זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק לד'

יהודי טכני

עמדנו בחוץ על הרחבה המוגבהת וסחופת הרוח בכניסה לבית החולים והבטנו בעבודות הבניה שהתנהלו בקצב נמרץ בחצר. פועלים התרוצצו הלוך ושוב ומחפרון קטן עמד בצד, נח אחרי שהפך את ערוגת פרחים בכניסה למחלקת הילדים לערמת בוץ. "מקס?" שאלה בטי בלחש, "מה הבעיה?"

הרגשתי שעיני מתמלאות דמעות, לא יכולתי לדבר. "הרגשת רע בגלל שויטלי אמר שהוא היה מעדיף שתהיה ילדה? זה הזכיר לך את מה שקרה עם רומן?" הנהנתי בלי מילים וחיבקתי אותה, היא נצמדה אלי לרגע, אבל התרחקה בביישנות כשאבא הופיע עם הגנרל. 
אבא לחץ את ידי, נישק את בטי וטלטל את כתפו של הזקן, "בטי בהריון ויש אצלם גם ילד קטן, פעם אחת בחיים שלך תתנהג כמו שצריך." אמר בזעף והסתלק.

נשארנו לבד עם הגנרל. בטי חייכה אליו, "קדימה בואו נלך." אמרה בקול עליז.

"רגע," הוא עצר בעדה, "מה עם הדירה שלי?" בטי הסבירה לו שהדירה כבר לא שלו. היא ביטלה את החוזה ולקחה את חפציו אלינו.

"תגור לידנו בדירה נחמדה," אמרה, "תשלם שכר דירה הרבה יותר נמוך ולא תצטרך לבשל. תאכל אצלנו או שאני אביא לך אוכל ואגב, יש לך תור בשבוע הבא לפיזיותרפיה, הודעתי כבר לדואר ולביטוח לאומי שעברת דירה, קדימה, בוא ניסע הביתה."

"תמיד היא כזו?" שאל אותי סבא ברוסית ונאבק בחגורה.

"איך כזו?" שאלה בטי גם ברוסית, ובתנועה זריזה אחת סגרה את האבזם שלו.

"מחליטה לכולם על החיים, מסדרת הכל בלי לשאול, מעבירה אנשים דירות בלי רשות?" הביט בי סבא במבט בהיר וסקרני, מתעלם מבטי שישבה מאחור.

צחקתי, מזג האוויר היה צח ובהיר, שמש חמימה ונעימה ליטפה את פני מבעד לשמשת המכונית, וטעם מלוח של ים נח על שפתי. היה לי מצב רוח טוב והקנטורים בין סבא לבטי שעשעו אותי. "כן גנרל, היא כזאת." אמרתי ונסעתי לבנק כדי שסבא יעביר את החשבון שלו לבנק בנשר.

סבא נכנס לבדו לבנק, מסרב בתוקף שבטי תלווה אותו. ניצלתי את הזמן לשיחת הבהרה עם בטי. לפי תכניתה סבא יתמקם בדירה של לני שהחליטה לעבור לגור עם רונה ושם ייהנה מעצמאות ומפרטיות, אבל יהיה נתון להשגחתה. כל התכנית הבשילה במוחה בימים האחרונים וכמובן שאני לא ידעתי כלום עד עכשיו. בטי טענה שלא רצתה לבלבל לי את המוח עם תכניות אפויות למחצה ועד עכשיו לא היה ברור אם הרופאים יסכימו בכלל לשחרר את סבא. היא לקחה על עצמה אחריות על סבא ואני קיבלתי על עצמי את הדין כמו שקבלתי את כל הרעיונות האחרים שלה.

"למרות מה שאבא שלך אמר אני לא חושבת שאדם בן שבעים, אפילו שהוא בריא ובכושר מצוין, צריך לחיות לבד." אמרה בטי. "ויטלי טוען שהוא שתיין, אבל אניקה ראתה את תוצאות הבדיקות שלו וטוענת שזה לא נכון."

"איך הוא שבר את היד?" שאלתי.

בטי חייכה בהנאה, "הוא ראה שנטפלו לאיזה בחורה ובא לעזור לה. היא ברחה והוא חטף מכות, נפל, קיבל זעזוע מוח קטן ושבר את היד. המשטרה בדקה ואשרה את דבריו. הבחורה שהוא עזר לה הייתה כנראה זונה שרבה עם הסרסור שלה."

לא ידעתי מה לחשוב על הסיפור, איזה מין סבא זה שמסתבך בקטטת רחוב בגלל זונה? "אני לא מבין למה הוא היה צריך להתערב?" אמרתי במורת רוח.

