זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק לב'

קוטק

בטי השעינה את ראשה על כתפי, "בוא למיטה, קר לי." היא התקלחה יחד איתי, מניחה לי לסבן אותה ולחפוף את ראשה. היא הייתה כל כך יפה, אבל לא יכולתי לעשות כלום, כל הזמן חשבתי על גופות מתות של חיילים צעירים ועל גופות רכים של נשים, מושלכות על קירות קשים ונחבטות באגרופים גבריים.

אחרי המקלחת שכבנו ערומים, צמודים זה לזו ובטי ספרה לי את הסיפור הקצר והעצוב של ורד. "היא באה ממשפחה דתית, אבא שלה נפטר כשהיא הייתה צעירה מאוד והיא ואחותה גדלו עם אימא שלה בעכו. היא פגשה את סייף עבד אל ראזק כשהייתה בת שש עשרה, הוא היה בן עשרים. הם התאהבו וקרה מה שקורה במקרים כאלה. אחרי שהוא הלך אימא שלה נפטרה והיא נשארה לבד עם תינוק, כולה בקושי בת שמונה עשרה, ענייה וחסרת השכלה ובלי תמיכה של משפחה. היא הידרדרה לזנות ומשם לסמים, ואחרי שלקחנו לה את הילד כבר לא הייתה לה סיבה להתאמץ יותר. באילת היא פגשה סרסור גרמני שפיתה אותה בהבטחות על נישואים ולקח אותה לעבוד בזנות. אחרי שהיא חזרה לארץ היא הגיעה לתל אביב וחודש אחר כך מצאו אותה זרוקה בתל ברוך, מתה ממנת יתר. אחותה התחתנה עם איזה מרוקאי שנעשה חסיד גור ולמד לדבר יידיש במבטא מרוקאי מצחיק." סיפרה בטי, אבל לא שמעתי שום שעשוע בקולה.

"הם כמובן לא רוצים לדעת ממנה, זונה נרקומנית שיש לה ילד מגבר ערבי? לא תודה. הם נורא חששו שמישהו בכלל ידע על זה. אם סייף לא היה בא איתי עם נשק אולי היו מרביצים לי. המכון הפתולוגי ידאג לקבור אותה אחרי החג." היא נאנחה ודחפה את רגלה בין רגלי, מתחככת בי כמו חתולה. "השארתי למיקי פתק בשבילך, הוא לא סיפר לך?"

"מיקי עסוק עם גיא." עניתי.

"לסייף יש קרוב משפחה שעובד במשטרה, הוא הודיע לו שורד חזרה לארץ. סייף בא לחפש את ורד אצלנו כי חשב שאולי היא חזרה לדירה שלה ופגש אותי. בדיוק שמעתי מהדוד זכי שיש גופה לא מזוהה שתואמת את התיאור שלה. דברנו, תיאמנו עובדות, והחלטנו לחפש אותה יחד." היא נאנחה והפכה את גבה אלי, מניחה לי לעסות את כתפיה הנוקשות ממתח. "חוץ ממשה לא ראיתי אף פעם גופה." אמרה, "והוא מת אחרי שסבל כל כך עד שזו הייתה כמעט הקלה." למרות שמזג האוויר כבר היה די חמים עורה היה קר. "זה היה נורא ואיום, הם התעקשו שאני אבצע את הזיהוי כי סייף לא פגש אותה כבר המון שנים. היא השתנתה, כמעט שלא זיהיתי אותה."

גופה הצטמרר והיא שוב הסתובבה ודחפה את כפותיה הקרות לבתי שחיי ושתקה זמן ממושך, מסרבת לפרט איך בדיוק השתנתה ורד. אני מודה שלא התעקשתי במיוחד לברר.

"יצא לך לראות גופות מקס?" שאלה פתאום.

