זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק לג'

הגנרל

התעוררתי בחדר הישן של מיקי כשבטי נכנסה עם כוס קפה לחדרי. "בטי את צריכה לאכול יותר טוב," הודעתי לה "רואים לך את כל הצלעות, אישה בחודש השלישי צריכה להתחיל להשמין." היא חייכה אלי והניחה את הקפה על שולחן הלילה לצידי.

"בסדר," אמרה, "אני אשתדל. אתה רוצה ארוחת בוקר?" שתיתי את הקפה והלכתי למטבח. בטי הכינה לי חביתה בדיוק כמו שאני אוהב, מקושקשת ומטוגנת היטב, אבל לא שרופה וחיממה בשבילי פיתה עם זעתר, אכלתי בתאבון וניסיתי להיזכר איך הגעתי למיטה של מיקי.

"איפה מיקי ישן?" שאלתי את בטי, שעמדה בגבה אלי, מכינה משהו לצהרים.

"מיקי ישן איתי, לא היית צריך לספר לו מה עשינו על השיש, זה נורא הביך אותו." נזפה בי ברכות.

הרגשתי שאני מסמיק, לא ידעתי שבטי שמעה את השיחה שלי עם מיקי. אחזתי במרפקה ומשכתי אותה אלי, "בואי שבי." היא התיישבה על ברכי ונמסה לתוך החיבוק שלי.

"את שונאת אותי בטי? את חושבת שאני סוטה? לא גבר? לא הייתי צריך להסכים. הייתי צריך למות ולא לתת לו..."

היא חסמה את פי בנשיקה ולא הניחה לי להמשיך לדבר. "אני הולכת לטיול. תסדר לבד את השולחן. לא, אל תבוא איתי, אני רוצה להיות קצת לבד."

עמדתי כמו טמבל ליד השולחן המבולגן והסתכלתי עליה במבט אומלל. "אני אחזור מקס, אני מבטיחה, לך תתקלח בינתיים ואל תשכח להתגלח." הורתה לי בטי והלכה, משאירה אותי לבד עם כל הכלים המלוכלכים. הכנסתי אותם למדיח ותוך כדי כך חשבתי על מה שקרה אתמול. איך זה שאני, גבר שמחזיק מעצמו קשוח וחזק, בוכה כמו תינוק בגלל אימא שלו שמתה לפני יותר מעשר שנים? ולמה אני לא מסוגל לדבר עם אשתי אלא צריך לשוחח איתה דרך מיקי?

אדם נכנס מפהק למטבח, מחפש משהו לאכול. הוא נהם לעברי ברכת בוקר טוב למרות שכבר היה כמעט צהרים, וטלטל את הקומקום, בודק אם יש בתוכו די מים. "חאתם אצלך?" שאלתי. חאתם - נער ערבי דק ושחום, שתקן ומבוהל, שנראה כאילו הוא רוצה להיבלע בתוך הקירות כשמישהו ניסה לדבר איתו – היה מעין חבר של אדם ובשבתות הוא היה לן אצלנו לפעמים. מאז החל ללמוד בבית ספר אקסטרני אדם פגש חברים חדשים שסחפו אותו למקומות שונים מאוד מהבית הדתי שבו גדל. דאגנו לו מרחוק, אבל אי אפשר היה לעצור אותו. אדם לא התכוון לחיות בארון, ואחרי כל השנים שחי בסביבה דתית הוא רצה לבלוע את כל העולם בבת אחת. כל מה שיכולנו לעשות היה לדאוג שיהיה לו בית חם לחזור אליו, ומלאי בלתי נדלה של קונדומים בארנקו. גם בהופעתו חל שינוי, הוא הקפיד על בגדים אופנתיים, שיער ארוך, ועגיל שאותו ענד כשיצא בערבי שישי.

לעומתו הילל נשאר אותו הילל סולידי ויציב, בעל אופי מתוק ונעים. טיפין טיפין הוא חזר לדת ושב להניח תפילין, התפלל בבית כנסת כל בוקר ושמר שבת בקפדנות. לכאורה הנערים כמעט שלא דברו זה עם זה וחייהם התנהלו בנפרד, אך למרות זאת לא נותק הקשר בין התאומים. גילינו את זה בערב שישי אחד כשהילל קפץ פתאום ממקומו וביקש שמיד, כעת, עכשיו, ניסע למועדון בו מבלה אחיו ונחזיר אותו הביתה כי חייו בסכנה.