"אתה כועס. הייתי צריכה לשאול רשות קודם, נכון?" שאלה, מודאגת פתאום.

עכשיו היא נזכרת? "כן אני מאוד כועס עליך." עברתי למושב שלה, "ועכשיו תקבלי עונש." הכרזתי, משכתי אותה אלי ונישקתי לה, דוחף ידיים מתחת לחצאית הג'ינס הצנועה שלה, מגלה בשמחה שיש לה גרביונים שחורים עם דוגמת תחרה ותחתונים סקסיים תואמים. בטי צחקקה והתפתלה תחתי, דוחפת את ידיה מתחת לסוודר שלי. מזל שסבא חזר והפסיק את ההשתוללות שלנו. אין לי מושג מה הוא חשב כשראה אותנו סמוקים ומתנשפים, פניו נותרו אטומים לגמרי,

בדרך הודיע לנו סבא שהוא מקבל את ההצעה לגור איתנו במשך שישה שבועות עד שיגמור עם  הפיזיותרפיה, אבל אחר כך הוא לא בטוח. "אולי לא תסתדרו איתי? אני לא בן אדם נחמד." אמר בכובד ראש, "אני קשה מאוד עם האוכל ואני שונא רעש ובלגן."

בטי צחקה, "אתה שונא אוכל קפוא ואתה אוהב לשחק שח, נכון?"

סבא נד בראשו לאות הן, בוחן אותה בעיניו. "מכשפה. איך ידעת?" שאל. הבטנו זה בזה ופרצנו בצחוק. הוא נשמע בדיוק כמוני.

"ויטלי צודק, אתה ומקס נורא דומים. גם אתה מסוגל לשתות יותר מבקבוק שלם של וודקה בלי לקבל הנגאובר?" שאלה בטי בעברית.

סבא הבין כמדומה את דבריה ונאנח. "מאז שאימא של ויטלי מתה אני כמעט לא שותה יותר." אמר, "ויטלי תמיד היה ילד רגיש מידי שאהב מאוד את אימא ואני באמת לא הייתי אבא טוב ולא בעל טוב, אבל לא הייתי מפלצת. גם אני וגם אנה יצאנו פגועים מהמלחמה ואנה..." הוא שקע בזיכרונות, "היא איבדה שני ילדים ובעל ואף פעם לא סלחה לעצמה שהיא חיה והם מתים. בסוף היא חתכה לעצמה את הורידים ומתה. לילד סיפרנו שהיא חולה ושהיא בבית חולים. ככה היה נהוג אז, לא סיפרו לילדים את האמת כמו היום."

"למה לא הסברת לו את זה. ויטלי חי כבר שלושים שנה במחשבה שהרגת את אימא שלו." התרעמה בטי.

הוא משך בכתפיו, "ואולי הוא צודק? אולי, אם הייתי בן אדם טוב יותר, היא לא הייתה עושה את זה, אבל מה שקרה קרה, מה הטעם לדון בזה? אחרי המלחמה היא הייתה צועקת מתוך שינה ולפעמים מנסה לפצוע את עצמה. ויטלי חשב שאני מכאיב לה, הוא לא הבין ולא חשבנו שהוא מבוגר מספיק להסביר לו. הכי גרועים היו לילות שישי, היא באה ממשפחה דתית ולילות שישי היו מאוד קשים לה. אנה המסכנה שלי." הוא  נאנח והשתתק שוב. 

הייתי די גאה כשחניתי מול ביתי הנאה וקיוויתי שהגנרל מופתע לטובה ממקום מגורנו. במוסקבה גרים רוב האנשים בדירות צפופות ומתפוררות והנה אני, למרות היותי עולה חדש עם משכורת של שכיר, גר בוילה מרווחת בנויה לתלפיות. לקחתי את המזוודה שלו, פותח לפניו את הדלת ברוב נימוס. קודם הוא יראה את הכניסה המרווחת עם המראה הנאה במסגרת המתכת והמתלה התואם, ואחר כך את הסלון המרווח והמסודר עם הכוננית הענקית מלאת הספרים, הוילונות הנאים, הכורסאות והספות התואמות והמרפסת המשקיפה לכרמל.