לא סיפרתי לה כלום על המלחמה בצ'צ'ניה, אחרת היא בטח לא הייתה שואלת שאלה כל כך טיפשית. לא הייתי מסוגל לדבר עם בטי על גופות. עשיתי כן עם הראש ועצמתי עיניים. בטי המשיכה, "אחרי שהמשפחה שלה, חסידי גור האיומים האלה, לא רצו לשמוע ממנה ובטח שלא רצו לטפל בקבורה שלה, החלטנו לחזור הביתה. בדרך הרגשתי לא טוב, הייתה לי סחרחורת וכמעט התעלפתי. סייף נורא נבהל ולקח אותי למלון באיזה מקום בתל אביב, 'מלון שלווה'  אשר כשמו לא כן הוא. מקום גועלי רועש ומגעיל."

התחלתי לצחוק והיא הפסיקה לדבר, מביטה בי בפליאה. "מה?" תבעה לדעת, "למה זה מצחיק?"

כמובן שהיא צדקה, זה לא היה מצחיק כלל. אחרי יום כל כך מזעזע המגבני"ק הזה לקח את אשתי ההרה למלון של זונות, זה לא היה מצחיק בכלל. לא פלא שסייף נראה כל כך אשם כששמע שהיא בהריון.

הפסקתי לצחוק, אבל לא סיפקתי הסברים, רק  זה עוד חסר לי, להסביר לבטי על 'מלון שלווה' ואיך אני יודע עליו, יש גבול לכל דבר. היא לא התעקשה להבין והמשיכה לדבר, "היה רק חדר אחד פנוי. לא התפשטנו, רק התרחצנו קצת וזהו. הוא ישן על הכורסא המצ'וקמקת, ואני נרדמתי על המיטה. בערך בארבע בבוקר היה לי סיוט נוראי, חלמתי שאני מתה ושוכבת על המדף במכון הפתולוגי והתעוררתי." בטי הסמיקה והתיישבה, מושכת את השמיכה, לכסות את מערומיה והביטה בי, נושכת את שפתה התחתונה.

"אל תפחדי ממני בטי, אני סתם בהמה. תספרי לי מה קרה, אני מבטיח לך שאני לא אכעס." ליטפתי את כתפה החשופה, מביט בה בתחנונים.

היא נרגעה ונשפה לאיטה את האוויר שהיה אצור בריאותיה. "בכיתי והייתי מבוהלת והוא שכב לידי וחיבק אותי והרגיע אותי."

עצמתי את עיני, מסרב להביט בה, השאלה נתקעה לי בגרון כמו חתיכת זכוכית, אבל הייתי חייב לשאול. "הזדיינתם?"

היא האדימה מכעס, וידעתי ששוב פישלתי. גלשתי מהמיטה וכרעתי על ברכי לפניה, "בבקשה בטי," לחשתי, "תסלחי לי, בבקשה." כאב לי כל כך, הרגשתי כאילו חרב מרטשת את החזה שלי לגזרים. "לא משנה לי מה עשית. לא אכפת לי כלום. העיקר שחזרת אלי." נשבעתי לה, ובאותו רגע האמנתי בזה.    

מיקי חזר הביתה רק למחרת ונתן לי את הפתק שבטי בקשה שיקריא לי בטלפון, אחרי שיבדוק שלירז לא נמצא בסביבה. מיקי היה כל כך נבוך מכך שנכשל במשימה עד שסלחתי לו מיד. "רציתי לספר לך, אבל היה נורא קשה לתפוס אותך בטלפון ופגשתי איזה בחור..."

"גיא?" שאלתי והוא הסמיק וחייך באושר.

"הוא עובד בתיווך דירות הלכתי לחפש דירה ו..." הוא שוב צחקק, מעולם לא ראיתי אותו כל כך שמח. הוא תסס כמו בקבוק שמפניה. "בוא נגיד שפתרתי את בעיית הדיור שלי."

"כל כך מהר מיקי? כמה זמן אתה מכיר אותו?" שוב גלשתי לתפקיד האח הבוגר והמגונן, מיקי חייך את חיוכו המקסים וחסר הדאגה.