"אבל עכשיו שבת." נדהמתי.

בטי דחפה את מפתחות הרכב לידי, "אם הוא אומר הוא צודק, אדם בצרות." פסקה.

הפסקתי להתווכח, לקחתי את יורי ואת בוריס שהתארחו אצלנו ונסענו. המועדון היה מבנה תעשייתי מכוער, חבוי בין עצי איקליפטוס מאובקים בשולי אזור התעשייה של הקריות. הילל כיוון אותנו לשם בביטחון מלא, אין לי מושג איך. כשהגענו הקטטה גלשה מהמועדון לרחבה שבחוץ וצופרי המשטרה כבר נשמעו מרחוק. המון צעירים וצעירות השתוללו במגרש החניה, ומוזיקה (אם אפשר לקרוא ככה לרעש הזה), רעמה מתוך המועדון. הילל זינק החוצה עוד לפני שהספקתי לעצור את הלינקולן הנאמנה שלנו וצלל הישר לתוך המהומה. בוריס יצא אחריו, מנצל את גופו הגדול כדי לפלס לנו דרך בהמון. הלכנו בעקבותיו, שלפנו משם את אדם החבול והמוכה והסתלקנו שנייה לפני שהמשטרה הגיעה.

איכשהו - הכל קרה כל כך מהר – הסתפחו אלינו גם חאתם ונערה ג'ינג'ית דקיקה שלא הפסיקה לבכות, מלווה במה שנדמה היה כנער גוץ ושמנמן שאולי היה בעצם נערה, לא בטוח. הילל חיבק את אחיו ומיד התחיל לריב איתו ביידיש.

בוריס חייך, "ככה סבא שלי היה מדבר אחרי שהיה שותה יותר מידי." סיפר לנו בנוסטלגיה. זה היה כל הקשר של בוריס ליהדות, סבא אחד שדיבר יידיש כשהשתכר.

הג'ינג'ית הדקיקה לא הפסיקה לבכות גם כשירדה מהרכב ונכנסה עם חברתה לווילה מפוארת בקרית ביאליק, את חאתם לקחנו איתנו הביתה כי מאיזה סיבה מסתורית הוא לא יכול היה לחזור לביתו. בדרך עצרנו וחאתם ירד להקיא, עמדתי לידו והגשתי לו מפית לחה לנגב את פניו, "שוקראן" הוא לחש חרש, מתבייש להביט בפני.

"מה קרה שם?" חקרתי אותו.

"הגרוזינים שתו יותר מידי והתווכחו עם הקווקזים, ואז אדם אמר משהו ברוסית והם שלפו סכינים..." הביט בפני בעיניים טראגיות כהות ושוב השפיל מבט. "מזל שבאתם." הוסיף בביישנות ונדם.

אדם סקר אותי בביקורתיות, "אתה נראה חרא," פסק בביטחון נעורים שחצני. "אתה מודע לזה שמיקי ישן עם אשתך אחרי שהשתכרת?" אדם לא הפסיד שום הזדמנות להרבות מחלוקת בין אנשים. כשאמרתי לו את זה הוא פרץ בצחוק.

"נעשית ממש תלמיד חכם, חבל רק שאתה שותה כמו חבדני"ק." לעג לי.

חאתם התגנב לחדר נושא את החתול  בידיו, מחכך את פניו בפרוותו השחורה ולוחש לתוכה מילות חיבה בערבית. הכנתי לחאתם קפה וניסיתי לפתות אותו לאכול עוגיות חמאה. הוא אכל קצת, מציץ בי ובאדם חליפות.