סבא נכנס והתבונן סביבו בשביעות רצון, הוא בטח חשב שיאלץ לבלות בדירה קטנה וצפופה, כמו בחיפה, ופתאום הוא נמצא בדאצ'ה מפוארת. האידיליה נגמרה ברגע שהוא נתקל בדלת הפתוחה שהובילה לשירותים. הגנרל הציץ פנימה ופלט גידוף מפולפל שכרך את אם האלוהים הקדושה עם השטן, ואת רוח הקודש עם כמה שדים. קפאתי מתדהמה, את הקללה הזו עוד לא שמעתי. בטי שעמדה מאחורי דחפה אותי בלי גינונים הצידה וחשה פנימה. הצצתי מעל כתפו של סבא וראיתי את מיקי יושב יחף על האסלה, זב דם ופצוע, בגדיו קרועים ועיניו עצומות. חאתם כרע על הרצפה לצידו, דמעות זולגות על לחייו, וניסה לנקות את פרצופו המדמם במגבת רטובה.

"מיקי, מה קרה?" קראה בטי בבהלה. אחזתי בכתפיה והזזתי אותה הצידה, צברתי כבר הרבה ניסיון בטיפול במיקי וידעתי שהוא שונא ששואלים אותו שאלות ברגעים כאלה.

"אני אטפל בו, לכי להכין לסבא משהו לאכול." פקדתי עליה וניגשתי לטפל במיקי ובחאתם. ניקיתי אותו, שמתי פלסטרים על השריטות העמוקות ופניתי לחאתם. גם הוא חטף כמה בעיטות בבטן ובצלעות, אבל על פניו חסו.

"האחים שלי ושל הבחורה שרוצים לארס לי," הסביר בתמציתיות, "הם שמרו שהפנים שלי לא יהיו נפוחים. אבל על מיקי לא ריחמו." מיקי הביט בעצמו בראי וגנח.

"איפה היה גיא?" שאלתי, הם החליפו מבטים ושתקו.

"כדאי שתישארו לישון כאן לפחות הלילה." עזרתי למיקי לקום מהאסלה. הוא נשען עלי, עיניו עצומות והמתין עד שרגליו יתייצבו. 

חאתם קם בכוחות עצמו ואחז במרפקו של מיקי. "גיא הולך להתחתן עם איזה מורן אחת." שח לי חרש, " היא בהריון והם הולכים להתחתן, היא יודעת עליו, אבל לא אכפת לה." קולו גווע והוא השפיל את עיניו, הרפה ממרפקו של מיקי ויצא החוצה. מיקי כרך את ידיו סביב צווארי והשעין את ראשו על כתפי. לא היה טעם בדברי נחמה או הבעת רחמים. חיבקתי אותו, ליטפתי את גבו והוצאתי אותו מהמקלחת.  

סבא ישב על הכורסא של אדם וסקר את הספרים בכוננית שנמתחה מקיר לקיר. בני משפחת מינץ אהבו ספרים וכל הרווחים שנותרו אחרי שיעל לקחה את הפסלים והאגרטלים שלה שנחו פעם על המדפים נמלאו ספרים. כל הצד הימני של הכוננית היה עמוס בספרי קודש. לתימהוני סבא לקח את 'השולחן ערוך' והחל מעיין בו. בטי קראה לו לאכול והגישה לו מרק, הוא לקח את הכף, טעם ואז חייך, נישק את ידה ואכל ברצון את הכל. מיקי וחאתם, נקיים וחבושים, הגיעו למטבח, הצגתי אותו בפניהם כסבא שלי, גנרל סולומון פרידמן. הם אמרו שלום בהיסוס, התיישבו ואכלו. כמו תמיד בשעה ארבע הדלת נפתחה בסערה ולירז דהר פנימה ונעצר, המום למראה האורח החדש, ואחר כך חייך בהיסוס אל מיקי והושיט את ידו לחאתם. הם פיתחו איזה פולחן מסובך של לחיצת יד מתוחכמת, אבל לירז היה נסער מכדי לזכור את כל הטקס. הוא נגע בידו של חאתם ואז רץ אלי מהר והתחבא מאחורי.

בטי אחזה בכתפיו וסובבה אותו לעבר סבא, "זה סבא של מקס ואבא של ויטלי. קוראים לו סולומון." הסבירה. לירז בחן אותו בשקט, שואב ביטחון מהנוכחות שלי וממגע ידיה של בטי על כתפיו, ואז הדהים אותנו כשניגש לסבא לחץ את ידו כמו גדול, ושאל אותו אם הוא רוצה לראות את הרכבת שלו. סבא קם, נתן את כפו הגדולה בידו של לירז והם הלכו ביחד לחדרו של הילד. 

"איפה אתה גר?" שאל לירז והוציא את הקופסא עם פסי הרכבת מהארון.