"וכמה זמן אתה הכרת את בטי לפני שעברת לגור איתה?" לא התווכחתי איתו, גברים מסוכנים יותר מנשים והיה עליו להיות יותר זהיר, אבל זה היה מיקי, ולא היה טעם להתווכח איתו, נקווה שהוא צודק.

 

מקס היקר! (היא אף פעם  לא קראה לי ככה בחי היום יום) 

מצטערת שהחמצתי אותך אתמול, הייתי נורא עסוקה, הלכתי לטפל במשכנתא, נפגשתי עם איריס שאמרה שלא נקבל את לירז עד שלא יתברר מה עם ורד. היא צריכה להיות נעדרת המון שנים כדי שאיזה שופט יסכים לחתום על צו אימוץ.

אחרי שחזרתי מדוכאת מהפגישה איתה, דוד זכי (אחיה של אימא שלה שעובד במשרד הפנים) התקשר וסיפר לי שיש אפשרות שורד נמצאת בארץ, הבחור שהיה אמור להתחתן איתה היה סרסור שלקח אותה לגרמניה כדי לנצל אותה ואולי היא ברחה ממנו חזרה לארץ. ידעתי שאסור היה לי לתת לה לנסוע. (בטי סבלה מרגשי אשמה קשים והרגישה שגנבה לורד את לירז וגרשה אותה לאילת, מתעלמת מהעובדה שורד שמחה לנסוע ושלירז סבל מהזנחה כשגר עם ורד) אני נוסעת לחפש אותה בתל אביב, ואל תתעצבן, אני נוסעת עם אבא של לירז. לא עשיתי לו בדיקת דם, אבל ברור שהוא  האב. יש לו את העיניים של לירז והצחוק של לירז והוא היה החבר שלה בדיוק בזמן המתאים. למעשה הוא היה החבר הראשון שלה והם נפרדו כי הוא ערבי. רק לפני כמה חודשים נודע לו שהיא הייתה בהריון כשהם נפרדו, מאז הוא מחפש אותה. הוא בחור נורא נחמד והוא ממש שמח שאנחנו רוצים את הילד, הוא אפילו בדק וחקר שאנחנו אנשים הגונים וכל זה. יש לו בן דוד במשטרה שסיפר לו שאולי ורד נמצאת באבו כביר, במכון הפתולוגי, לא בבית המעצר. שמו סייף והוא קצין במג"ב ובחור מאוד אמין. הוא יצר איתי קשר ונדמה לי שהוא ממש רוצה לדעת מה קרה לה, כי גם הוא מרגיש אשם בגללה.

אני מקווה לחזור עוד הערב הביתה, תבלה יפה בחו"ל ואל תעבוד קשה מידי.

                                                                                                                                  בטי

 

שמתי את המכתב במגרה ושקלתי לצאת לכסח את הדשא כשמיקי התפרץ לחדר וגרר אותי לסלון. "בוא תראה!" הוא צעק באנגלית, נרגש ומפוחד מאוד, "תראה מה קרה! ישבתי באפרופו המון פעמים, והבני זונות האלה פוצצו אותו!" מרוב זעם והתרגשות הוא החל לקלל באנגלית, מדהים אותי באוסף המגוון של הקללות שפרץ מפיו.

כל בני הבית התכנסו המומים סביב הטלוויזיה, התעלמתי מהם והתרכזתי רק בבטי. פניה האפירו והתאבנו ומבטה נעשה בוהה ואטום. מראה הפיצוץ בקפה אפרופו, הגופות, הילדים הפצועים, לבושים למרבה הזוועה בתחפושות פורים. כל זה, רק יום אחרי הביקור במכון הפתולוגי, היה יותר מידי בשבילה.

לקחתי אותה למיטה ונתתי לה תה מתוק עם דבש. התחשק לי וודקה, אבל הבטחתי לסייף שלא אשתה יותר, סירבתי לפחית הבירה שהציע לי מיקי וישבתי לצידה, שותה תה, מלטף אותה ומדבר איתה על כל מיני נושאים רחוקים ככל האפשר ממלחמות ומוות עד שנרדמה.