בטי נכנסה, סמוקה ופרועה אחרי הטיול שעשתה, חייכה אל כולם בעליזות, פרעה את שערו המתולתל של חאתם שחייך אליה ונשקה לאחיה על לחיו. הוא התנער כאילו שפכה עליו מים, ובטי צחקה וצנחה על ברכי, מנשקת את פני, בעוד הנערים מביטים בה מוקסמים. בטי התחילה להכין ארוחת צהרים, הילל חזר עם שיר וכמה דקות אחר כך נבח מנגו ומיקי נכנס עם לירז. המטבח נמלא קולות צחוק ורעש, אפילו חאתם נראה קצת יותר נינוח. עזרתי לבטי לערוך את השולחן הגדול בחדר האוכל, היא חייכה אלי, לאוכל היה ריח נהדר ושוב הייתי מאושר.

מפליא כמה מעט נדרש כדי לגרום לי אושר.

"ברור לך שחאתם מאוהב במיקי, בגלל זה הוא בא אלינו כל פעם." לחשה לי בטי, ואכן, הנער הביט במיקי מוקסם, שפתיו פשוקות מעט ועיניו מבריקות.

"אדם יודע?" שאלתי בטיפשות. היא אפילו לא טרחה לענות ורק לכסנה אלי מבט חטוף שאמר – נו, שאדם לא ידע?

"את חושבת שיהיו צרות?" דאגתי. חיבבתי את חאתם, להיות גם הומו וגם ערבי מוסלמי זה בטח נורא קשה.

מיקי ישב לידו, חייך אליו, סיפר לו בדיחות, שיתף אותו בשיחה ואחרי האוכל מיקי הציע לחאתם טרמפ והנער הסכים מיד, מוכן כנראה לנסוע איתו אפילו לגיהינום.

תפסתי את מיקי ברגע האחרון לפני שיצא, חאתם כבר המתין לו באוטו, "מה אתה חושב שאתה עושה מיקי?"

הוא חיבק אותי קצרות וחייך את חיוכו המקסים. "יהיה בסדר, אל תדאג." אמר בעליצות, "לגיא לא אכפת, יש לנו הסכם."

"אז מה בכלל הטעם להיות יחד מיקי?"

הוא משך כתפיים. "זוגיות זה לא בית סוהר." הצהיר בעליזות, כרך יד על צווארי ונישק אותי על הפה, דוחף את לשונו לפי.

נחלצתי ממנו במהירות, מקלל בשקט ברוסית, וחאתם, שקילל חרש בערבית, התניע ונסע.

שעה אחר כך הוא צלצל להגיד לי שהם בבית ומיקי הלך לישון. "תוכל להישאר איתו עד שהחבר שלו יחזור?" שאלתי, מקווה שקיומו של גיא ידוע לחאתם.

"כן מקס, אני אשמור עליו." הבטיח לי הנער. "שוקראן." הוסיף אחרי רגע וניתק. 

"מה את מתעצבנת? הוא לא יכניס את בעלך להריון בגלל נשיקה אחת." צחק אדם.

"לא אכפת לי שהוא נישק את מקס, אבל לא חבל על חאתם?"

אדם הרצין, "ככה זה אצל הומואים. את לא מתעללת בבעלך? פעם נחמדה ופעם קרה. פעם נותנת ופעם לוקחת. הטמבל העלוב הזה, עדיף שהיה מוצא איזה גבר נחמד במקום כלבה כמוך."

בטי מניפה את ידה כדי לסטור לו והוא תופס אותה, מועך את פרק היד הדק בכפו הקטנה והחזקה. "שלא תעיזי לעשות את זה יותר. תרביצי למקס, או לכלב, לא לי." הוא דוחף אותה מעליו ומסתלק. 

אחרי שהם נסעו וכל שיירי ארוחת הצהרים נטמנו במקרר הלכתי לנוח את מנוחת הצהרים. בטי שוחחה עוד קצת עם אדם ואז באה למיטה. היא צנחה לצידי, מתרפקת עלי בחום, לובשת את הגופייה שלי. כרגיל רגליה היו קרות. חיממתי אותה, מעתיר נשיקות על שדיה היפים. היא התמסרה לי, מניחה לי להפשיט אותה ולקבוע את התנוחות ואת קצב ההתעלסות. גונחת חרש כרכה את רגליה סביב מותני, מנשקת אותי. אחרי שזה נגמר היא המשיכה לחבק אותי, ולא מיהרה להתרחק ממני כמו שעשתה בפעמים הקודמות.

"אולי אני צריך להתנשק עם מיקי לעיתים קרובות יותר?" עקצתי אותה.

