתי בצעד איטי מהגלריה והמשכתי ללכת לאט על הרצפה המבריקה והחלקה. רק ברגע שהוסתרתי מעיניהם על ידי מדרגות השיש האדמדם המתעקלות בחן, התחלתי לרוץ. קודם הצצתי לחדר ההנצחה, על קירותיו היו רשומים שמות כל הנופלים בטבעון, ובמרכזו עמד מעין כן מתכת מפוסל בצורת להבה שהואר על ידי נר תמיד חשמלי. סבא וגניה עמדו שם ובחנו בסקרנות את השמות שעל הקירות. הם היו מחולקים בטורים, לפי מלחמות ישראל. תהיתי לרגע מה סבא חושב על תרבות ההנצחה של  מדינת ישראל ואחר כך עזבתי את זה, היו לי צרות יותר דחופות. דהרתי במעלה המדרגות והתפרצתי לאולם העיון. היו שם רק כמה תלמידים שעשו את העבודות לחופש שלהם, יושבים ליד שולחנות עמוסי ספרים, או משוטטים בין מדפי האנציקלופדיות. עשיתי סיבוב מהיר בין המדפים והצצתי מהחלון אל הרחבה בחוץ. המון ילדים נסעו על רחבת הגרנוליט האדמדם באופנים או בסקטים. גם לירז ונטלי היו שם, מחליקים על רולר בלייד, פניהם מאירות מהתרגשות והנאה. הלוואי והייתי שוב ילד, מחליק על הקרח עם יורי ואלכס, לא מוטרד מבעיות של קנאה, לא מודע לכאב שיגרמו לי בעתיד פניו המוכרים כל כך של יורי.

כשיצאתי החוצה החליק אלי לירז ונאחז בחזקה בזרועי. סומך עלי שאחזיק בו ולא אניח לו ליפול, בטוח שאיתי הוא מוגן מכל רע. גם אני הרגשתי ככה כשהייתי ילד. לאן נעלם הביטחון הזה? "ראית את בטי לירזי?" שאלתי, מלטף את לחיו הלוהטת. על ראשו הייתה קסדה שהסתירה את רוב שערו השחור, רק קצות הפוני שלו בצבצו ממנה, נופלים על מצחו.

"נו, מקס, אל תביך אותי." דחה את גילויי החיבה שלי. "אל תעשה לי בושות כמו בטי. היא נישקה אותי כרגע לפני כולם והלכה לשם עם יורי." החווה בידו לכיוון האנדרטה. בין שלושת קורות המתכת העבות נוצר חדרון משולש שנחסם בקירות בטון משני צדדיו, משאיר רק צד אחד פתוח. באוהל הבטון הקטן הזה היו מדליקים משואה ביום הזיכרון, ומניחים את הזרים לכבוד הנופלים במערכות ישראל. גם שם היו שמות כל הנופלים בני טבעון כתובים על הקיר, מסודרים יפה לפי תאריכים. משאירים מקום לבאים בתור. הלכתי לאיטי על אבני הגרנוליט החלקלקות שהיו מסודרות במשולשים אדומים ולבנים, עיני נעוצות באוהל הבטון הקטן. נדמה היה שלקח לי שעות להגיע לשם, ועם זאת הגעתי מהר מידי. 

"למה לקחת אותי לכאן?" שואל יורי, "כולם רואים אותנו, אין כאן פרטיות."

"בדיוק בגלל זה. פעם אחת עברתי על איסור יחוד אתך ותראה מה קרה. איך הראש?"

"הראש בסדר, זה הלב שדופק אותי." הוא עונה, קודר ורציני.

היא מחייכת חושבת שהוא יפה מאוד, יפה מידי בשביל גבר, זה רק מגביר את חוסר האמון שלה בהצהרות האהבה שלו.

"מקס אומר שאתה תמיד מתאהב במי שלא רוצה אותך." היא מנסה לשמור על טון קליל, אבל יורי נותר רציני.

"מקס אידיוט, הוא לא מבין כלום. אני אוהב אותך. תנסי אותי, בואי אלי."

"ואז מקס בטח יהרוג אותך, או את עצמו, או את שנינו." היא מחייכת, מקווה שהוא יפסיק לעשות תכניות מטורפות לעתיד שמעולם לא יתגשם.

"שטויות, הוא לא יהרוג אף אחד, טוב, אולי את עצמו."