ישבנו על הדשא מאחורי הבית ודיברנו, נמאס לנו כבר לצפות במראות הזוועה בטלוויזיה. הילד, עייף מרוב התרוצצות, ישן כבר, עדיין לבוש כפיראט. "אולי הציונות זה לא רעיון כל כך טוב," אמר מיקי בעייפות, "בעוד כמה שנים יהיו לך ילדים קטנים שיטיילו עם תחפושת ברחוב. אתה באמת רוצה לחשוש מזה שמישהו יפוצץ אותם?"

"לא, אבל מה אפשר לעשות? לברוח?"

"אני באמת לא יודע." אמר מיקי, מביט בי במבט רציני ומפוכח מאוד.

"מקס צודק." צעק הילל בתוקפנות. "אל תהיה פחדן כזה מיקי, מה יקרה פה אם כולם יחשבו ככה?"

"שתוק כבר אידיוט." נהם אדם ודחף אותו.

הילל קפץ ממקומו והחל בנאום הציוני הרגיל על הקרבה והתמדה למרות כל הקשיים, והכניס את יבוש הביצות והקדחת, ומלחמת השחרור וארץ ישראל נקנית בייסורים. כל הסיפור הציוני הידוע והלעוס נשפך מפיו בהתלהבות נעורים.

"מספיק עם זה ילדים טיפשים שכמותכם!" שאג עליהם מיקי, "כשאני נזכר מה אמרת במצדה מקס, אני מתפלא על חוסר האחריות שלך." המשיך באותו טון בוגר. "עם כל הכבוד לציונות אתה עומד להיות אבא ויש לך אחריות למשפחה."

"מה מקס אמר במצדה?" שאל גיא בסקרנות, אולי הוא רק רצה לסתום לילד המתלהב את הפה ואולי באמת רצה לדעת. אחרי שנפטר מכל האיפור הפורימי, התגלה גיא כגבר צעיר ומוצק, עם חיוך נעים ועיניים כהות נבונות. גם הוא היה סמל, אבל בגבעתי, וגיליתי לפליאתי שהוא שחקן שח לא רע ואני מחבב אותו ונהנה לשחק איתו. הוא ומיקי החליטו לעבור לגור אצלו אחרי פורים, בינתיים צבעו את דירתו של גיא והוא שהה אצלנו. 

"בטיול של מרכז הקליטה מקס עלה למצדה, לא ברכבל עם הבנות והפדלעות, אלא עם החיילים ברגל. שמע את כל הסיפור ההרואי של מצדה, ואז פצה את פיו ובלי בושה שחט את כל הפרות הקדושות שרעו סביבנו. הוא אמר שלדעתו המתאבדים היו פושעים ופחדנים ולא גיבורים. הוא היה מעניק צל"ש למעטים שהצליחו לברוח מהפנטים הרצחניים האלה, שהרגו את המשפחות שלהם והתאבדו, הוא בחיים לא היה הורג את המשפחה שלו. אחר כך הוא התחיל לדבר רוסית והתווכח עם החבר'ה שלו, ולא הבנתי יותר כלום, אבל המיתוס של מצדה וכל הנאום הנהדר של המדריך נהרס לגמרי בגלל מקס."

גיא צחק וטפח על שכמי בהערכה. "כל הכבוד, לא העזתי להגיד כלום, אבל גם אני חשבתי ככה בטיול למצדה."

חייכתי במבוכה, "אמרתי את דעתי, זה הכל. לדרוש מאנשים שיתאבדו כדי לא ליפול בשבי, ועוד לעשות מזה אידיאולוגיה זה חולני."

נכון, אמרתי את מה שחשבתי, אבל למטבע הזה היה עוד צד שעליו לא יכולתי לספר להם. מה שלא סיפרתי היה איך לאריסה העדיפה להישאר באכסניית הנוער במקום לעלות למצדה, טוענת שלא אכפת לה מה עשו כמה יהודים מטורפים לפני אלפיים שנה, וכמה היא כעסה עלי כי לא הספיקה לנסוע לבאר שבע לקניות. רק אחרי הריב הטיפשי איתה החלטתי סופית להתגייס לצבא. הייתי חייל ברוסיה ולא הייתי חייב להתגייס, אבל רציתי ללמד אותה לקח, כזה טמבל הייתי אז.