היא נשכה את כתפי ברכות נזהרת לא לפצוע את העור, עוד חידוש מרענן לעומת התנהגותה הקודמת. "מיקי התנהג בצורה גועלית, אני כבר ארד עליו. גם אני הייתי גועלית כלפיך בזמן האחרון מקס. אתה סולח לי?" חיבקתי אותה, מאושר מכפי שהייתי מזה זמן רב.

"בטח, אני אוהב אותך, את אוהבת אותי?"

היא נישקה אותי בלהט, "כן, תבטיח שלא תכעס בגלל התערוכה של לני." ביקשה.

"איך אני יכול להבטיח אם עוד לא ראיתי אותה? מה היא צילמה?" חקרתי בעצבנות.

לני התגנבה סביבנו עם המצלמה שלה כל כך הרבה זמן עד שהפסקנו להיזהר ממנה והופתענו מאוד לשמוע שהיא הצליחה לשכנע מישהו לעשות לה תערוכה. בעקיפין היה לי חלק בכך כי דוד גוטמן שעשה איתי מילואים התרשם כל כך מהצילומים שלה עד שיצר קשר עם לני וארגן לה תערוכה בגלריה של יד לבנים בטבעון. שם התערוכה היה "תשוקה ביתית". והוחלט והוחלט לפתוח אותה בחול המועד פסח.

"אתה זוכר מה עשינו כשחזרתי מהטיול עם סם?" שאלה בטי, זכרתי היטב והזיכרון גרם לי להסמיק.

"היא צילמה אותנו," המשיכה בטי ללא רחמים, "וזו תהיה התמונה שתופיע בהזמנה."

"אבל בטי," נבהלתי, "אנחנו... אבל..." המבוכה גרמה לי לגמגם.

"אל תדאג, לא רואים כמעט כלום חוץ מהתחת היפה שלך." הראתה לי בטי את התמונה וצחקה למראה פני המבוהלים. "בתמונה המקורית רואים את המטבח שלנו וגם את הידיים שלך ושלי, ורואים את הקצ'קע שעל היד שלך, ולכן לני חתכה את זה."

בחנתי בקפדנות את התמונה שבה כיכבו התחת הערום שלי וכפות רגליה של בטי שהיו כרוכות על מותני. זה היה יכול להיות כל זוג בכל מקום בעולם, אבל עדיין חשתי נבוך מאוד ממראה הישבן הערום שלי.

"נכון שלא הייתה לה זכות לצלם אותנו ברגע כזה, אבל מצד שני זו תמונה כל כך יפה והקומפוזיציה כל כך מקורית ומקסימה." בטי התיישבה עירומה, מתעלמת ממבטי המוקסם שננעץ בשדיה הנהדרים שהתנודדו בקצב דיבורה בעוד היא מנסה לשכנע אותי להסכים לפרסום התחת שלי בראש חוצות.

"התערוכה של לני נועדה להראות מחוות חיבה רגילות בחיי זוגות רגילים שחיים יחד ו..." לא יכולתי להתאפק יותר והסתערתי עליה בנשיקות. בטי צחקה ומשכה אותי לעוד התעלסות, סותמת את פי בנשיקות, ומשכיחה ממני את דאגותיי.  

"בטי מתוקה, מה עם מקס, הוא עדיין כועס עלי?"

"לא טמבל, הוא רק דואג לך. מה שלום גיא, יצא כבר מהארון?"

"עזבי, לא רוצה לדבר על זה."

"טוב, גם אני לא רוצה לדבר." היא טורקת את הטלפון בזעם ופורצת בבכי.

הטלפון מצלצל שוב, "לך לעזאזל מיקי. אתה וגם החבר שלך. מצידי תמשיכו לשתוק עד שתתפוצצו. נמאס לי מכם, אני יוצאת לחופשה." 

מיקי ניתק מאיתנו מגע. במשך כמה ימים הוא לא התקשר וגם אני סירבתי להתקשר אליו עד שביום רביעי בבוקר הוא הופיע פתאום לצידי כשיצאתי לרוץ את ששת הקילומטרים הקבועים שלי לפני העבודה. רצנו יחד בשתיקה ורק כשנכנסנו הביתה, מזיעים ומתנשפים, הוא פתח סוף סוף את הפה. "סליחה שהתמסטלתי והתנהגתי כמו אידיוט מקס." אמר, מחביא את פרצופו מאחורי כוס הקפה. "מאז שאני עם גיא אני קצת בבלגאנים ו..." הוא השתתק, מצפה שאבין אותו בלי הסברים.

