זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק כט'

המפלצת השחורה

בחוץ השתפר מצב רוחי. השמים היו כחולים ומזג האוויר היה נעים. הרחתי ריח מלוח של ים, ומשב רוח חמים ליטף את פני. בזמן שהייתי כלוא בבית החולים נעשה מזג האוויר החורפי אביבי וחמים. מניסיוני ידעתי שבישראל אין אביב, יש רק עונת מעבר, ובעוד כמה דקות יכול להיות שוב גשום, או יותר גרוע, חמסין יבש וגועלי.

בטי התכופפה ופרמה את כפתורי השסע בחצאיתה, מתקינה אותו כך שיחשוף את רגלה הימנית עד לברך, "קדימה, בואו נלך." פקדה, ופסעה במרץ, מדהימה בחליפתה האפורה, מעכסת לה מעדנות ומושכת מבטים גבריים מכל צד, מבטים שהיא לא הבחינה בהם כלל, או שאולי רק העמידה פנים שאינה מבחינה? איך אפשר לדעת אצל נשים?

היא לא הסבירה את ההעלמות שלה ואני לא חקרתי אותה, ידעתי שהיא תספר לי בקצב שלה על מאורעות היממה בה היא נעלמה לי. "בטי, לאן את הולכת?" אחזתי במרפקה כשהבחנתי שהיא הולכת לעבר מגרש החנייה.

"לאוטו," ענתה בקוצר רוח, "ואני אנהג." הוסיפה בתקיפות.

"איזה אוטו?" שאל מיקי, "הסובארו בנשר, מאיפה יש לך אוטו?"

בטי התבוננה בשלושתנו בזהירות, וכמעט שראיתי איך הגלגלים מסתובבים במוחה כשתכננה מה להגיד. "אבא נתן לי את המכונית הישנה שלו כדי שלא אצטרך להיסחב באוטובוסים." הודתה לבסוף, והובילה אותנו למכונית לינקולן קלאסית נפלאה משנת שישים וחמש עם גג נפתח וציפוי עץ פנימי, דגם אספנות יקר ושמור להפליא, לא רכב שנותנים לנהגת צעירה שיש לה בקושי שלושה חודשים על הכביש.

התבוננו זה בזה בתדהמה, אבא ואני שתקנו ביראת כבוד ומיקי פלט שריקת התפעלות. בטי פרצה בצחוק "שמעתי המון שריקות כאלה בדרך ולתומי חשבתי שהן לכבודי, לא לכבוד המפלצת." היא אומרת.

"ירדת עם המכונית הזו מירושלים." נחרדתי, מדמיין את הפיתולים של הרי ירושלים והסיבוב של הקסטל.

"אתה דואג לי או למכונית?" נכנסה בטי לעמדת התגוננות.

"בטי," אמר אבא בפיוס, ונדחק ביני לבינה. "אל תיעלבי, אני יודע שאת נהגת זהירה, אבל המכונית הנפלאה הזו מאוד ישנה."

בטי שלפה מפתחות, פתחה את הרכב בשלט רחוק, וזרקה פנימה את התיק שלי. "המנוע חדש לגמרי, וגם הבלמים, רק הבודי ישן." הסבירה, "המיליונר הקנדי לא היה נותן לאבא רכב לא אמין, וחוץ מזה חזרתי רק מנתניה. ההורים שלי נמצאים שם פעם בחודש, נותנים הרצאות לדוסים של קרית צאנז. ישנתי שם במלון והייתי בהרצאה של אימא. לנשים בלבד." הוסיפה בלגלוג, מביטה ישר בפני כדי שאבין שההערה מכוונת אלי.

היה ברור שאבא משתוקק בכל ליבו לנסוע במכונית הנפלאה הזו ובטי הציעה לו לבוא אתנו לנשר והגישה לו את המפתחות. הוא לקח אותם פניו נדלקות משמחה. מיקי התיישב לידו ואנחנו התרווחנו מאחור. היא התרפקה עלי, דוחפת יד מתחת לחולצתי ובפעם הראשונה מאז הפציעה חשתי מאושר וגם רעב מאוד. עצרנו בדרך, קנינו בורקס חם, עוגות וסלטים, הוספנו צעצוע ללירז, ונסענו הביתה. מיקי ניצל את העצירה והתיישב בכסא הנהג, ואבא צחק והניח לו לנהוג עד הבית. בדרך בטי סיפרה לנו על תולדות המפלצת השחורה - כפי שקראו לה במשפחת מינץ - מעריץ של הרב מינץ, מליונר קנדי התעקש לתת לו במתנה את הלינקולן הנהדרת הזו כאות תודה על שירות שהרב מעולם לא פירט.

