זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק ל'

אל תיקח את זה באופן אישי

למרבה הבושה שוב ישנתי כשבטי הגיעה מהעבודה. היא החליקה למיטה, מצמידה אלי זוג רגלים קפואות מקור. "מה השעה?" שאלתי מבולבל.

"רק שתיים וחצי." דחפה את ידיה הקרות בין ירכי. 

"יצאתי מוקדם מהעבודה כדי לטפל בך, אדם נתן לך לאכול?" גיששתי בידי מתחת לכותנת הפלנל שלבשה, עורה היה קר.

"למה את קפואה?" שאלתי מודאג. היה מרץ, השמש זרחה רוב הזמן, רק קצת גשם ירד מידי פעם, אבל כולם התלוננו על הקור.

"המים החמים נגמרו ואף אחד לא הדליק בוילר, אני תכף אתחמם. בא לך לישון קצת עד שהילד יחזור מהצהרון?"

"מה שתרצי," עניתי לה בפיזור נפש, עסוק במאבק בכפתורי הכותונת הארורה שלה. "איפה את קונה את הבגדים האלה?" רטנתי, "במנזר?"

היא צחקה ובתנועה זריזה אחת העיפה מעליה את הכותונת ועירומה לגמרי רצה לנעול את הדלת. בחנתי אותה, מבחין שרזתה, צלעותיה בלטו מתחת לעורה, ושדיה נראו כבדים מידי לגופה. רציתי אותה כל כך עד שזה כאב.

ליטפתי אותה, מרגיש שליבי יתפקע עוד מעט מאהבה ודאגה, "רזית בטי? מה קורה אתך חמודה? למה את לא שומרת על עצמך?"

היא משכה בכתפיה, "אני בסדר." אמרה בקוצר רוח, "בוא נעשה את זה בעמידה, כמו בצוללת," כרעה על ברכיה לפני, לוקחת אותי בפיה. במצב כזה היה לי קשה מאוד לסרב לה, אבל זיון בעמידה הזכיר לי את הזונות המסכנות בצ'צ'ניה. לא יכולתי להגיד דבר כזה לבטי ולכן שיקרתי ואמרתי שאני מרגיש עייף מידי. היא משכה כסא והציבה אותו מול הראי שהיה תלוי לימין דלת חדר הארונות.

"שב." פקדה עלי הבחורה שלפני כמה חודשים הכריחה אותי לכבות את האור לפני שהתפשטה.

התיישבתי, והיא התיישבה על ברכי, פניה אל הראי, מביטה בעצמה, מפשקת את ירכיה כדי להטיב לראות. אני לא אוכל יותר להביט בכסא הזה בלי להסמיק.

אחר כך שכבנו חבוקים במיטה ובטי ספרה לי על הביקור אצל הוריה. "הם נראו קטנים יותר." אמרה בפליאה, "זכרתי אותם יותר גבוהים ותמיד כועסים, אבל האמת שאימא ממש קטנטונת, היא רק בת ארבעים וחמש ונראית נהדר, כמו רקדנית פלמנגו אקזוטית. היא אפילו ענדה עגילים." בטי הסתובבה והביטה בפני, עיניה רחבות וזהובות בפניה שאיבדו מעט מעגלגלותן המתוקה והמשיכה בסיפורה, "אבא נראה כמו גרסה מבוגרת של הילל, אבל עם זקן. הוא לובש סתם כיפה שחורה, אפילו בלי כובע. הם היו נורא מתוחים בגללי." היא ליטפה את בטני, משתעשעת בקו השיער היורד מהטבור למטה.

הנחתי יד מרסנת על כפה הקטנה, "את משחקת באש ילדה," אמרתי ברוסית והיא צחקה חרש, מרוצה מדברי.

"אימא לקחה אותי הצידה וניסתה להסביר לי מה מותר לעשות עם גבר במיטה." היא המשיכה לצחוק. "היא דברה לדינו, אתה יודע מה זה לדינו מקסים?"

"האידיש של הספרדים," עניתי. "איך זה שאת מדברת לדינו בטי?"

"למדתי בחופשות הקיץ אצל סבתא בטבריה. אני רוצה לבקר אותה. רוצה לבוא איתי?"

"לא יודע, אולי. איך את יודעת ערבית?" בטי חייכה והתיישבה, מלאת מרץ, כמו תמיד אחרי סקס.