"גרתי בחיפה ועכשיו אני אגור אצלכם." ענה סבא מביט סביב בחדר הצבעוני ועמוס הצעצועים.

"אתה מדבר מצחיק." אמר לירז, "אתה עולה חדש?"

"כן," אמר סבא.

"אתה אוהב רכבות?" סבא חייך, הנהן, ועזר לילד להרכיב את הפסים.

"אני רוצה שהם יישארו מסודרים ככה תמיד, אבל בטי מפריעה לי כל הזמן." הסביר לירז, "היא אוספת את הפסים ומנקה את השטיח עם שואב אבק, אני רוצה חדר מיוחד רק לרכבת. אני אכתוב על הדלת - אין כניסה לשואבי אבק." הוא הציץ בזקן, "אתה נראה כמו סבא אמיתי, ויטלי בכלל לא נראה כמו סבא."

סבא חייך וליטף את ראשו בשתיקה. הם הניחו את הקטר והקרונות על הפסים והפעילו את הצעצוע, מתרכזים בביצועי הרכבת הפעוטה על המסילה.      

מיקי אכל את המרק שלו וסירב לאכול שום דבר נוסף, "אני יוצא החוצה לעשן קצת." אמר בביישנות. היא חיבקה אותו בזהירות, חוששת להכאיב לו ונתנה לו קופסת גפרורים. יצאתי אחריו, משאיר את חאתם ובטי לבדם. הנער אכל ברצון מנה של אורז עם בשר ופניו אורו כשבטי אמרה לו שהילל ואדם יחזרו הביתה בעוד כחצי שעה בערך. מנגו קיבל אותנו בשמחה, מקשקש בזנבו ומנסה להניח את כפותיו הענקיות על חזהו של מיקי שדחף אותו בעדינות כלפי מטה. אחרי שהכלב נרגע מעט מיקי הוציא מתחת לאחד הרעפים שכיסו את גג מלונתו של הכלב שקית ניילון עם כל החומר הדרוש לעישון גראס וגלגל לנו שתי סיגריות. מיקי הקפיד להחזיק את הגראס שלו מחוץ לבית ועישן רק בחוץ. בטי ואני ידענו על המחבוא שלו וקרוב לודאי שגם אדם, אבל העדפנו לדבר על זה כמה שפחות. אני חושב שהילל לא ידע ומוטב כך.

"נתתי בו אימון ואכלתי אותה." אמר, "בוא נעזוב את זה." הפטיר באדישות, וכך עשינו, עזבנו את זה ולא דברנו עוד על גיא. רק עישנו ושתקנו. אני הסתפקתי בסיגריה אחת ומיקי גלגל לעצמו עוד שתים, מעשן בשתיקה בעוד אני יושב לצידו, מנסה בפעם המאה להבין למה וודקה עושה לי את זה, ואילו העישון רק גורם לי לחוש קליל ומטופש, אבל לא ממסטל אותי.

ספרתי לו על האיחוד המחודש של סבא עם משפחתו, הוא הקשיב בשתיקה ונאנח. העישון לא פגע כלל בכושר הבנתו, רק גרם לו להיות יותר אופטימי, מסלק מעליו את עננת הדיכאון שהיה אופף אותו לפעמים. ידעתי שגראס גם גרם לו לחוש חרמן, אבל זו כבר לא הייתה הבעיה שלי. "למה בטי חייבת לדחוף תמיד את האף?" התלוננתי. "הם לא נפגשו שלושים שנה, והכול היה בסדר, פחות או יותר, למה היא חייבת להתערב תמיד?" הפעם הגראס לא הצליח לגרום לי לחוש קליל וחסר דאגות.

מיקי צחק וטפח על שכמי, "אבל חייבים לדבר. אפילו אם כל פגישה תיגמר בסקנדל ויהיו צעקות עד השמים, חייבים לדבר, ככה זה אצל יהודים."

זה לא מצא חן בעיני, "אני יהודי ואני לא חייב לדבר." מחיתי בזעף.

"אתה רק יהודי טכני." אמר מיקי וצחק מהבדיחה שלו.

ההגדרה שלו דווקא מצאה חן בעיני. "יהודי טכני, זה טוב." הצטרפתי לצחוקו ופתאום גיליתי שהסם כנראה כן השפיע עלי, דמעות זלגו על לחיי למרות שחייכתי. מיקי חיבק אותי, נשען עלי קצת, וכך נשארנו לשבת שם, יהודי אחד מסומם, והשני סתם יהודי טכני, ושתקנו. 