"אבא מנסה לנסוע בה פחות ככל האפשר." סיפרה בבת צחוק, "היא משמשת בעיקר כדי להסיע בה כלות לחופה, או יולדות מבית החולים. הוא נתן לי אותה מפני שרק אני מכל הבנות במשפחה עוד לא נסעתי בה ככלה."

בטי סיפרה לאבא שחוץ מהתאומים ותהילה יש לה עוד שתי אחיות צעירות נשואות, יפה ואמונה, וחוץ ממנו יש לה אח בכור בשם עמנואל.

יצאנו מחיפה ופנינו לכיוון הבית, הלינקולן הכבדה נסעה כמו על חמאה, המנוע שלה מהמהם כמו חתול שבע. קצר רוח השתוקקתי להגיע הביתה, חושש שהיא תתחיל לסדר ולנקות את הבית, לי היו רעיונות אחרים לגמרי לניצול הזמן.

"את בטח נורא עייפה בטי," אמרתי וגיששתי מתחת לחצאית הצנועה שלה. "מה דעתך שנבוא הביתה ופשוט נלך לישון? אני כבר מתגעגע למיטה שלי."

לשמע דברי היא נעה בחוסר נוחות, ועורה הזהוב התכהה בגלל הסומק שעלה בו. "אה... תראה מקס," גמגמה קצת, "אתה זוכר את חדר השינה של דוב ויעל? המיטה השחורה עם האפיריון, פינת האיפור והשידות התואמות?" 

הנהנתי, בהסכם הקניה שעשינו מכרו לנו יעל ודוב את רוב רהיטי הבית חוץ מחדר השינה שלהם שהיה מתנה מסבתא של יעל. דוב שנא את חדר השינה הכבד והמגושם וברצון היה משאיר אותו אצלנו, או פשוט שורף אותם - זה מה שאני הייתי עושה במקומו - אבל זו הייתה מתנה יקרת ערך והוא היה חייב להשתמש בה.

"כשהיית בבית חולים הוא בא ולקח אותו, שלושה פועלים עבדו כמה שעות עד שפרקו את כל הרהיטים והעמיסו אותם לרכב." גילתה לי בטי.

"לא תאמין כמה שהחדר של דוב נראה מרווח ומואר עכשיו." הוסיף מיקי והביט בי, מודאג, דרך הראי.

"אל תגידו לי, אני יודע." הזדקפתי על מושבי. "ואני בטוח שזה היה רעיון של אדם, הגאון שלנו."

"רק רגע," נזף בי אבא, "תן לבטי לספר מה קרה."

"הוא צודק, אדם ביקש שנתחלף בחדרי השינה." הודתה בטי בשפלות רוח. "ואני הסכמתי כי פחדתי שיהיה לך קשה לטפס על המדרגות הלוליניות וחוץ מזה עכשיו כששיר והילל יחד כל הזמן הוא צריך קצת פרטיות והוא נורא התלהב מהחדר הישן שלנו."

נשמתי עמוק, ספרתי עד עשר, ושאלתי במורת רוח מה מצפה לי, "אם הילל לקח את המיטה הכפולה של לירז, זו שהייתה שלי פעם, ואדם לקח את המיטה שלנו, איפה אנחנו נישן?"

לפני שבטי הספיקה להסביר אבא פרץ בצחוק וסיפר איך, כשהייתי ילד קטן בגילו של לירז, התמרדתי מפני שהחליפו לי את מיטת התינוק הישנה שלי במיטת נוער חדישה עם מזרון מגומי מוקצף שהיה בזמנו הלהיט האחרון בתחום המזרונים.

"לאות מחאה הוא לא הסכים לאכול וישן על הרצפה שלושה ימים, מזל שבדיוק אז הגיע קרקס ממזרח גרמניה וסבא לקח אותו לראות את ההצגה בתנאי שיתחיל שוב לאכול."