"אתה סקרן לדעת עם מי דברתי בערבית בבית החולים נכון?" היא צבטה את לחיי, "זה ממש אוכל אותך, מה?" צחקה בעליזות.

היא הכירה אותי כל כך טוב שזה היה ממש מפחיד והיא צדקה כמובן, השאלה ניקרה בי כל הזמן. "מכשפה, עם מי דיברת?"

"תנחש." קנטרה אותי, התחמקה במהירות למקלחת, וצרחה בעליצות כשרדפתי אחריה, ברחה למקלחון ופתחה את המים.

"איזה מזל שהמים כבר התחממו," אמרה אחרי שגמרנו לנצל את המים החמים והסבון בצורה שלא הייתה קשורה בשום פנים ואופן לניקיון, "דברתי עם אשתו של ד"ר פאהום, היא מראמללה ולא מדברת טוב עברית. נתתי לה את המתכון לעוגת התפוחים. למה אתה חושב שהוא הסכים לשחרר אותך לפני הזמן?"

"רק בלבנט." נהמתי וכפתרתי את הג'ינס. "רופא מסוגל לשחרר חולה עבור מתכון לעוגה."

היא התיישבה וסובבה את הטבעת על אצבעה. מאז שענדתי לה אותה בבית החולים היא לא הסירה אותה יותר. "אם היית במצב קשה ד"ר פאהום לא היה מסכים שתעזוב." אמרה, "וחוץ מזה הבטחתי לו שתבוא אליו לביקורת בבית חולים, אולי ניסע אחרי הצהרים?"

"בסדר, ומה עם ההפלה?" העזתי לנצל את מצב רוחה הטוב ולהזכיר את הנושא הכואב הזה שרבץ בין שנינו וסירב להעלם למרות כל מה שעשינו. "ההורים שלך יודעים שאת בהריון?"

"לא, אבל סיפרתי להם שהתחתנו והזמנתי אותם לבקר אצלנו."

"באמת," הופתעתי, "נהדר, ואני פחדתי שהוריך ישכנעו אותך לעזוב אותי ולחזור בתשובה."

"לא הם כבר לא כאלה, אבל הם כן שכנעו אותי לעשות משהו שלא תאהב."

התיישבתי והבטתי בה בדאגה. בטי שכבה על המיטה שערה החום בהיר נפרש סביב פניה וידיה  שלובות על חזה. היא נראתה כמו קדושה קטנה, רק הצלב היה חסר.

"הם שכנעו אותי שצריך לברר מי אבא של לירז." היא פתחה את עיניה והביטה בי במבט יציב. טבעות הזהב סביב אישוניה נצצו באור שמש אחר הצהרים, שחמקה מבעד לפתחי התריס.

"למה?" שאלתי בעצב, יודע שהפסדתי בקרב הזה עוד לפני שהתחלתי להילחם. "בגלל שהוא אמר שאבא שלו ערבי?"

"אולי הוא סתם מדבר, חלק מהקליינטים של ורד היו בדואים מחילף ומבסמת טבעון. לא חשוב, היא יהודיה ולכן גם הוא יהודי למרות שאצל המוסלמים זה הפוך."

"לא בת-אל, אצל היהודים זה הפוך, אצל כולם הולכים לפי האבא, רק אצלכם הכול הפוך. כמו הכתב שלכם וכל הדת שלכם."

בטי עצמה את עיניה ושתקה רגע. ואז פקחה אותן מביטה בי בעצב, "שלנו?" שאלה.

"כן, שלכם." עניתי בחמה והיא נרתעה ממני.

"את פוחדת ממני?" נפלט לי פתאום, ברוסית דווקא.

היא פרשה את ידיה בחוסר אונים. "כן, לפעמים."

יצאתי מהחדר לפני שבטי תראה את הדמעות בעיני, הייתי מתוסכל ועצבני ושוב רעב. לירז הגיע מהצהרון עם שיר והילל והתנפל עלי בחיבוק, מדבר במהירות עצומה על סרט לילדים שהוא רוצה לראות בהיכל התרבות במרכז, "כל הילדים הולכים מקס, אימא של נטלי תחזיר אותנו."

בטי יצאה ותפסה פיקוד. היא שלחה אותו להתקלח ולהחליף בגדים, הכינה אוכל, טלפנה לאימהות של נטלי ושל תמר, ארגנה סבב הסעות, קנית כרטיסים ומערך חירום במקרה של גשם פתאומי.