***

סבא הסתדר בנוחות רבה בדירה שהייתה פעם של ורד והרגיש כמו בבית. לירז קרא לו סבא סולי, שיחק איתו ברכבת החשמלית שלו, לקח אותו לגן השעשועים, הציג אותו לפני כל חבריו וחברותיו, וכל לילה היה הגנרל בא לברך אותו בלילה טוב. ביחד הם היו קוראים סיפורי ילדים, שומעים שירים בקלטת, ובדרך כלל נרדמים יחד, לירז במיטתו והגנרל על כורסת הנדנדה לצידו.

הצגנו בפניו את תהילה וגבי, דוב ויעל וכמובן את צבי ולהפתעתי כולם חיבבו אותו מאוד. הילל וסבא ממש התאהבו זה בזה, שיחקו שח יחד ואחר כך הלכו לטיולים ארוכים, משוחחים תוך כדי הליכה, אין לי מושג על מה. אדם היה יותר מסויג, אבל לפחות לא התחצף. סבא נדהם לראות כמה שעות יכול היה האיש הצעיר הזה לשבת ולהתעמק בקריאה. "יש לך עוד המון שנים לפניך," נזף בו. "צא קצת, תזוז, תטייל, לך לחדר כושר, רוץ אחרי בחורות, הספרים יחכו לך." לקח מידו של אדם את ספרו - כרך של כל כתבי קפקא. פחדתי שאדם יפרט לו מדוע אין טעם לשלוח אותו לרוץ אחרי בחורות, אבל לשמחתי הוא התאפק ושתק.

באותו לילה כשבאתי לחדרו של לירז להעיר את סבא וללוות אותו לדירתו הוא ביקש ממני להיכנס ולשבת רגע. "אני מקווה שאני טועה," אמר לי, נבוך מעט, "אבל לדעתי אדם לא רץ אחרי בחורות כי הן לא מעניינות אותו, אני חושב שהוא פייגלה, אבל אולי אני טועה?"

סבא המסכן, הוא כל כך קיווה שהוא טועה. "אתה צודק סבא," הודיתי.

"הגברות יודעות?" שאל סבא בדאגה. בטי ושיר - שזכתה להערצתו ממבט ראשון - נקראו בפיו הגברות.

הנהנתי בשתיקה, מנסה לא להתחמק ממבטו האפור. "נו שויין," אמר ונאנח אנחה יהודית מאוד. "פעם עוד היו מתביישים ומסתירים דבר כזה, אבל היום אין בושה יותר. אולי יותר טוב ככה?" הוסיף בעברית במבטא אשכנזי מצחיק. התאומים הבינו אותו בלי קושי ורק אני נאלצתי לבקש תרגום. גיליתי שסבא שלי, למרות גילו המבוגר, היה פיקח ובעל הבחנה עם ניסיון חיים של אדם מבוגר וסקרנות של נער.

לני ממש נדלקה עליו ושנייה אחרי שראתה אותו שלפה את מצלמתה והחלה לצלם אותו בהתלהבות. סבא נבוך מעט בהתחלה, ואחר כך, כשראה שפגיעתה אינה רעה התעלם מהמצלמה וניסה לדבר איתה, לני סיפרה לו בגילוי לב שהיא חיה עם החברה שלה ושהן ישנות יחד במיטה אחת והזמינה אותו לתערוכה שלה, סבא הסכים בלי בעיות. אחר כך נתתי לפמיניסטית שלנו על הראש, "סבא שלי, בגילו, צריך לראות צילומי עירום? ולמה היית צריכה לספר לו שאת לסבית? מה את רוצה ממנו?" לני, שנהנתה הנאה מרובה מהכעס שלי, צחקה לי בפרצוף, בעטה בי בקרסול והסתלקה. היא המשיכה לצלם את סבא, משחק עם לירז ברכבת שלו, משוחח עם הילל ומטייל עם מנגו.

אבא דיבר עם לירז כל יום בטלפון ושמע ממנו דיווח נלהב על סבא סולי. הוא הקפיד לדבר עם בטי ולשאול לשלומה, אבל סירב בתוקף לדבר עם הגנרל או לבקר אצלנו. לירז שהיה רגיל לראותו לעיתים קרובות התחיל להתלונן על העדרו.

"אבא, אם לא תבוא לסדר לירז יחשוב שהוא אשם, יהיו לו תסביכים. בטי תהיה אומללה, אני אהיה עצבני. למה שלא תבוא לסדר עם אניקה? תדברו, תאווררו את כל הכעסים הישנים שלכם..."