"אבל אז אני נורא אתגעגע אליו יורי." היא צוחקת, מקווה שהשיחה המוזרה הזו תיפסק כבר.

יורי תופס שהצעתו מגוחכת בעיניה ונעלב. "הוא יעזוב אותך בעוד כמה חודשים. רק אני אוהב אותך באמת," הוא ממשיך לנסות, "אף פעם לא הרגשתי ככה לאף אחת."

"גם אני לא הרגשתי ככה קודם. הוא היחיד שאני אוהבת יורי, אני נשואה לו ואני לא רוצה לשמוע יותר על מה שאתה מרגיש, הבנת?"

יורי כובש את פניו בכפות ידיו מסרב לענות לה. 

בטי ויורי ישבו משני צידי כן בטון מפויח שעליו הדליקו את המשואה. היו שם מעין אדניות בטון מלאות באדמה, אבל ריקות מצמחים. הם ישבו עליהן, רחוקים זה מזה, נראים כמתאבלים שבאו לחלוק כבוד לנופלים, ולא כזוג אוהבים בוגדניים. בטי הרימה אלי את מבטה ובחנה את פני בדאגה, מנסה לעמוד על מצב רוחי. "מקסים, מה נשמע?" שאלה בקול הססני.

התיישבתי לצידו של יורי שפניו היו כבושים בכפות ידיו. הכרתי אותו כל כך טוב, די היה לי להביט בתנוחת כתפיו כדי לעמוד על מצב רוחו, ידעתי שהוא אומלל. מעולם לא ראיתי אותו כל כך מדוכא בגלל אישה. "הכל כרגיל בטי," אמרתי באדישות, "אין חדש. כמו תמיד, ברגע שאני מסובב את הגב אשתי נעלמת עם גבר אחר."

יורי הרים את ראשו והביט בי בתוכחה, "אל תדבר אליה ככה מקס, זה לא נכון."

בטי קמה ממקומה וישרה את שמלתה. "אני חוזרת פנימה," אמרה. אחזתי בפרק ידה העדין ומשכתי אותה בגסות לצידי, היא מעדה קצת והתיישבה בצורה מגושמת על אדן הבטון, גונחת מהפתעה. חשתי סיפוק מכוער מהכאב שהסבתי לה.

"תישארי." אמרתי לה ברוסית, "תיהני קצת מהחיים. אנחנו חברים מגיל חמש ואת הצלחת להרוס את זה תוך דקה, ברכותיי." דברתי ברשעות, באכזריות, יודע שאני טועה, לא מסוגל לעצור את השד המרושע  שעבר אלי בירושה מסבא ודיבר מגרוני.

בטי השפילה את ראשה ושתקה, ירכה החמימה נוגעת בשלי, כפות ידיה הקטנות משולבות זו בזו, נתונות בין ברכיה עטופות הניילון. היא לבשה את אחד מזוגות הגרביונים שהבאתי לה מהדיוטי פרי, אחד המעטים שעוד לא הרסתי. תכננתי לפשוט אותם מעליה אחרי הצהרים ולהתעלס איתה לאט וברוך, ואחר כך לשקוע בשינה עמוקה, אפי נעוץ בשערה וידי מונחת בין שדיה.

הייתי צריך להסביר לה עוד קודם כמה נפגעתי כשהיא העדיפה לדבר עם מיקי ולא איתי. הייתי צריך לספר לה כמה הבגידה של יורי מכאיבה לי, לחשוף רגשות וכאבים, לדבר, להסביר. זה כל כך קשה ומעייף, העדפתי לשתוק. מה פלא שהיא הלכה עם יורי? 

"אתה מדבר שטויות מקס ואתה יודע את זה." אמר יורי בעייפות, קולו מותש, אפילו משועמם. הוא כבר הכיר את ההתפרצויות שלי ולא התרגש. "הנה, תראה מה היא עשתה לי כשרק ניסיתי לנשק אותה." הוא הסב אלי את פניו, מראה לי את הצלקת מעל שפתו העליונה. מיקי צדק - הצלקת שיוותה לו מראה קשוח, פוגמת ביפי תוארו המושלם מידי, גורמת לו להראות סקסי וגברי.

"לדעתי זה רק שיפור," אמרתי וניסיתי להניח יד על שכמו. זה היה יורי סוקולוב ידידי הוותיק ביותר. האדם היחיד בעולם שזכר אותי כילד. לא יכולתי לכעוס עליו.