אחרי שעה כבר הפקדנו את הילדים בהשגחת שיר והילל ליד דלת האולם. הבנות היו לבושות שמלות חורף יפות, ולירז הסכים ללבוש את מכנסי הג'ינס החדשים שלו וסוודר צבעוני. שיר נשאה תיק עמוס ציוד שנועד לענות לכל בעיה שעלולה להתעורר - חטיפים, שתייה, מפיות לחות, טישו ואפילו חולצה להחלפה - הורדנו אותם והמשכנו לבית חולים רמב"ם.

"את מארגנת מלידה בטי," אמרתי לה בהתפעלות, לא בפעם הראשונה ובטח גם לא האחרונה.

היא לכסנה אלי מבט, "עדיין כועס עלי?"

"לא, אני אידיוט בטי. כל פעם שאני מדבר שטויות תרביצי לי על הראש עם מערוך."

"היהודים לא הפוכים, אנחנו התחלנו ראשונים וכולם עשו הפוך מאתנו." חזרה פתאום לויכוח הקודם. "קובעים את הדת לפי האימא כי קל יותר לדעת מי היא, ואולי זה שריד לפולחן קדום שבו האלוהות הייתה נשית." הוסיפה, ואז נשאה אלי עיניים מוטרדות, "זה בסדר שאבא יברר דרך הקשרים שלו במשרד הפנים מי המשפחה של ורד ואם היא התחתנה פעם?"

"בסדר," עניתי בקיצור, "הוריך יוכלו לבוא לפגישה עם המורה של התאומים?"

בטי נאנחה, "כן, בשבוע הבא. קבעתי פגישה ביום שני אחרי הצהרים. וביום שלישי בלילה אתה טס עם צבי לגרמניה, תחזור במוצאי שבת, הדרכון שלך בתוקף. לצערי תפסיד את פורים." שוב נשארתי פעור פה נוכח כושר הארגון שלה.

צבי דיבר על נסיעת עסקים לגרמניה, אבל חשבתי שזה יקרה בעתיד הרחוק, לא בשבוע הבא.

"אתה צריך חליפה ועניבה," הקפיצה אותי בטי שוב. "אין לי מושג איך קושרים עניבה," הודתה במבוכה.

"אל תדאגי, עניבות אני עוד יודע לקשור." הרגעתי אותה. "אני רק מקווה שהאנגלית שלהם טובה יותר מהגרמנית שלי." הוספתי ביני לבין עצמי. 

בטי התעקשה שעלינו לקנות לי חליפה ולקחה אותי לחנות קטנה ומאובקת, ברחוב נידח מעל בית הכנסת הגדול, ודברה שם ביידיש עם החייט, יהודי דתי צנום וקירח עם כיפה ענקית, שמדד אותי בזריזות ודיבר רק איתה, כאילו הייתי ילד קטן. ניתנה לי אפשרות לבחור בין שני סוגי בדים, שניהם מצאו חן בעיני. התלבטתי קצת יותר מידי זמן ובסוף בטי איבדה את סבלנותה והחליטה בשבילי, קבעה תור למדידה בעוד יומיים וגררה אותי לחנות אחרת לקנות חולצות. אף פעם לא ראיתי אותה כל כך שתלטנית וזריזה.

"מה קרה לך?" שאלתי בקוצר רוח כשיצאנו מהחנות השלישית. קנינו שם נעלים ונשאנו המון שקיות עם לבנים חדשים, חולצות, גרביים ואפילו פיג'מה, שלא התכוונתי ללבוש.

היא ניסתה להראות מלאת חרטה, אבל לא כל כך הצליחה, היא פשוט נהנתה לעשות קניות, פניה להטו ועיניה הבריקו בעליצות. "אי אפשר לשלוח אותך לחו"ל עם שמאט'ס." התחנחנה וחיבקה אותי.

"אבל מאיפה הכסף?" חקרתי, היא סירבה להניח לי לבדוק את החשבונות ושילמה הכל לבד.

"אני מרגיש כמו ג'יג'ולו," רטנתי, מנסה להראות נרגז, אבל האמת היא שנהניתי, אף פעם לא טיפלו בי ככה.