"לא." אמר אבא בזעם וטרק לי את הטלפון בפרצוף. 

לפי התכנון של בטי היו אמורים להיות איתנו בסדר תהילה וגבי, אבא ואניקה, וכמובן התאומים, לני ורונה, ומיקי. רק שיר נעדרה, היא חגגה עם משפחתה. חאתם נשאר לגור אצלנו ומיקי חזר מחוסר ברירה לדירה של גיא וגר שם תוך שהוא מחפש דירה יותר קטנה ופחות יקרה. הנער רצה לבוא איתו, אבל בטי סירבה לשמוע על זה. "זה רק עניין של זמן עד שהוא יכנס איתו למיטה." אמרה בתוקף, "ושוב יהיו בעיות, הילד הזה צריך ללמוד. יש לו עוד כמה חודשים לגמור את הבגרות. כשהוא יהיה בן שמונה עשרה שיעשה מה שבא לו, עכשיו שיישאר כאן."

חאתם העלה את עניין התקציב של האכלתו ושאר ההוצאות שלו והיא צבטה את לחיו בחיבה. "אתה תהיה העוזר של סבא סולי. אל תדאג, תעבוד קשה בשביל המשכורת שלך." בהתחלה סבא הפחיד את חאתם הביישן, אבל אחרי כמה זמן הוא התרגל אליו ונרגע, ואפילו לימד את סבא לשחק שש בש. הוא דאג ללוות את סבא לפיזיותרפיה ועשה איתו את התרגילים בבית, עזר לו להתקלח ולקשור את שרוכי נעליו. סבא מצידו השגיח שלא יזניח את לימודיו ושיאכל היטב.

חאתם שקד במרץ על לימודיו, למרות שהשקיע הרבה יותר מאמץ מאדם ומהילל ציוניו היו בינוניים. בטי עזרה לו עם העברית והספרות ומיקי היה בא לביקורים ועובד איתו על האנגלית שלו. בימים שלפני הסדר בטי נצלה בלי רחמנות את שלושת הבנים שהיו בחופשת פסח, והם עבדו קשה במה שהילל קרא עבודות רס"ר. הם ניקו וקרצפו כל פינה, בעוד בטי מתייגעת במטבח, מכינה אוכל שיספיק לגדוד. יום לפני ערב הסדר התחלתי להילחץ בגלל סרבנותו של אבא לבוא אלינו לסדר. ידעתי שאניקה שרצתה לבוא לא תעז להמרות את פיו, ברור היה שאם הוא יישאר בבית, היא תישאר איתו.

הגעתי למסקנה שרק פניה ישירה של הגנרל לאבא תעזור לפתור את הבעיה והחלטתי לרכך מעט את הגנרל לפני שאעלה לפניו את בקשתי. בטי ושאר בני המשפחה לא היו בבית, סבא אמר שהם הלכו לחפש את לירז שלא חזר עדיין מהצהרון. "הוא בטח אצל חבר." אמרתי בלי לדאוג במיוחד. ללירז היו המון חברים וחברות שנהגו לבקר זה אצל זה בלי תיאום מוקדם. רוב הזמן הילדים שוטטו בין גני השעשועים, או הבתים השונים, חופשיים ומאושרים, צורחים, צועקים ומתקוטטים. מתנהגים כחבורת פראים, בדיוק כפי שצריכים ילדים להתנהג.

"בוא סבא, נלך קצת לטייל." הובלתי אותו לקיוסק של הגרוזיני. הקיוסק שכן בבניין קטן מבטון שהיה חם בקיץ, קר בחורף, ומכוער כל ימות השנה. בחדר הקדמי היה דוכן לממתקים, סיגריות, גלידות וכריכים. ומאחור, פתוח רק לנבחרים מעטים, היה עוד חדר שבו יכולת לשבת על כיסא פלסטיק לבן ליד שולחן פורמייקה עגול, כוס וודקה לפניך ולהשתכר בנחת.