"אז למה אתה עושה את זה? תגיד לו שאתה לא מוכן, תעמיד אותו בפני עובדה."

"בטח, כמו שאתה מעמיד את בטי בפני עובדות."

"למה אתה מתכוון מיקי?" התרגזתי.

"כשאתה מאוהב במישהו אתה לא מעמיד אותו בפני עובדות. אתה אוכל את הלב ומקווה לטוב. עזוב, לא משנה, אני הולך להתקלח."

נגררתי אחריו למקלחת, "מה עם חאתם?"

מיקי חפף את שערו במרץ. "שלחתי אותו הביתה, אבל הוא חזר אחרי יומיים, מוכה וחבול. גיא החליט לתת לו לגור אצלנו תמורת עבודות ניקיון ובישול. הוא מבשל לא רע, והוא ילד טוב."

נתתי לו מגבת והתחלתי להתפשט, "כן, אבל הוא מאוהב בך. מי הרביץ לו?"

מיקי יצא מתא המקלחת, מפנה לי מקום. "לא בטוח, כנראה שאחיו הגדול. אל תדאג, הוא לומד, עובד, הכל בסדר איתו. אנחנו נותנים לו קצת דמי כיס ורוב הזמן שוכחים שהוא בכלל שם." הסידור הזה לא מצא חן בעיני וזה מה שאמרתי למיקי שכעס ואמר לי לא להתערב.

אני מודה שנפגעתי. "מאז שאתה עם גיא השתנית לי מיקי."

"נכון. זה לא מה שרצית?"

"כן, אבל..." זה מה שקורה ששני גברים מנסים לדבר בגילוי לב - הכל מסתבך עוד יותר וכולם כועסים.

יותר לא דברנו, הורדתי אותו בתחנה והוא הסתלק בלי לנשק אותי כמו תמיד, אפילו בלי ברכת שלום. אולי, אם בטי הייתה באה איתנו היא הייתה מפייסת ומשלימה בינינו, אבל בטי נשארה בבית באותו יום. היא עבדה רק חצי משרה ובאה פחות ופחות לעבודה ב'יהלום'. גם ללמוד היא עדיין לא התחילה, טוענת שאין טעם להתחיל ולהפסיק בגלל הלידה במקום היא התעסקה בתרגום מיידיש ומלדינו ובעזרה לכמה מטורפים שעשו אתר אינטרנט ביידיש. 

למרות חוסר הרצון שלי להתערב בתערוכה של לני איכשהו נסחפתי לכל העסק. המקדחה התקלקלה, אב הבית שהיה אמור לעזור בתליית התמונות חלה בשפעת, רונה נפצעה בכף ידה ממסמר, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי תולה תמונות, מותח חוטי ברזל, מדביק שלטים, ועושה כל מה שבטי ציוותה עלי, ובא על שכרי בערב בנשיקות מתוקות ובהתעלסות עדינה.

אחרי הסיפור עם הכתבה על צ'צ'ניה בטי נעשתה יותר נחמדה אלי. היא קבלה בהבנה את הסיוטים שלי, העירה אותי מיד כשהייתי מתחיל לחלום ולהכאיב לה. אחרי שהיו מראים בטלוויזיה את לבנון היא הייתה הולכת לישון בחדר האורחים. שנאתי את זה, אבל הבנתי אותה.

כמה ימים לפני פסח בטי בקשה שאחרי העבודה אסע לטבעון לבדוק משהו בתערוכה של לני. הכל היה כמעט מוכן ובעצם לא היה לי מה לעשות שם. בכל זאת נהניתי להסתובב בגלריה, לעניות דעתי התמונות היו מצוינות. רוב התמונות היו של נשים ערומות, מעט הגופות הגבריים היו מרומזים והופיעו ברקע ורובן היו שלי או של מיקי וכמעט בטוח שכתף אחת הייתה של אדם. ברור היה מאופן הטיפול של הצלמת בעירום הנשי שהיא לסבית. לני תכננה להזמין את הוריה לפתיחה, בתקווה שהם יבינו בלי יותר מידי הסברים שאין להם סיכוי לרקוד בחתונה שלה.