במחשבה לאחור הטיול במצדה היה תחילת הפרידה שלי מלאריסה. המשכנו אחר כך רק בגלל שהיא הייתה כל כך יפה עד שלא יכולתי לעזוב אותה. גם היא בטח ידעה שזה לא זה, אבל משום מה דחינו את הפרידה עוד ועוד. וככה, בגלל הטיול במצדה, נעשיתי סמל בגולני, ודורות של חיילים שהדרכתי ופיקדתי עליהם יזכרו אותי תמיד בתור הנאצי. מצד שני ככה גם פגשתי את דוב ואת בטי, אז אולי בכל זאת הרב יהושע צודק וגם זו לטובה.

"מה שהכי גרוע בפורים זה שחודש אחריו מגיע פסח." אמרה בטי בסלידה, מביטה בשאט נפש בפירמידה נאה של קופסאות אבקות כביסה במבצע. "החודש הזה בין פורים לפסח הוא חודש העבדות שלפני חג החירות. שמת לב איך כל הנשים מתנהגות כאילו אבק זה חמץ?" היא דחפה את העגלה מאגף חומרי הניקוי, מקום סולידי ונטול זוהר בדרך כלל, שלקראת הפסח בוצעה בו מתיחת פנים והוא שפע פיתויים של מבצעי הנחות והוזלות.

בטי הצהירה שלא תנקה במיוחד לכבוד פסח וגם לא תשתעבד לבישולים של סדר הפסח, ומיד אחר כך התחילה, כמו ברפלקס בלתי נשלט, לנקות את כל הפינות השכוחות בבית ולהתייעץ עם אחותה לגבי תפריטים וסידורי הישיבה של הסדר.

לעשות קניות עם בטי היה חוויה מאלפת, היא אף פעם לא הכינה רשימות, הדברים החסרים בבית נרשמו באגף מיוחד במוחה וקפצו ממנו ברגע שתלתה את סל הרשת הירוק על העגלה והחלה משוטטת ברחבי הסופר.

"מקס יש לנו עוד פופ קורן בטעם חמאה? מיקי מגיע היום לסוף שבוע." בדקה את היין שבחרתי.

גיא לא יצא מהארון ומיקי היה נעזב לנפשו כשהחבר שלו נסע לביקור אצל הוריו. מיקי היה בשבילם רק שותף שחלק עם גיא את הדירה. מיקי שנא את זה אבל שתק, אין לי מושג למה ולא העזתי לשאול. 

מיקי חיכה לנו על המדרגות, משחק עם מנגו ועם פרעסר החתול - התוספת החדשה למשק הבית שלנו - רעיון של לירז כמובן. חששנו שמנגו יאכל את החתול השחור והצנום, אבל מנגו, חכם מכולנו, ראה כמה לירז אוהב את חופן הפרווה הקטן, הבין שחלקו במנת האהבה שלירז משפיע עליו לא יגרע, ולכן התעלם בבוז מהגור שבין כה וכה ישן רוב היום והיה פעיל רק בלילה.

נטלי הציעה לקרוא לו קוטק – חתלתול ברוסית - איש לא הבין למה אני מתנגד בחריפות כה רבה לשם הזה. בטי הצילה אותי עם השם פרעסר, כלומר זללן ביידיש. אחרי שהילדים הלכו, מרוצים מהחתול החדש ומהשם שלו, היא הביטה בי במבט בוחן, אבל שתקה ולא שאלה כלום. היא כבר למדה שיש דברים שאני פשוט לא מוכן לדבר עליהם ולמדה לשתוק בקשר להרבה דברים, למשל החלומות הרעים שהציקו לי בזמן האחרון. 