הוא השתמט ממני בכעס, "מה אתה כועס עליה? אני אשם, היא היחידה מכל הבחורות שלך שסירבה לי, ורק עליה אתה כועס, למה?"

בטי הרימה את מבטה והתרחקה ממני מעט, מנתקת את המגע בין ירכינו. "אני הולכת, שלום יורי, שיהיה לך בהצלחה." אמרה וחלצה את טבעת הנישואים שלה מעל אצבעה מניחה אותה על משטח הבטון בין שנינו. "לוחץ לי, אני לא יכולה יותר." הפטירה ביובש, קמה והלכה.

יורי גנח וכתפיו רעדו, "מאז שלוקומוטיב מוסקבה הפסידה את האליפות לא ראיתי אותך כל כך מדוכא." אמרתי והנחתי את ידי על כתפו, מוצא נחמה במגע גופו החמים.

"אידיוט!" אמר יורי והכניס לי אגרוף. "אתה משווה בין כדור רגל לאהבה? לך אחריה, תתנצל, תבקש סליחה." הוא תפס בכתפי וניער אותי, מנסה להוציא ממני תגובה. "אם היא תעזוב אותך אני אקח אותה עם ההיריון שלה והכל. אתה לא מבין שאני מאוהב בה? ממש מאוהב!" הוא הביט בי במבט נואש, נראה פתאום דומה לאבא שלו שנפטר עוד לפני שהם עלו לארץ.

"היא הייתה צריכה לספר לי מיד כשזה קרה." אמרתי בקרירות, "ולא להתחמק אתך החוצה מאחורי הגב שלי."

יורי התחיל לצחוק, "נכון מקס, אתה צודק. היא אישה איומה, בוגדנית, וגם ההיריון שלה הוא בטח מגבר אחר. אני במקומך הייתי נותן לה גט כבר מחר. אתה יודע מה? תעזוב אותה. תעזוב את הבית ואל תפגוש אותה יותר בחיים. אני מוכן להעיד בבית משפט איך היא בגדה בך מהיום הראשון. אני אספר איך השכבתי אותה חצי שעה אחרי שנפגשנו, ומאז אני והיא מנהלים רומן סוער מאחורי הגב שלך וצוחקים עליך בכל העיר, בסדר?"

הצחוק שלו היה רע ודוקר. אף פעם לא האמנתי שיורי מסוגל לצחוק ממני ככה. "גוי מטומטם שכמוך!" אמרתי לו, "אתה לא יודע שאצל היהודים אישה נואפת אסורה גם על בעלה וגם על בועלה?" הוא הפסיק לצחוק והביט בי נדהם.

"מה?" שאל בטיפשות. הסברתי לו בקצרה את החוק היהודי והוא שקע במחשבות, "היהודים האלה ערמומיים. טוב, אז נביא את קוליה שיספר שהיא בגדה בך איתו."

"שתוק כבר דביל." לקחתי את הטבעת של בטי ושמתי אותה בכיס חולצתי. הבוקר, ממש לפני שיצאנו, בטי תפרה לי כפתור שנפל מהחולצה, ידיה הקטנות נגעו בבד הזה, טורחות למעני כמו שעשתה כל יום מאז שנפגשנו.

איך יכולתי להכאיב לה ככה? למה אני תקוע במעגל הקסמים הזה? האשמות, אלימות ואחר כך התנצלויות. כמה זמן עוד ייקח עד שאתחיל להכות אותה באמת? "אני צריך לעזוב אותה יורי." אמרתי, מביט בכפות ידי המכוערות והמגושמות, חושב על כל הפעמים שהן הכאיבו לבטי. "אני עוד עלול להרביץ לה או חס וחלילה להרוג אותה."

יורי שלף בקבוק מתכת קטן ושטוח, שתה קצת, ונתן לי, סירבתי, "לא. אסור לי, אני צריך לנהוג הביתה, אני אוהב אותה כל כך, למה אני מתנהג ככה?"

יורי משך בכתפיו, "לא יודע, בינתיים אני והפסיכולוג מדברים רק עלי, לא עליך."

"אתה הולך לפסיכולוג? אתה יורי? מה קרה לך?"

"מה שקרה לי זה שאני בן שלושים ואחת, והבחורות היחידות שמעניינות אותי הם אלו שהיו קודם שלך. מה שקורה לי זה שפתאום אני, כמו איזה מטורף, מאוהב באשתך. זו לא סיבה טובה ללכת לפסיכולוג? ודרך אגב לאריסה שלך הייתה זיון ממש מחורבן, איך יכולת לסבול אותה? אני מקווה שבטי קצת יותר חמה."