"הכסף הוא שלך. ירושה שקיבלתי מסבתא. זה מה שנשאר אחרי ששילמתי על המצבה של משה." הודתה בטי. "נכון שזה כיף להיות עשיר!" קראה פתאום, ונשקה לי באמצע הרחוב, מאז שהרתה היו שינויים מהירים במצבי רוחה, הדבר היחיד שנשאר קבוע היה ההתנהגות המבישה שלה בלילות.

קיטרתי והתלוננתי על אפיסת כוחות, והסתרתי ממנה את האושר שחשתי. בטי ויתרה על הפלה, עשתה איתי אהבה כל לילה, ואפילו נישקה אותי באמצע הרחוב. מה עוד יכולתי לבקש לעצמי? לרגע קט העולם נראה מושלם.

"אני לא מבין למה את שמחה כל כך פתאום." המשכתי לרטון, "את נהנית להיפטר ממני? מה תעשי כשלא אהיה כאן?"

בטי צחקקה חרש, "אקח מאהב, מה אתה תעשה בלעדי?"

הזעפתי פנים. "אני אנוח קצת ממך מכשפה," אמרתי וצבטתי את ישבנה. לא חקרתי אותה יותר, היא הייתה מאושרת ודי היה לי בכך. 

עבודת התרגום שמיקי הביא לבטי היה כתב יד של זקן אחד שכתב על החיים שלו בשואה. בטי עשתה עבודה מצוינת ומכון התרגום היה מאוד מרוצה ממנה, אבל אני הייתי פחות מאושר. היא נורא לקחה ללב את סיפורו של אותו זקן ותוך כדי תרגום לא הפסיקה לבכות. מיקי הביא עוד סיפור לתרגום בצירוף צ'ק נדיב ומכתב עטור שבחים מאיזה מר בורג - מזמין העבודה - אבל כשקרא חלק מהחומר נחרד. "היא מתרגמת עכשיו סיפור של אישה שראתה איך אחותה הצעירה ושני התינוקות שלה נלקחים למשרפות. זה לא בריא לקרוא דברים כאלה כשאת בהריון." טען באזני בהתרגשות.

אני שונא לקרוא סיפורי שואה ומיקי יודע את זה. ביום השואה אני תמיד בורח לטיול רחוק מהעיר, או לים. אני ממש מתעב את היום הזה. ושבוע אחר כך מגיע יום הזיכרון, איך אפשר? "ניסיתי לדבר איתה מיקי, היא חושבת שזו חובתה לתרגם את הדברים האלה. היא תעשה את זה גם בלי תשלום." אמרתי לו, "אדם עוזר לה עם הקטעים הקשים." הוספתי בהתנצלות.

"האיש הזה מספר איך הרוסים כבשו את גרמניה ומה הם עשו שם לנשים. זה איום, אל תיתן לה לקרוא את זה. אפילו אדם נעשה חולה מזה." התרתח מיקי.

יכולתי לתאר לעצמי מה היה כתוב שם, אבל לא אמרתי כלום, גם ככה מיקי היה נרעש ומזועזע. לא היה טעם לגלות לו את חוויות המלחמה שלי. הוא הטיל את עצמו על המיטה שלו ומשך אותי אחריו. גנחתי מכאב, עדיין חשתי כאבים באזור החתך למרות שהתחבושות והסיכות כבר הוסרו. מיקי לא חס עלי והתיישב מעלי בפישוק, מועך את גופי על המיטה ומהדק את  ידי מעל לראשי. "מה עשית לאדם? למה הוא מסתמר כשהוא רואה אותך?"

"מסתמר," ניסיתי להרוויח זמן, "מה זה מסתמר? איזה מין מילה זו בכלל?"

"מסתמר זה משורש ס.מ.ר." אמר אדם שנכנס לחדר בלי לדפוק, "זה מה שקורה לכלב כשהוא רואה חתול. כל השערות שלו נעמדות, זה מה שקורה לי כשאני רואה את הנאצי הזה שמזיין את אחותי."

סוף סוף עשיתי מה שהייתי צריך לעשות מזמן, התנפלתי עליו והכנסתי לו מכות. מיקי עמד והביט בנו כמה דקות ואז, כשהחליט שהנער ספג דיו, הדף אותי מעליו. התיישבנו שלושתנו על הרצפה, ראשנו נשענים על המיטה ונחנו קצת, ואז אדם נשבר והתחיל לדבר. "אל תיקח את זה באופן אישי מקס, אבל אני ממש שונא אותך. אין לזה שום קשר לבטי, זה בגלל מיקי ובגלל שאתה כזה... בגלל מה שאתה."