תהלוכת הפצועים וההלוויות הבלתי נגמרת מלבנון העלו בי זיכרונות על צ'צ'ניה והזיכרונות צצו בשעות הכי פחות מתאימות - בעבודה, בזמן האוכל, או כששיחקתי עם הילד. גם בלילה חלמתי על פצועים ומוקשים וחלקי גופות, הייתי מתעורר מזיע, שיני חשוקות במאמץ לא לצעוק וידי אוחזות בגופה של בטי, משאירות על עורה סימנים כחולים, ששינו את צבעם  אחרי כמה ימים לסגול ולצהוב, עד שנעלמו.

מיקי בדיוק הלך לשירותים כשכתב בריטי צעיר בעל שיער בהיר קלוש, שפם דק, ומבטא יוקרתי מאנפף, ציין את המצב הגרוע בצ'צ'ניה, מביע את סלידתו המעודנת והתרבותית משדות המוקשים העצומים שהשאירו הרוסים בארץ האומללה והיפה הזו. יתומי מלחמה קטועי גפים ספרו על מוקשים רוסיים שהוטמנו בדרכים המובילות לבתי ספר ולגנים ציבוריים. ולקינוח - ראיון קצר ומזעזע עם אישה צעירה, אוחזת ילד קטן בידה, שנאנסה על ידי חבורת חיילים שיכורים - היא נישקה את הילד ברכות על ראשו המתולתל בעוד היא מספרת ברוסית שבורה איך התעללו בה במשך לילה תמים ואז זרקו אותה מהמשאית ונסעו, מותירים אותה רצוצה ומוכה, כדי לגלות מאוחר יותר שהיא הרה את ילדם.

בטי נהגה להקליט את היומן של ימי שישי בשביל גבי ותהילה שלא הדליקו טלוויזיה בשבת, כך שהכל היה מוקלט. בשלב מסוים היא ניסתה להפסיק את ההקלטה, אבל אני חטפתי מידה את השלט ולא הנחתי לה לקום, אוחז בחזקה בכתפה, מרתק אותה לספה עד שהכתבה נגמרה. קמתי ממקומי והוצאתי את הקלטת ממקומה, שואל את עצמי מה לעזאזל אעשה איתה כעת.

"מקס בבקשה " אמרה בטי, והושיטה אלי את ידה בתחינה.

מיקי נכנס בדיוק בזמן כדי לשמוע אותי פוקד עליה בגסות שתסתום את הפה והתאדם מכעס. "מה קרה לך? מה קורה אתכם בזמן האחרון?"

בטי קמה ממקומה ועוד לפני שהיא פתחה את הפה ידעתי שזהו, נמאס לה לשתוק. "זה מה שקורה איתנו היום," אמרה ופשטה בתנועה חלקה אחת את הסוודר הלבן שלבשה. עבר כבר זמן מה מאז שטרחתי להביט בגופה והזדעזעתי קשות. כתפיה החלקות והזהובות, זרועותיה הדקות, ואפילו הצלעות שלה, בולטות מידי מתחת לעור הקטיפה, על הכל היו כתמים שחורים סגולים וצהובים.

זו הייתה כמעט הקלה לחוש את אגרופו של מיקי נוחת בדייקנות במפתח הלב שלי, בדיוק כפי שלימדתי אותו פעם. הוא שילב את המכה המוצלחת הזו עם בעיטה מדויקת בקרסולי, מוציא אותי משיווי המשקל ושולח אותי לרצפה.

בטי צעקה ונחפזה להיכנס בין שנינו, מגנה עלי בגופה, "לא מיקי! אתה לא מבין!" קראה בבהלה.

מיקי הסיט אותה מדרכו והוסיף בעיטה לצלעותיי. גנחתי, זה ממש כאב, אחזתי ברגלו והפלתי אותו לצידי. "זו הסכנה כשבועטים באדם שוכב," הסברתי לו, "אם הוא מספיק זריז אתה עלול למצוא את עצמך על הרצפה לידו. שים לב לבעוט רחוק מהידיים של היריב."

מיקי התחיל לבכות ובטי חיבקה אותו.