הוא אמר את זה בכוונה, יודע שזה יקפיץ לי את כל הפיוזים, וזה מה שקרה. התנפלתי עליו ותוך דקה התגלגלנו על הדשא, נאבקים זה בזה, כמו שעשינו מאות פעמים בעבר. הוא טען תמיד שהוא מניח לי לפרוק את הזעם שהצטבר בי כדי שאפשר יהיה לדבר איתי כמו עם בן אדם. מאחורי האנדרטה היה משטח דשא משופע ואנחנו התגלגלנו עליו, חובטים זה בזה עד שהגענו לסוף המדרון ונתקלנו בספסל. "די, די כבר מקסים. כואב לי." אמר יורי בקול מבוהל כשראשו נחבט ברגל המתכת של הספסל. הפסקתי מיד והרמתי אותו, מושיב אותו על הספסל ובודק את פניו. הוא עצם את עיניו, חיוור ומותש. רק עכשיו שמתי לב כמה רזה בזמן האחרון, וכמה לבנים היו פניו.

לירז דהר לעברנו, נרעש ומבוהל, לרגליו היו רק גרביים, "מקס? למה אתם רבים? תראה את הכתמים על החולצה שלך, בטי תכעס עליך נורא." אספתי אותו אלי, "אני ויורי חברים. זה סתם בצחוק, אל תדאג. למה אתה בגרביים?"

הוא הביט בי, נדהם מטיפשותי, "כי אי אפשר להחליק עם רולר על הדשא." אמר בקוצר רוח, "נו, בוא כבר." משך אותי בזרועי, פניו להטו באודם כהה ועיניו נצצו, הוא נראה חולה.

הנחתי יד על מצחו. "אתה מרגיש טוב לירז? מה קרה לך?"

לירז חבט בזעם על זרועי, "תעזוב אותי! אני בסדר גמור, בטי אמרה לי לקרוא לך מהר, היא לא מרגישה טוב. היא עם שיר בשירותים. אתה צריך לבוא אליה מיד."

הרמתי אותו בזרועותיי ונשאתי אותו לרחבה. "תישאר כאן, אני אחזור אחר כך." אמרתי, מניח אותו ליד הרולר שלו. חציתי בריצה את הרחבה והתפרצתי לבנין, חש במעומעם שיורי רץ אחרי. התעלמתי ממנו, כל מה שידעתי זה שבטי זקוקה לי ועלי להיות לצידה. ירדתי בדהרה במדרגות לקומת המרתף החשוכה ומצאתי את בטי יושבת על כורסת בד אדומה ליד פתח השירותים ושיר רוכנת מעליה, קשה היה לי לראות את פניהן באור העמום. כרעתי ברך לצידה, מציץ בדאגה בעיניה, "בטי, מה קרה?"

היא נאנחה והניחה יד על כתפי, לרגע חשתי כאביר הכורע ברך לפני מלכתו. "תודה שהגעת כל כך מהר מקס. אני באמת מצטערת, אבל אני חייבת להגיע מיד לבית חולים. יש לי דימום חזק, נדמה לי שאני מאבדת את ההיריון."

לא יכולתי להאמין כמה שלווה ורגועה היא נשמעה, זה היה מפחיד. יצאנו משם מהר, כמעט בחשאי. בטי לא רצתה שאף אחד יראה אותה. מכל הדברים שבעולם מה שהדאיג אותה ברגע זה היה לא להרוס את פתיחת התערוכה. רק שיר הנאמנה, שלמרבה המזל היו לה תחבושות היגייניות בתיקה, ידעה מה קרה, וכמובן יורי, שליווה אותנו לרכב. בטי פנתה לשיר, "תדברי בשקט עם אניקה שתודיע למיון נשים שאנחנו בדרך." היא ליטפה את לחיה החלקה של הנערה, "אולי זה שום דבר. בשליש הראשון של ההיריון יש לפעמים דימומים. יש לך את המספר של הנייד שלי? ילדה טובה."