זו הייתה הגרסא הצנועה של נשר לפאב, ומאחר ורוב האנשים שנהגו להשתכר העדיפו לקחת את הבקבוק הביתה, די היה בכך. בעל המקום - מוסיה טיזאשווילי שנקרא בפי כל מוסה הגרוזיני, היה גבר מוצק, שעיר ומזיע דמוי טרול. לכבוד האביב הוא הסתפק בגופיה אפורה, מניח לכולם לראות את חזהו השעיר. מוסה הקפיד שבחדר האחורי ישבו רק עולי חבר העמים, שגילם עולה על שלושים. אצל מוסה אדם שהתפרע פעם אחת בלבד אחרי שהשתכר, נפסל לכל החיים. צעירים, או כאלו שלא היו משלנו, לא זכו אפילו להזדמנות אחת ונפסלו על הסף. הוא סקר את הגנרל במבט אומד, הגיע למסקנה שלפניו לקוח מועדף והרים בזריזות את דלפק העץ השרוט, מניח לנו להיכנס, מחווה שבשבילו הייתה שוות ערך לפרישת שטיח אדום. סבא, לא מודע לכבוד הגדול, הזמין מיד וודקה תוצרת סנט פטרבורג, מתעקש לשלם מראש על כל הבקבוק היקר.

"מאז שאני אצלכם אני חוסך המון כסף." אמר בחיוך, "הפעם תרשה לי להיות בזבזן." שתינו כמה כוסות בשתיקה נינוחה בעוד סבא בוחן אותי בקפידה מצד אחד, ומוסה מציץ בי בדאגה מהצד שני. מאז הפעם הבלתי נשכחת בה נשארתי שיכור שלושה ימים ברציפות, מוסה הקפיד להשגיח עלי, סבא חש בכך ודרש לדעת אם משהו מציק לבעל הבית הנכבד.

למרבה הבושה מוסה התיישב לצידנו עם צלחת של בוטנים וחטיפים מלוחים אחרים, והחל לספר לסבא איך הייתי שיכור שלושה ימים תמימים בגלל בעיות עם האישה. "נו, די לרכל." הבטתי בו בכעס.

רציתי לדבר על אבא ועל ליל הסדר, לא להעלות נשכחות מימים עברו. מוסה חייך והסתלק, מותיר אותנו לבד.

"אתה זוכר מה קורה כשאתה שתוי?" חקר סבא.

"רק אם זה משהו חשוב."

הוא הנהן כאילו ציפה לתשובה כזו בדיוק. "ויש לך כאב ראש אחר כך?" המשיך.

"לא," עניתי.

סבא הניד בראשו בהבנה. "בטי שותה?" התעניין.

"לא נוגעת במשקה, אף פעם לא השתכרה."

"היא טובה מידי בשבילך." חיווה סבא את דעתו בכנות.

"כן, אני יודע." אמרתי ולגמתי עוד כוס כדי לאזור אומץ ולעבור לנושא העיקרי של שיחתנו. "תראה סבא, אני רוצה שתדבר עם הבן שלך, תשכנע אותו לבוא לסדר. לבטי זה חשוב מאוד וגם ללירז."

סבא נופף בידו בקוצר רוח. "הילד הזה תמיד היה רגיש מידי. בוכה ומתעצבן מכל שטות. אימא שלו שמרה עליו מתחת לסינר שלה יותר מידי זמן." הוא מזג לעצמו ולי עוד כוסית ושנינו לגמנו.

מפלס הנוזל ירד עד לחצי הבקבוק, הרגשתי צלול לגמרי, גם סבא נראה בסדר גמור. "הרבצת לו?" שאלתי.

"חס ושלום, אנה הייתה הורגת אותי אם רק הייתי מעז. גם אחרי שהיא מתה פינקתי אותו ודאגתי לו. איך אתה חושב שהוא פגש את אדי? כמובן שלא ידעתי שהוא יתחתן עם הבת של היקה המשוגע הזה."

"הכרת את סבא אדי?" נדהמתי ודחפתי לעברו עוד כוס. מזועזע מהרעיון ששני הזקנים האלה, שמחלציהם יצאתי, הכירו זה את זה עוד לפני שנולדתי.

סבא גיחך ברשעות למראה פני, "אתה בדיוק כמו ויטלי, כל מחשבה שעוברת לך במוח תכף רואים על הפנים. אל תשחק פוקר ילד, תפסיד את המכנסיים." ייעץ לי ומזג לעצמו עוד כוס.

"ולדמן ואני נפגשנו בסוף המלחמה, הוא היה רק סמל, אבל דיבר גרמנית מצוינת ויחד חקרנו את השבויים הגרמנים וגם עזרנו להם לדבר מידי פעם. קצת סטירות, קצת בעיטות, לרענן להם את הזיכרון." הוא נאנח ושתה שוב. "אדי שנא את זה. אחר כך הוא היה בוכה ומשתכר. לא ידע לשתות בכלל הייקה פוץ הזה." הוא דחף כוס מלאה לעברי ואני שתיתי בצייתנות.
הייתי זקוק לכוסית הזו אחרי מה ששמעתי. סבא אדי שלי, הקפדן והאנין, שאהב להעיף עפיפונים ולקרוא שירה בלטינית, חקר שבויים בעינויים? לא יאומן. 