כולם צחקו ולי התחשק לקבור את עצמי מתחת לאדמה. אבא המשיך בסיפור, נהנה ממבוכתי, "כדי שתחזור לישון במיטה שלך סבא הכניס אותך מאחורי הקלעים ורק אחרי שלחצת ידיים עם הליצנים וליטפת את הפיל, הסכמת להתפייס עם המיטה החדשה. שנים אחרי זה עוד כעסת שנפטרנו מהמזרון הישן והמסריח, ומהמיטה החלודה והמתפוררת והעזנו לקנות לך מיטה חדשה ויפה." סיפר וצחק.

"אהבתי את המיטה הישנה שלי," אמרתי בזעף, מסרב, אפילו כעת, לצחוק מהזיכרון העתיק ההוא. "ואני שונא הפתעות, חזרתי הביתה מבית ספר ופתאום הייתה לי מיטה חדשה. אם לפחות הייתם שואלים אותי."

למרבה הכעס כולם התפוצצו מצחוק, ובטי הבטיחה לי שהחלפנו רק חדר שינה, לא את המיטה.

"לא אכפת לי אם לירז והתאומים מחליפים חדרים ומיטות אם זה מה שמתחשק להם לעשות" ניסיתי להישמע שוב כמו בן אדם מבוגר והגיוני, "אבל אני אוהב את החדר שלנו ואני לא מוכן לוותר עליו לטובת אדם."

בטי נאנחה, "אבל מקס החדר של דוב גדול הרבה יותר ויש בו אמבטיה צמודה וחוץ מזה יש את המדרגות..."

"את צודקת." אמרתי והנחתי יד על בטנה, תופס רק עכשיו שבעוד כמה חודשים יהיה עלי לוותר על חופש, על פרטיות, ולזמן מה גם על חיי מין נהדרים, אבל בכל זאת רציתי אותם, את התאומים שלי.

"טוב, נראה," רטנתי אבל בלב כבר וויתרתי על החדר הישן שלנו שלא התאים להורים לילדים קטנים.

"איזה ילד מקס היה?" שאלה בטי את אבא.

"שובב גדול. קיוויתי שתיולד לי בת נחמדה ויצא הפרחח הזה." הצטחק אבא, "חבל שלא עלינו לישראל בשנות השבעים. אני בטוח שמקס היה נהנה הרבה יותר לגדול כאן ולא במוסקבה." הפתיע אותי. "סבתא רצתה לעלות, אבל סבא התנגד כי אימא בדיוק התחילה את ההתמחות שלה ואני קבלתי משרת מנהל בבית חרושת, מי יודע איך החיים שלנו היו נראים אם היינו עולים לארץ לפני עשרים שנה?" תהה.

הרכב היוקרתי שלנו הפליג מעדנות ברחובות נשר, מושך מבטי התפעלות מכל עבר. מיקי החנה אותו מול הבית ופתח לנו בנימוס את הדלת. בטי יצאה בקפיצה ואני גררתי את עצמי החוצה באיטיות.

בטי התבוננה בי בדאגה, "כואב לך?" שאלה ותמכה בי.

"בוא נשכיב אותו במיטה." הציע מיקי, ואבא התנדב לנסוע לבית המרקחת עם המרשמים שקיבלנו בבית החולים.

עליתי באנחה במדרגות וגיליתי שהתאומים ושיר, שהיו אמורים לשהות בבית הספר, נמצאים בבית. אדם כיסח במרץ מאוד לא אופייני לו את הדשא והילל עמד לידו, פניו מקושטים בפנס ובשפה נפוחה, שיר נראתה כאילו בכתה.

למראה השלושה בטי פלטה קריאת חרדה ומיקי הפיל את התיק שנשא בידו.

אדם כיבה את המכסחת וניגש אלי, "לפני שאתה מתעצבן מקס, תדע לך שהכל באשמתי, הילל קיבל מכות כי הגן עלי ובגלל זה השעו אותו מבית הספר לשבוע, אני עזבתי איתו לאות מחאה, והמחנכת שלנו רוצה שנביא את ההורים לבית הספר." הוסיף כשהוא פונה לבטי.

"מה שלומך מקס?" שאלה שיר בחיוך חיוור, שריר קטן ומתוח רוטט בלחייה.

"למה את לא בבית ספר?" שאלתי בעדינות.

"כי הילל היה במצב כזה ש... " היא השלימה את דבריה במשיכת כתפיים שהסבירה הכל.