היא חייכה אליה ופנתה אל יורי שעמד קפוא לצידי, "יורי, אתה צריך להישאר כאן ולדאוג להסיע את כולם חזרה." הורתה לו בקול שלו בצורה לא טבעית, שהפחיד אותי. "תספר להם רק בדרך הביתה, ושים לב שלירז לא ישכח את הנעלים שלו." הוסיפה ונגעה לרגע בזרועו מחייכת לתוך עיניו, "אני סומכת עליך יורי," אמרה ונכנסה לרכב.

נכנסתי אחריה בלי להביט בו ונסעתי משם במהירות, משנן לעצמי שעלי להיות זהיר ולא לעשות שטויות על הכביש. רק זה חסר, שנעשה עכשיו תאונת דרכים. "אני אשם," אמרתי לה כשירדנו בסיבובים התלולים לכיוון שער העמקים. "אם לא הייתי מושך אותך בכוח ומושיב אותך על הבטון..."

"אין טעם לדבר על זה עכשיו, חבל רק שלא סיפרתי לך בעצמי על יורי..." היא חיבקה את עצמה ודמעות החלו להתגלגל על לחייה. "אני פוחדת." אמרה בלחש.

הושטתי יד ונגעתי בברכה. לא יכולתי לעשות יותר מזה תוך כדי נהיגה. היא אחזה בכפי, "הידיים שלך תמיד חמות כל כך." אמרה, "באמת הרסתי את החברות שלך עם יורי?"

"לעזאזל עם יורי!" התפרצתי, "ולעזאזל ההיריון, מצידי שכל העולם יזדיין! רק את חשובה."

בטי התחילה לצחוק, "עכשיו אתה אומר את זה? איפה היית עד עכשיו?"  

"כאן. לידך, אני תמיד לרשותך בטי." אמרתי והלב התכווץ לי כשנזכרתי בכל הפעמים שבמקום להיות לרשותה הייתי נגדה, מציק לה, רב איתה, מכאיב לה.

שוב, כמו אידיוט, ניסיתי להתנצל, אבל היא הנידה את ראשה, "עזוב," לחשה "בוא נשתוק קצת. אני עייפה." היא נמנמה כל הדרך לבית החולים ונראתה יותר טוב כשהגענו. 

חיכו לנו בדלפק האחיות עם כיסא גלגלים, בטי הובלה מיד למסדרון צדדי קטן שבקצהו היה חדר האולטרא סאונד. חיכיתי יובלות על ספסל עץ קשה מול דלת לבנה שהיה כתוב עליה בירוק - אולטראסאונד נא לא להיכנס 

אחרי שנים שלא עישנתי השתוקקתי להקלה של סיגריה, אבל אסרתי על עצמי לזוז. כל גופי כאב, רציתי לקום וללכת קצת כדי למתוח את שרירי, אבל נותרתי מאובן, לא מרשה לעצמי להישען על הקיר מאחורי. אין לי מושג כמה זמן עבר עלי בצורה כזו, יושב מתוח, נועץ עיניים בדלת הלבנה עם הכתובת הירוקה, מנסה לעשות עסקה עם אלוהים. אם הוא יציל את בטי אני אשתנה, אני אעבוד על עצמי, אני אפסיק להתעלק עליה, אני אניח לה לנסוע לירושלים לעשות את עבודת המחקר ב'יד ושם' בשביל פרופסור שכטר שכותב ספר על אנשים שברחו ממחנות ריכוז. נזכרתי בבושת פנים איך החמצתי פנים כשבטי סיפרה לי בשמחה על הצעתו להיות התחקירנית שלו. הפרופסור הנכבד היה גבר נאה כבן ארבעים, מרשים ברעמת שיער מאפירה ועיניים כחולות בורקות בפניו השחומים. את הספר רצה לכתוב כמחווה להוריו ניצולי השואה שנפטרו לא מזמן. בטי הביטה בו בהערצה, מתפעלת מהיקף ידיעותיו ומרוחב השכלתו, ואני התפוצצתי מקנאה. ברגע שעלה הרעיון שהיא תעבוד אצלו התחלתי לשנוא אותו.

לשמחתי הרבה לירז פתר לי את הבעיה, הוא שמע שהעבודה תחייב את בטי לשהות מחוץ לבית ומיד פצח בנאום זועם מלא האשמות. הוא מחה בתוקף שהיא תמיד עובדת, שהוא תמיד לבד, שהוא יתגעגע אליה, ושנמאס לו להישאר רק עם התאומים או עם סבא. הילד דיבר בשכנוע רב, משבץ בנאומו מילים בוגרות כגון הזנחה ובדידות. במקום להרגיע אותו ולתמוך בבטי שתקתי, מניח לו לעורר בה רגשי אשמה, התנהגות חסרת בגרות ושפלה מצידי.