"כשויטלי ברח למוסקבה לא מיהרתי להחזיר אותו, חשבתי שעדיף שיירגע קצת." הסביר סבא, "היו לי במוסקבה עוד די חברים מהמלחמה ובכל מקום שהוא הלך קיבלו אותו יפה. לא אמרו לו כלום, שלא ייעלב. שיחשוב שהוא מסתדר לבד. היה כאן ושם, עד שנפל כמו כולם."

"נפל לאן גנרל?" מזגתי לו עוד כוסית.

"נפל בידיים של אישה." השתומם סבא על טיפשותי. "הבת של אדי, האימא שלך. התאהב, התחתן, נעשה גבר."

איך הוא מדבר כל כך ברור אחרי כל מה ששתה? ממש פלא פלאים. "וויטלי יודע?" שאלתי, רוכן להביט מקרוב בעיניו שנותרו צלולות וממוקדות. סבא משך בכתפיו, הבעת בוז שפוכה על פניו הרחבים כאומר אולי כן ואולי לא, מי יודע?

קולו של מוסה נשמע מבחוץ, "אבל מאדם פרידמן." הפציר, "את יודעת שאצלי אין כניסה לנשים."

"זה עניין של חיים ומוות מוסה. אני חייבת לדבר איתו." ענתה בטי בתוקף.

"כן, אבל..." הביט מוסה בחוסר אונים בבטי המרימה את הדלפק ונכנסת בלי היסוס לקודש הקודשים.

"לירז נעלם וגם כל הכסף שהיה לו בקופה איננו." הודיע לי בטי, משתדלת לאזור כוח ולא להיכנע להיסטריה.

"הוא בטח אצל חבר," ניסיתי להרגיע.

"לא נכון! בדקנו אצל כולם, הוא נעלם." היא העיפה מבט על הבקבוק המרוקן ועל הכוסות, והתיישבה על כיסא הפלסטיק הלבן. 

התיישבתי לצידה ולקחתי את ידיה הקרות בידי, מנסה לחמם אותן. "הוא בטח לקח את הכסף והלך לסופר הגדול לקנות משהו." הצעתי - הסופר הגדול נמצא בתל חנן, בדרך לטכניון, היינו עושים שם קניות מרוכזות רק פעם בשבוע. לירז אהב את המעברים המרווחים, העגלות החדישות ושפע הממתקים והצעצועים שנחו ליד הקופות.

בטי הנידה בראשה לשלילה, "צלצלתי למנהל והוא לא שם, וחוץ מזה אני בטוחה שהוא לא היה הולך לבד רק בשביל לקנות ממתקים. הוא ילד מאוד מחושב וזהיר."

היא צדקה, לירז אהב סדר יום קבוע ותיעב הפתעות. החיים הלא בטוחים אצל ורד גרמו לו לאהוב חיי שגרה מסודרים ולהיזהר מהרפתקאות.

היא הביטה בי מודאגת, "אתה חושב ש..." היא לא השלימה את המשפט אבל ידעתי שהיא  פוחדת שסייף עבדל ראזק התחרט והחליט לקחת חזרה את בנו. לפני שהספקתי לענות - לא היה לי מושג מה עמדתי להגיד, הוודקה דברה מגרוני וההיגיון שלי שבת - צלצל הנייד של בטי.

היא הקשיבה והצבע חזר לפניה החיוורים, "תודה ויטלי… כן… נורא דאגנו… כן. בטח, הוא כאן לידי, וגם סולומון. כן, אני מבינה, בסדר, אבל זו גם אשמתך. יופי, נהדר, להתראות." היא קמה ממקומה, שוב רגועה. "הוא אצל ויטלי ואניקה. עכשיו הוא מתקלח, נדבר איתו בערב. הוא יחזור מחר עם ויטלי ואניקה כשהם יבואו לסדר פסח, אתם באים?"

נשרכנו אחריה, גורמים לחבורה של פנסיונרים גרוזינים, שבאו לשתות קצת לפני ארוחת הערב, להירתע בתדהמה למראה בטי שיצאה בשוויון נפש מקודש הקודשים הגברי, ועיכסה לה בדרכה הביתה, מנענעת בתמימות את ישבנה היפה העטוף בחצאית ג'ינס צנועה. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...