"בטי, אני שוב מבקש ממך, כשאת רואה שני גברים נלחמים אל תכנסי באמצע, את עלולה להיפגע. למה את לא יכולה לעמוד בצד ולצרוח כמו כל אישה נורמאלית בהריון."

"נאצי שכמוך! למה אתה מתעלל בה?" צעק עלי מיקי,

התיישבתי בכבדות, ונישקתי על מצחו, "גם אני אוהב אותך מיקי." אמרתי וגררתי את עצמי אל הספה. אולי שברתי צלע? גל של בחילה הציף אותי והגעתי לאסלה ממש ברגע האחרון. בעוד אני מקיא את ארוחת השבת הטעימה של בטי שמעתי אותה מסבירה למיקי שאני סובל מסיוטים ופוגע בה תוך כדי שינה בלי לדעת מה אני עושה. זה לא נשמע משכנע, אם לא הייתי יודע שזו האמת לא הייתי מאמין לאף מילה. אני חושש שגם מיקי לא האמין.

בזמן שניקיתי את הלכלוך שעשיתי והתרחצתי שמעתי את הטלוויזיה חוזרת על הכתבה מצ'צ'ניה בפעם השנייה, כשיצאתי הטלוויזיה כבר הייתה כבויה ובטי לא הייתה בחדר. מיקי הושיט לי את הקלטת, "היית חייל ומלאת פקודות." אמר.

"כן," הסכמתי איתו, "מילוי פקודות היה קו ההגנה העיקרי של פושעי המלחמה בנירנברג."

מיקי החוויר והתיישב על הספה. צנחתי לצידו וחיבקתי אותו. "אני לא מאמין שאנסת פעם מישהי," אמר, "הנחת מוקשים כי זה התפקיד שלך במלחמה, אבל לא רצית לפגוע באף ילד, ובטח שלא אנסת נשים."

"להניח מוקשים זה די קל, עושים קורס, לומדים את הטכניקה וזהו. בקשר לאונס זה קצת יותר מסובך, אני לא חושב שהייתי עובר בהצלחה קורס לאונס מיקי, בטח הייתי נכשל." ניסיתי לצחוק.

"זה לא מצחיק." מחה מיקי.

"לא אנסתי אף אחת כי לא היה צורך בכך, הנשים התמסרו לך בקלות תמורת קופסאות שימורים, או מעיל חם, או זוג נעלים, היה מאוד פשוט להשיג אישה במקום ההוא." מיקי גנח וטמן את פניו בידיו. "אתה צריך עזרה מקס, אתה צריך לדבר עם מישהו."

"טיפול אצל פסיכולוג זה שטויות. עוזר בערך כמו להשתטח על קברי צדיקים או להתיז מים קדושים."

"זה עוזר אם מאמינים בזה," מחה מיקי, "אתה לא מאמין בפסיכולוגיה?"

"לא. אף מת לא יקום לתחייה ואף רגל קטועה לא תצמח שוב אם אני אדבר עם פסיכולוג."

"נכון, אבל זה יעזור לך להשלים עם מה שעשית, להקל על רגשות האשמה שלך."

"מי שאשם צריך לקבל עונש, לא לשכב על ספה, לקשקש ולרחם על עצמו."

"במה אתה אשם?"

"ברצח, בהריגה עקב רשלנות, ובסטיות מיניות."

"את מי רצחת?"

"כל מי שעלה על המוקשים שפיזרתי." עניתי, מתפלא קצת על השאלה המטופשת שלו.

"והרשלנות?"

"לא השגחתי מספיק טוב על המשפחה שלי, בעיקר על אימא." הסברתי ובבת אחת חזר אלי הזיכרון של עצמי, יושב על הספה החומה בדירה שלנו במוסקבה ומחכה לאימא. רק אחרי יותר מעשר שעות של היעדרות באו לספר לנו שהיא מתה. עשר שעות ישבתי ודאגתי, ומשעה לשעה ידעתי שיש פחות תקווה שהיא תחזור, ובכל זאת ניסיתי לספר לעצמי שהיא אצל חברים, או שהיא עם אבא והם משלימים ומתפייסים. כל מיני סיפורים של ילד תמים שלא מבין מה זה החיים.