אחרי שהפרופסור הסתלק ולירז רץ לשחק עם חבריו ניסתה בטי להסביר לי שבעוד כמה חודשים, בסוף ההיריון שלה היא כבר לא תהיה יותר ניידת ואחרי הלידה היא תהייה ממש כלואה בבית ולא תוכל לעבוד יותר. "תחשוב על זה כעל חודשי החופש האחרונים שלי לפני שאכנס לכלא." אמרה בניסיון אמיץ להתבדח, אבל עיניה היו עצובות ונצצו מדמעות שלא זלגו.

ידעתי שאם הפרופסור שכטר היה זקן, שמן, קרח ומכוער, לא הייתי אומר מילה אלא שמח על התוספת לתקציב המשפחתי, ומשתיק את הילד הזועם על נטישתו המדומה, אבל מאחר והיה גבר נאה הודעתי לה בטון די נפוח שעליה להתבייש בעצמה על השוואת חווית האימהות לכלא, והזכרתי לה כמה סבלה אחותה עד שהצליחה להיכנס לכלא הזה. בטי השפילה את ראשה והסתלקה בבושת פנים ויותר לא עלה הנושא בביתנו.

אתה סתם חרא עלוב פרידמן שחתי לנפשי, אתה מקנא בכל גבר חכם או מוצלח יותר ממך ומה לעשות שאחד כמוך לא יכול ללכת יותר משני צעדים ברחוב בלי לפגוש גברים שווים יותר. מה אתה מתכוון לעשות? לכלוא אותה בבית? היא יפה, היא משכילה וחכמה יותר ממך, אתה אפס לידה. אם אתה לא מסוגל להתמודד עם זה לפחות תניח לה לנפשה, מטומטם שכמוך. רגע לפני שעמדתי לדפוק את ראשי האטום בקיר שלפני, נפתחה הדלת והרופא שנכנס עם בטי שרבב את ראשו המקריח דרך הפתח ורמז לי להיכנס. בטי שכבה בחדר חשוך על מיטת בית חולים מכוסה סדין, לצידה היה מכשיר גדול עם מסך קטן וירקרק. "בוא תראה את התינוקות שלך אבאל'ה," אמר לי הרופא בחביבות, הושיט יד מתחת לסדין שכיסה את בטי והניע את ידו. "תסתכל על המסך." אמר לי כשראה שאני מביט בבטי, היא שכבה בשלווה ידיה שלובות מתחת לראשה, ברכיה כפופות ופניה מופנות לכיוון המסך.

ראיתי שם שפע של צללים חסרי פשר שנעו בחוסר מטרה לכאן ולשם. "שים לב," אמר הרופא, "הנה יד והנה הראש. וכאן אתה רואה את הדופק. הנה הראשון והנה השני." הבטתי מוקסם במה שנראה כמנוע קטן שפעם בקצב מהיר אך קבוע, היו שנים כאלה, ואחרי כמה דקות באמת ראיתי מתאר מטשטש של גולגולות וידיים קטנות, סנפיריות משהו.

הרופא שלף מתחת לסדין שעטף את בטי מוט מתכת עטוף קונדום נוצץ ממשחה. בטי התרוממה והניחה יד על זרועי, "זה אולטרא סאונד ואגינלי," אמרה לי, מנחשת את תדהמתי. היא קמה מהמיטה והתלבשה במהירות בעוד הרופא מכבה את המכשיר.

"הכל בסדר גמור עם ההיריון," אמר לי בקול מעודד, "מה שמדאיג אותי זה שלבטי יש לחץ דם נמוך מידי. אני רוצה להשאיר אותה להשגחה ללילה. מחר, אם הכל יהיה בסדר, היא תחזור הביתה." בטי נלקחה על ידי אחות אימהית אפורת שיער לחדר אחר והרופא חקר אותי לגבי האירועים שקרו לפני שהגענו לבית החולים. ספרתי לו שבטי עזרה לחברה לארגן תערוכת צילומים והייתה נתונה במתח ואולי עבדה קשה מידי.