לא לקחת באופן אישי את זה שהוא שונא אותי? מיקי כבש את פניו בידיו, ואני התחלתי לצחוק. "מה אני? על מה אתה מדבר?"

הוא קפץ ממקומו והקפיד להתרחק ממני, "אני מדבר על הקשר שלך עם מיקי." אמר והסמיק, "על זה שאתה כאילו רק חבר שלו, אבל אתה כל הזמן נוגע בו ומחבק אותו ולא מפריע לך שהוא ואשתך..." הוא השתתק נבוך מכדי להמשיך. אחרי הכל הוא עדיין היה נער ישיבה ליטאי.

"הגיידר של אדם חזק מאוד מקס." העיר מיקי חרש.

"אני לא מבין כלום בגיידר," אמרתי בקול שקט, "אבל אתה מכיר אותי כבר די הרבה שנים מיקי, אני אף פעם..." לא יכולתי לדבר יותר, קמתי ויצאתי.

"מקס!" צעק מיקי ונעמד בפתח החדר, מנסה לעצור אותי.

ניערתי מעלי את ידו, "עזוב, מילא הילד מנסה עלי כל מיני תרגילים, אבל אתה... ממך מיקי ציפיתי ליותר." כמו אידיוט הרגשתי שדמעות עולות לי בעיניים.

מיקי חיבק אותי ולא נתן לי ללכת, "בכל גבר יש גם את הצד הזה, אתה בחרת בצד אחד, אבל אדם ואני מרגישים שיש בך עוד צד ולא מבינים למה אתה פוחד ממנו."

"לא נכון, אתם טועים." אמרתי, דחפתי אותו מעלי וברחתי משם. 

בטי לא הייתה בבית ואני התחבאתי בחדר השינה שלנו וניסיתי לשכנע את עצמי שלא כדאי לי להשתכר, זה לא ישכיח ממני את העבר ולא יפתור שום דבר, שחתי לעצמי. מיקי נכנס והתיישב על המיטה, נזהר לא לגעת בי. "אני מבין שבטי החליטה להמשיך את ההיריון?"

"כן, אחרי שהיא חזרה מהביקור אצל הוריה היא ויתרה על ההפלה."

הוא הביט בי, עיניו לחות מדמעות. "אני אתחיל לחפש לעצמי דירה, הגיע הזמן שאני אפסיק להיות תלותי כזה, אני צריך לחיות לבד, אתה יודע שאף פעם לא חייתי לבדי, תמיד נדבקתי למישהו."

מיקי צדק, חלק מהקסם שלו הייתה הילדותיות שבו, כשנפגשנו הוא בדיוק נפרד מג'פרי והיה אומלל כמו ילד קטן ונטוש, מהיום שמצאתי אותו בוכה בחדר שלו לקחתי על עצמי לטפל בו ומאז הרגשתי אחראי עליו, אבל אפילו פיטר פן צריך להתבגר בסופו של דבר.

"בטי ואני נתגעגע אליך." אמרתי.

הוא חייך את חיוכו המתוק - חיוך מלוכסן עם גומות חן -  "אני לא אלך רחוק כל כך, אבל הגיע הזמן שאני אלמד להסתדר לבד."

באמת הגיע הזמן. לבטי יהיו עוד מעט תינוקות לטפל בהם ומיקי היה צריך להתחיל לדאוג לעצמו.

"ותחשבו על איזה פתרון להפריד את אדם מהילל. תשלחו את אדם לאיזה מקום. שיתרכז בלימודים, שיתרחק מהמשפחה שלו וממני, זה יהיה טוב בשבילו." הוסיף מיקי, מפתיע אותי בדבריו הבוגרים ובארשת המפוכחת שעל פניו.

הוא לא דיבר יותר על הנטיות המיניות שלי, הייתי אסיר תודה על כך. הוא נשכב לצידי ובדק את הצלקת שלי. "כואב לך?" חקר בדאגה.

הנדתי את ראשי לאות לא, "יופי, אני שמח." אמר מיקי, "דרך אגב עברתי על האלבומים שהבאת מסבא שלך. בטי ואני החלטנו להעביר אותם לדיסק, פחדנו שפתאום תשרוף אותם, הם אצל אבא שלך, אבל אני יכול לשחזר אותם."