בעודי מסתובב שם ומחפש לי עוד תעסוקה צלצל הנייד שלי ואבא ביקש שאפגוש אותו בלב המפרץ מהר ככל האפשר. הוא דיבר רוסית ונשמע לחוץ ועצבני. נבהלתי כל כך מהלחץ שלו עד שמיד חטפתי כאב בטן. "מה קרה?" צעקתי, "בטי בסדר? איפה אתה?"

"תפסיק להתרגש." פקד עלי אבא, "אני בצ'ק פוסט. אניקה ובטי ביקשו ממני להגיע לרמב"ם ולהביא גם אותך, אין לי מושג למה, אתה בא?"

אספתי אותו מקניון לב המפרץ ובשתיקה מתוחה מיהרנו לרמב"ם. מצאנו אותן בכניסה, עומדות מול המעליות וממתינות לנו. בטי נישקה את אבא על הלחי, וכששאל בדאגה מה קרה היא החוותה כלפי זקן חסון ורחב כתפיים כמו מתאגרף שיצא ממשרד קבלת חולים אוחז בידו מעטפה חומה של צילומי רנטגן שעליה היה כתוב - סולומון פרידמן.

אבא גנח כאילו חטף מכה בבטן, ניסה לדבר, אבל השתנק. הזקן החסון פסע לעברנו בצעד קל של אדם צעיר והתייצב מולנו. הוא היה נמוך ממני, אבל רחב ומוצק. פניו האדמדמים היוו ניגוד נאה לשערו הלבן הקצוץ והסמיך והוא היה לבוש בחליפה אפורה ובאפודה צבעונית נאה מעל חולצה לבנה. היה דבר מה מוכר בצורת ההליכה ובשפת הגוף שלו והבחנתי שעיניו אפורות, בדיוק כעיני. "ויטלי, עברו שלושים שנה ועדיין אין לך משהו חכם להגיד." אמר והביט באבא בזעף.

עכשיו הבנתי ממי אבא למד לדבר ככה. במשך דקה עמדנו שם מסתכלים זה על זה. אבא והגנרל מחליפים מבטי זעם קפוא והנשים מביטות בהם בחשש ובפליאה. בטי דברה ראשונה. "תהיה נחמד גנרל." אמרה ברוסית הנוקשה והמוזרה שלה והניחה יד על שכמו של סולומון פרידמן. "בואו נלך למשרד של ויטלי ונדבר בפרטיות." הציעה בחביבות ואחזה בזרועו של אבא.

אבא מצא את קולו האבוד וניער מעליו את ידה, "לא רוצה."

הגנרל הושיט יד גדולה  ורחבה, עם ציפורנים רחבות ושטוחות, בדיוק כמו שלי, ונתן לאבא טפיחה קלה על עורפו. "אל תתחצף לגברת ויטלי." ציווה בקול של אדם שרגיל לתת פקודות ושילב את ידו בידה של בטי, "אחריך גברתי," אמר בחביבות.

היא חייכה אליו בהערצה והובילה אותו למשרד של מחלקת התחזוקה שנחבא במבוך המסדרונות של בית החולים. הלכתי אחרי בטי, מעריץ, למרות המצב המתוח, את ישבנה היפה שנע בתנועות עיכוס קלות ומגרות. אבא ואניקה פסעו בעקבותיי, וגם בלי להסתכל עליו ידעתי שאבא רותח מכעס, ואניקה מתוחה וחרדה. ישבנו במשרד של אבא, חדר קטן ונוח עם ספה דהויה מקורדרוי ירוק, שולחן עבודה עם מחשב, מדפים עמוסי ספרות מקצועית ושלוש כסאות משרדיים. בפינה היה שיש עם כיור ועליו קומקום  וכמה כוסות. מתחת לשיש היה מקרר קטן עם חלב.