הוא היה די מבוגר, קצת קרחת ושיער שיבה, פנים עייפים, עיניים טובות וקצת זיפי זקן מאפירים על לחייו. מצאתי את עצמי מספר לו על פתיחת התערוכה, ורק אז נזכרתי שהיא בכלל לא רצתה ללכת. עכשיו, כשהיה מאוחר מידי, הבנתי שהיא ידעה שיורי יבוא ורצתה להימנע משערורייה. התחלתי לגמגם, "אני מרגיש שהכל באשמתי. היא עובדת כל כך קשה, יש לנו בית גדול, וחוץ ממני ומהילד יש גם את האחים שלה שגרים איתנו ועכשיו גם סבא שלי, וכולם רוצים אוכל ובית נקי ומסודר ובגדים מגוהצים." דברתי שטויות, והרבה. גרוע מזה, העיניים שלי התמלאו בדמעות.

"בטי לא אוהבת לגהץ, אבל היא עושה את זה כמעט כל יום." אמרתי לרופא העייף שהיה זקוק לגילוח, והרגשתי שעוד רגע אפרוץ בבכי.

הוא נאנח, "אני רואה את זה כל יום," סח לי בקול רך. "הנשים לא מבינות שהריון, במיוחד של תאומים, הוא עומס גדול על הגוף. ממשיכות לדרוש מעצמן להיות עקרות בית מושלמות, לעבוד כרגיל גם בבית גם בחוץ בלי לעשות לעצמן הנחות, בסוף הן מתמוטטות. תראה, הדימום הזה לא היה רציני. הכל בסדר, אבל היא מאוד מתוחה ועייפה." הרופא רכן אלי, "היא צריכה קצת מנוחה, קצת שינוי אווירה. פחות התעסקות במשק בית, קחו עוזרת ותגיד לשאר בני המשפחה שיעזרו קצת יותר. היא צעירה ובריאה והכל יסתדר, אל תדאג."

"הציעו לה לעבוד כתחקירנית אצל פרופסור אחד," אמרתי, חש פתאום גאווה בבטי. "היא צריכה להיות כמה ימים בירושלים. לעבוד על מחקר בספריה של יד ושם. היא ויתרה כי הילד לא רצה, אבל אולי יהיה לה טוב לנוח כמה ימים לבד במלון. היא אוהבת לקרוא."

הרופא חייך והניד את ראשו באישור, "רעיון נהדר," אמר, "שכולם יתרגלו להסתדר בלעדיה. זה רק יועיל להם."

קמתי ללכת והוא עצר בעדי, "אחרי שהדימום יפסק חכו עוד יומיים שלושה, ואז תוכלו לחזור לקיים יחסי מין." אמר בחיוך, "בטי אמרה לי שאתם ממשיכים בחיי מין סדירים וזה טוב. אין צורך להעמיס עוד מתח על כל המערכת הזוגית."

יצאתי משם, שואל את עצמי ממתי השעות הקסומות והמטורפות שלנו במיטה הפכו לחיי מין סדירים? ואיך האהבה שלנו נעשתה מערכת זוגית? 

ישבתי ליד בטי שעה שלמה ואז היא נעשתה מנומנמת ורצתה רק לישון. היא צברה הרבה שעות חוסר שינה ובית החולים נתן לה מעין לגיטימציה להוריד מעליה את העול ופשוט לתת לאחרים לדאוג. ניסיתי שוב לבקש ממנה סליחה ושאלתי בדאגה אם היא פוחדת ממני. בטי צחקה חרש, "ממך מקס? מה יש לי לפחד ממך?" דגדגה את צלעותיי בחיוך. כעת כשראתה את העוברים בריאים ושלמים הייתה עליזה ורגועה. "זה בסדר חמוד, אל תדאג." אמרה בקול מנומנם, "צריך להודיע לכולם שאני בסדר." פיהקה ועצמה את עיניה.

צלצלנו לכולם, מודיעים להם שהכל בסדר ושמחר בטי תחזור. ירדתי על התאומים, מודיע להם שמעכשיו אין גרביים מלוכלכים מפוזרים על הרצפה ואין כיור מפוצץ מכלים. המשרתת שלהם התפטרה והם אמורים לדאוג לעצמם. עמוסי רגשי אשמה וחרטה הם הבטיחו שמהיום יעשו את כל עבודות הבית לבד ובטי חייכה אלי וליטפה את זרועי, "אתה כזה מתוק כשאתה צועק." אמרה, ונרדמה.

האחות יעצה לי להסתלק הביתה. נשקתי על לחיה של בטי ויצאתי, היא המהמה דבר מה לא ברור והמשיכה לישון. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...