הוא בחן את פני בדאגה, "אל תאשים את בטי, זו הייתה אשמתי." הוסיף בחיפזון.

"אני לא כועס מיקי, כשההורים של בטי יבואו נטפל בבעיה של התאומים. אתה תחפש דירה ותנסה לשכנע את אדם לא להלשין עליך. הוא מסוגל לזה. אני לא רוצה לבקר אותך בכלא."

ספרתי למיקי, שהקשיב בעיניים קרועות לרווחה, על השיחה עם אדם והוא נד בראשו בפליאה, "השמוק הקטן הזה." אמר, "הוא... לא חשוב." בלע את מה שחשב על אדם.

"הוא ילד קטן ומבולבל." הרגעתי אותו, "יום אחד עוד נצחק מזה."

מיקי נאנח. "אני ממש אתגעגע אליך מקסי," אמר ונישק אותי. "אתה פוחד מהפגישה עם ההורים שלה? אני מת מפחד, אולי אני אעלם לכמה שעות כשהם יבואו." חזר להיות מיקי החמוד וקל הדעת.

"שלא תעז מיקיהו." אמרה בטי שנכנסה לחדר, סמוקה ופרועה אחרי אימון בחדר הכושר. היא נשכבה בין שנינו וחיבקה אותי. לירז התפרץ פנימה, קפץ קודם עלי ואחר כך התגלגל על כולנו, צועק משמחה. ושוב חשתי את החמימות הזו בגוף, כמו אחרי לגימה של ברנדי טוב. 

"סיפרתי למקס על האלבומים ואני עדיין חי, היית מאמינה בטי?"

"נורא מצחיק מיקיהו, עכשיו כשאתה עוזב אתה יכול לצאת אצלו נקי אפילו מרצח."

"טוב זו ההזדמנות שלנו, תתפשטי," מיקי מושך אותה אליו ומנשק את צווארה. בטי מתחילה לצחוק, מתפתלת על ברכיו ואז פורצת בבכי. "טוב, שיניתי את דעתי, אני נשאר עם גברים. מה קורה אתך? מכל שטות את בוכה? איך מקס סובל את זה?"

"אל תעזוב מיקי, עם מי אני אדבר וממי אני אגנוב ביסים מהקרמבו?"

מיקי נאנח ומתחיל להבריש את שערה, בטי עוצמת עיניים נשענת לאחור ומניחה לו לטפל בתסרוקתה.

"מה מקס אמר על זה שנתנו את האלבומים לויטלי?"

"כלום, נשאר אדיש לגמרי. אולי הוא שכח מהם." הם מחליפים מבטים וצוחקים.

"אין סיכוי." הם אומרים יחד וצוחקים.

 

הייתי עדיין על תקן של חולה, אבל העדפתי לבוא לעבודה במקום לנסות לפתור בעיות בטלפון. צבי נזף בי כשהגעתי, אבל ראיתי שהוקל לו. היו המון דברים שרק אני ידעתי איך לטפל בהם. שקעתי בעבודה - ניירת, הזמנות, בעיות עם קליינטים ממורמרים וגבית כספים.

 

כשירדתי לבית המלאכה לחצו לי כולם את היד ושמחון חייך, נתן לי צ'פחה ואמר, "כל הכבוד!" רק שטרית החוויר כשראה אותי, ונעלם מאחורי הרתכת. הלכתי אחריו, לחצתי לו את היד ובקשתי ממנו שיקפיץ אותי לחיפה אחרי הצהרים כי יש לי שם סידורים.

 

התנהגתי כאילו כלום לא קרה והכל כרגיל ואחרי כמה דקות כולם שכחו את הפציעה שלי ועבדו כמו תמיד. בטי הביאה עוגה לשעת הקפה ובידחה את כולם בסיפורים על ד"ר פאהום וצוות האחיות, ועל הצוללת. אחרי חצי שעה כולם היו בטוחים שכל עניין הפציעה היה סתם סיפור מגוחך שנופח מעל ומעבר, חלקו של שטרית בכל העסק טושטש ונעלם לגמרי.

 

אחרי העבודה נסעתי עם שטרית לחיפה. הלינקולן נשארה אצל בטי. בדרך שטרית סיפר לי שהוריו כמובן גילו את כל הסיפור עם הדקירה, ואבא שלו רתח מכעס, ונרגע רק כשראה את צו הגיוס.