לא שמרתי על אימא שלי והיא מתה, הדמעות החלו לנזול לי על הלחיים כאילו זה קרה רק אתמול.

"מה קרה מקס?" נבהל מיקי.

"אימא שלי מתה." הסברתי לו, "אני רוצה לשתות משהו."

"עוד מעט, רק תספר לי על הדבר השלישי, על הסטיות שלך." הפציר בי.

"אני חייב לשתות בשביל לדבר על זה." אמרתי והלכתי למטבח. מיקי בא אחרי, היה לנו שליש בקבוק וודקה, שני בקבוקי יין פתוחים, ריקים למחצה ושניים סגורים, וכמה בירות.

ערכתי תערוכה על השיש במטבח. "אני ובטי עשינו כאן אהבה כשהיא חזרה מהטיול עם אחיך." אמרתי למיקי, הזיכרון הנעים הזה עודד אותי קצת, רציתי לעודד גם אותו, הוא נראה נורא רציני.

"זה לא נחשב סטייה מקס. זה בסדר." הוא ענה ברכות, טועה בפירוש כוונתי.

"אני יודע מיקי, הסטיות שלי הן אחרות." עניתי וחיפשתי כוס, מילאתי אותה וסיפרתי לו על רומן ועל הכלא, וגם קצת על מה שקרה אחר כך. תוך כדי דיבור התחלתי לבכות וכל מה שאני זוכר זה שבקשתי ממיקי לספר לבטי על הפשעים שלי כדי שלא תצטער שאני הולך ואז התעלפתי כנראה. 

השעה כבר אחת לפנות בוקר. מיקי נשכב על מיטתה של בטי. היא שוכבת בבגדיה, מביטה הישר לתקרה, ידיה שלובות מתחת לראשה. החדר חשוך ורק קצת אור מהמסדרון מאיר את פניה.

מיקי מתפשט ונשכב לצידה, "אולי יהיה לך נוח יותר אם תלבשי פיג'מה חמודה?" הוא אומר באנגלית. הוא כל כך עייף עד שאין לו כוח לדבר עברית. "שמעת מה הוא סיפר? הבנת הכל?" הוא שואל.

"כן, הבנתי הכל." היא עונה, קמה ומתחילה להתפשט.

"הבחור הזה, רומן, אנס אותו כשהוא היה בכלא. זה מה שהבנתי, מקס העדיף ללכת להילחם בצ'צ'ניה מאשר להישאר איתו."

בטי מהנהנת ונשכבת לצידו של מיקי לבושה גופיה של מקס. מיקי מסתובב ומחבק אותה. "יש לך ריח נהדר בטי."

"זה מהגופייה שלו מיקי."

הוא טומן את ראשו בין שדיה. "וגם ממך. את חושבת שהרומן הזה אהב אותו?"

"כן, אהב אותו ועדיין אוהב אותו. בגלל זה הוא הפריע לנו בקפריסין. לדעתי הוא עוד יחזור." היא מסתובבת על הצד ולוחצת את גבה לבטנו של מיקי. "גם מקס אהב אותו, אבל בחיים הוא לא יודה בזה. כל הקטע ההומואי הזה נורא מלחיץ אותו."

מיקי חש לתדהמתו שאיברו מזדקף כנגד ישבנה של בטי, וממהר להרחיק אותו ממנה בתקווה שלא חשה בו. "מקס לא הומו, בחיים הוא לא היה שוכב עם גבר מרצונו החופשי, זה בכלל לא הכיוון שלו."

בטי משתחררת מחיבוקו הרופף ונשכבת על בטנה, מביטה לתוך עיניו של מיקי, "ונשים הן לא הכיוון שלך ובכל זאת עמד לך כשחבקת אותי, ואם הייתי לוחצת עליך היית שוכב איתי, ומכיוון שאתה גבר גם היית נהנה, נכון?"

מיקי מסמיק בחשכה. "די כבר בטי לכי לישון."     

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...