אבא הכין לעצמו קפה בלי להציע לאף אחד לשתות. אף פעם לא ראיתי אותו מתנהג ככה, נקרעתי בין האהדה שחשתי כלפיו - הייתי בטוח שהוא רועד כולו מבפנים וחש נבגד וכועס - ובין ההערצה שלי לגנרל שישב רגוע כאילו זה עניין של מה בכך לפגוש פתאום בן שלא ראה יותר משלושים שנה.

בטי ישבה על הספה ואניקה התיישבה לצידה, חיוורת ומוטרדת. "ויטלי..." התחילה להגיד בהיסוס, אבל השתתקה למראה מבטו.

"תתנהג יפה ויטלי." הורה סבא, לקח מאבא את כוס הקפה שלו, התיישב על אחד הכיסאות ולגם בנחת.

אבא הביט בו בחוסר ישע ואז פנה להכין עוד קפה. אחזתי במרפקו והושבתי אותו על הכסא מול סבא. "שב אבא, אני אכין לך קפה. מי  עוד רוצה?"

אף אחד לא ענה ואני הכנתי נס קפה לאבא ולי. עמדתי מאחוריו, נשען על השיש ושתיתי, מניח יד מרגיעה על עורפו. כולם שתקו עד שהקפה היה מוכן ואז בטי אמרה, "אני אשמה ויטלי, אניקה באה לספר לי שיש סולומון פרידמן אחד מאושפז ברמב"ם עם יד ימין שבורה. העובדת הסוציאלית באה אליה לשאול אם יש לו קשר לויטלי פרידמן, כי מדובר בבן אדם מבוגר בלי משפחה שיצטרך עזרה אחרי שישתחרר מהאשפוז." סבא נע בכיסאו בחוסר נוחות וידעתי שהתיאור שלו כזקן חסר ישע מעצבן אותו. בטי לכסנה אליו מבט מתנצל והמשיכה, "אניקה דיברה עם סולומון והבינה מיד שהוא אבא שלך, אבל היא פחדה לספר לך עליו ויטלי, אז..." היא נגעה בעדינות בזרועו, "היא התייעצה איתי והחלטנו לחכות עד שסולומון ישתחרר מהאשפוז ואז להפגיש אתכם."

"עדיף שהיית מדברת איתי קודם." אמר אבא בזעף, אבל ידעתי לפי הטון שלו שהוא נרגע קצת. הוא גחן והביט בידו הימנית של הגנרל שקיפל את שרוול חולצתו והרים את אמת ידו, מראה אותה לכולנו. היא נראתה מעט חיוורת ודקה וקצת מאובקת, מהגבס כנראה, אבל מה שהכי תפס את תשומת ליבי היה המספר הכחול המקועקע על הצד הפנימי של פרק ידו.

"הייתי במחנה ריכוז?" השתוממתי.

"רק כמה חודשים, באביב ארבעים ואחת ברחתי מהלאגר והצטרפתי לפרטיזנים." אמר לי ברוסית, " ברחתי עם מאירק'ה אחי הצעיר כדי להלחם בנאצים, אבל הוא נהרג חודש לפני השחרור. אתה מאוד דומה לו מקסים." אמר ודמעות הבריקו בעיניו הצרות והאפורות, עיני זאב זקן. רק שלא יבכה לי עכשיו חשבתי בבהלה.

"ויטלי אני חייבת לדבר אתך." אמרה אניקה בתוקף, אבל רעד קל בקולה סתר את הטון התקיף של דבריה ופניה הורודות והחלקות נראו נפולות וחיוורות.

"אחר כך." אמר אבא בקוצר רוח, גורם לי לתהות עוד פעם מה בדיוק טיב היחסים שלהם. היא הייתה צעירה ממנו בעשר שנים בערך, אישה נאה ומאופקת בדרך כלל. רק פעם אחת, כשהיא באה לביקור בלעדיו, ראיתי אותה מתנהגת בקלות דעת, צוחקת בלי חשבון, אפילו מספרת בדיחות. היא ובטי ושיר אפו איזה עוגה ולא הפסיקו לצחקק כמו ילדות.

אבא התייחס אליה בחיבה מנומסת, אבל חוץ מהפעם ההיא שהוא ליטף את ישבנה ונישק אותה בבית החולים כשחשב שאיש לא רואה אותו אף פעם לא ראיתי אותם מתחבקים. "בבקשה ויטלי אל תאשים את אניקה," הפצירה בטי "זה היה רעיון שלי, היא..."