 

"הוא התחיל לבכות כאילו שאני כבר מת." סיפר לי שטרית, ושוב קבלו פניו השחומים צבע אפור. "כבר יותר טוב אם הוא היה מעיף לי סטירה," הוא הידק את אצבעותיו על ההגה, מביט ישר קדימה, מהדק את שיניו, משתדל לא לבכות.

 

"לפחות החברה שלי התחרטה שנפרדנו ובקשה שאני אקבל אותה חזרה." הוסיף.

 

"אתה מתכוון לחזור אליה?" שאלתי.

 

הוא לכסן אלי מבט ונאנח. "אמרתי לה שאני לא מסכים ושתלך לעזאזל, אבל... " פניו הסמיקו מעט, "בסוף היא נשארה לישון אצלי ו... נראה מה יהיה אחרי המילואים." התחמק מתשובה ברורה.

 

התחלתי לצחוק ושטרית הצטרף אלי, "מה לעשות, היא דיברה כל כך הרבה, ובסוף התחילה לחבק אותי, ולפני שידעתי מה קורה... נשים, מה אפשר לעשות?"

 

"אפשר רק להיכנע להן." הסכמתי, "הן המין החזק ואנחנו עפר לרגליהן."

 

שטרית התאפק ולא דיבר על הפציעה שלי כמעט עד הסוף, אבל לפני שיצאתי הוא לפת את זרועי והביט בי במבט חודר, "בטי אמרה לך לשקר למשטרה?"

 

הנהנתי, "כן, אבל הייתי ממציא משהו גם ככה, אני יודע שלא התכוונת באמת להרוג אותי. רצית רק להכאיב לי. אני רק לא מבין למה."

 

"בגלל בטי, אני כנראה אתחתן עם סיגל, או עם מישהי דומה, אבל אני תמיד אחלום על בטי. אני יודע שאתה לא מבין את זה, אחד כמוך משיג תמיד את מי שהוא רוצה."

 

הדברים שלו גרמו לי להרגיש זקן ועצוב. "זה לא נכון רונן, לכל אחד יש מישהי שהוא חולם עליה ולא משיג אותה, ככה זה אצל כולם, גם אצלי." 

המדידה עלתה יפה מאוד, הסכמתי עם החייט הקטן שאבוא לאסוף את החליפה המוכנה מחר בבוקר ונסעתי הביתה. מחר אפרד מאבא ובערב אאסוף את צבי ברכב של 'יהלום' וניסע לשדה התעופה. נשאיר את הרכב בחניון של בן גוריון ונחזור במוצאי שבת.

 

חזרתי הביתה במונית חושב על האלבומים של סבא. עלעלתי בהם מעט לפני שסגרתי אותם בקופסא ודחפתי אותם לארון. תמונות של אימא, צעירה ויפה, שערה הבהיר והחלק אסוף במטפחת, אני על ברכיה ומארק עומד לצידי אוחז בידי. תמונות של אבא בגילי, דומה לי בצורה מדהימה, וסבא וסבתא, עדיין צעירים, צוחקים על שפת אגם באיזו חופשת קיץ נשכחת.

 

התמונה שהכי נגעה לליבי צולמה ביום הטיול למוזיאון. מריה, עטופה במעיל, פניה רציניות וקודרות, ניצבת ליד חבורת תלמידים כמו כל מורה שמצטלמת למזכרת עם כל ילדי הכיתה. חצי שעה קודם היא פתחה את המעיל וכרכה את רגליה סביב מותני, רכה ולוהטת, שורטת את גבי בציפורניה.

 

איתרתי את עצמי בין כל התלמידים, גבוה ורזה עם חיוך אידיוטי, עומד כמה שורות מעליה וחולם על המפגשים הבאים עם מריה. בעתידי היו עוד פגישות איתה, לוהטות וקצרות עד כאב. אני ומריה, איזה צמד חמד לא מתקבל על הדעת. מאז המשכתי בדרך הזו, נתקע תמיד עם בחורות שלא התאימו לי שובר להן את הלב וממשיך הלאה, ממש התמחיתי בזה. לא יכולתי להסתכל יותר, סגרתי את האלבום והדבקתי את ארגז הקרטון בניר דבק. מיקי הטיב להכיר אותי, באמת תכננתי לשרוף את כל הזבל הזה. מילא, אם אבא רוצה לשקוע בנוסטלגיה שיהיה לו לבריאות, אני מוותר.

 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...