אבא קטע אותה בחוסר נימוס מאוד לא אופייני לו, "היא מכירה אותי מספיק טוב כדי לדעת שאני לא אוהב תרגילים כאלה והגיע הזמן שגם את תלמדי את זה."

אניקה התחילה לבכות בשקט, ובטי הניחה יד מגוננת על כתפה ודברה אל אבא בקול שקט וברור כאילו ניסתה להסביר משהו לאדם מוגבל. "רק ניסיתי לעזור, יכול להיות שטעיתי, אני מצטערת אם נפגעת ואני מבקשת שלא תוציא את זה על אניקה."

הבטתי באניקה שנאבקה בדמעותיה עם ממחטה קטנה ועדינה מבד - לא ראיתי ממחטה כזו מאז שבאתי לישראל - והבנתי שהיא בוכה מרוב פחד שאבא יעזוב אותה למרות שכל בן אדם נורמאלי שהיה מסתכל עליהם מהצד היה אומר שאבא צריך לרדת על הברכיים ולהגיד לה כל בוקר תודה על זה שהיא ישנה איתו. אבא היה מבוגר יותר ממנה, לא משכיל, לא יפה, לא עשיר. היא הייתה אחות מוסמכת, אישה משכילה ותרבותית והוא סתם פועל פשוט שמתקן מכשירים לפי פקודות של הרופאים והאחיות ובכל זאת, היא ישבה שם בוכה כמו תינוקת, פוחדת שהוא לא ירצה אותה יותר.

איזה עולם מוזר? ממש 'עוילם גוילם' כמו שסבתא הייתה אומרת.

למראה דמעותיה אבא נאנח, עבר לשבת לידה וחיבק את כתפיה. אניקה התרפקה עליו בהקלה ובכתה עוד יותר חזק. הוא נאנח ויכולתי ממש להרגיש איך הוא בולע את הקללה שעמדה לו על קצה הלשון. כמוני, גם אבא לא סבל נשים בכייניות, מבטנו נפגשו לרגע והוא חייך אלי, קרץ וכבש את פניו בשערה הבהיר שנפרע מעט של האישה הבוכייה שבזרועותיו, דיבר איתה בעדינות והרגיע אותה כמו שמרגיעים תינוק מבוהל. אחרי שאניקה הפסיקה לבכות אבא פנה אל בטי שישבה מצידה השני. "בטי," אמר בעדינות, "אני לא כועס עליך כי את לא מבינה שהאיש הזה," הוא החווה בסנטרו לעבר אבא שלו, "הוא איש רע שהתעלל בי ובאימא שלי והרס לי את הילדות."

הגנרל הקשיב, אבל לא הגיב ופניו נותרו קפואים וחסרי ארשת. תהיתי אם הוא הבין מה אבא אמר. אולי העברית שלו לא מספיק טובה? אבא פנה אלי ברוסית, "חבל שהאישה המתוקה שלך לא מסוגלת להבין שהזקן הזה הוא אדם רע." הסביר לי.

הנהנתי בחזרה יודע עכשיו שהרוע של הגנרל עבר אלי בירושה יחד עם צבע העיניים וצורת הידיים. "אתה חושב שגם אני רע כמוהו?"

אבא הרכין שוב את ראשו אל שערה של אניקה. שיער בלונדיני דק וחלק כמו משי, "כן, אני מצטער מקסים. אני יודע שזו לא אשמתך, אבל חבל שלא נולדת ילדה קטנה ומתוקה כמו שרציתי."

תמונה של רומן ושלי במיטה, רגלי מונחות על כתפיו והוא חודר לתוכי, גונח מילות חיבה, שפתיו על שפתי, מנסה להכניס את לשונו לפי, עלתה בי פתאום בחדות, גורמת לי לחוש מחנק. החדר הארור הזה היה כל כך קטן, הרגשתי שהקירות סוגרים עלי וכל האוויר נגמר לי. בטי אחזה בי ביד יציבה, "מחניק כאן," אמרה מיד, "בוא החוצה מקס, אתה צריך אוויר צח." 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...