מקרוב פניו של הנער נראו גרוע עוד יותר. בחנתי אותו בזהירות, נוגע בעדינות בכתם השחור מתחת לעינו. "אני מקווה שהאחות בדקה אותך?"

הוא השפיל את עיניו ושתק. "לקחו אותו לקופת חולים בטבעון ורופאת הילדים בדקה אותו." סיפר אדם, "אין לו שברים, אבל הוא צריך לנוח הרבה."

עיניו של הילל התמלאו דמעות. "אתה כועס עלי מקס?" שאל בלחש.

הוא היה כבר גבוה כמעט כמוני ובודאי יגבה עוד יותר, אבל הוא עדיין ילד. "אני רותח מכעס," עניתי בנחת, וחיבקתי את כתפו. "עם מי הלכת מכות?"

"עם בועז אבוטבול." ענה אדם.

בועז אבוטבול היה אחד הנערים הבוגרים והחזקים ביותר בכיתה, הילל עזר לו פעמים רבות להתכונן למבחנים ותמיד חיבבתי אותו. חשבתי שהם חברים. הילל העדיף לשתוק, ברור שכל הנושא מביך אותו מאוד.

"בוא נכנס מקס." שינה נושא, "עשינו קצת שינויים, בוא תראה."

"סידרנו את כל הדברים שלכם בדיוק כמו בחדר הישן. אני מקווה שזה בסדר." אמרה שיר, מביטה בי ובבטי בדאגה.

היה עלי להודות שהחדר נראה נחמד מאוד אחרי שהמיטה הענקית הוצאה ממנו. היו בו שני חלונות, חדר ארונות גדול, חדר אמבטיה מואר מצופה חרסינה בהירה, והמון מקום בשביל המחשב של בטי וכוננית הספרים שלה. הם אפילו תלו וילונות גלילה מקש על החלונות. בטי בדקה אותם, מהנהנת בשביעות רצון.

"אמרת לי פעם שאת רוצה כאלה," אמר אדם, "קנינו אותם יחד עם הפוטון שלי."

נעצתי מבט במיקי ששמר על שתיקה והבנתי שהכסף לכל השינויים האלה בא ממנו. מיקי קיבל קצבה נאה מהוריו העשירים למרות שהוא עבד והרוויח יפה, ולכן, למרות שזה לא מצא חן בעיני, התאפקתי ושתקתי.

בטי לעומת זאת לא חששה לנזוף בו בתוקף על בזבזנותו. מיקי חייך, "די כבר בטי, קבלתי פיצויים מוגדלים כשעזבתי את העבודה שלי, וחוץ מזה אני נהנה לעצבן את מקס. אני חייב לו עוד מהטירונות."

כל פעם שאין לו שום תירוץ אחר לשטויות שהוא עושה הוא מעלה את סיפור הטירונות. עשינו טירונות יחד בגולני ואחרי כחודש מיקי התחיל לסבול כאבים ברגליים. הוא סיפר לי, ואני הלכתי מיד לחובש ודרשתי שיבדקו אותו. ראיתי אנשים שגמרו בכסא גלגלים כי הזניחו שברי הליכה, וכבר הייתי מספיק מבוגר להבין שעם כל הכבוד לצה"ל ולגולני, אין טעם להפוך לנכה כדי לקבל כומתה. מיקי כעס עלי וקרא לי מלשין למרות שהרופא חזר והסביר לו שאם היה ממשיך לשתוק ולאמץ את רגליו, הוא היה עלול לגרום לעצמו נזק בלתי הפיך.

התפייסנו רק אחרי ששוב נפגשנו בפיקוד צפון, כשהוא ובטי כבר היו חברים טובים. אולי אפילו ראיתי אותה אצלו אז, אבל אני לא זוכר. לאריסה זרחה בחיי באור כל כך חזק עד שכל האחרות נראו לי כצללים חסרי פרטים. 

שכבתי במיטה בחדרי החדש אחרי שבלעתי בצייתנות את כל הכדורים שבטי הביאה לי וחשבתי על החיים. כנראה שהכדור הירוק המשונה שקיבלתי סימם אותי כהוגן כי הרשיתי לעצמי לחשוב על תקופת צ'צ'ניה ועל רומן. שנה וחצי חיינו יחד, צמודים זה לזה. אכלנו יחד, ישנו יחד, היינו יחד כל הזמן. גם מחוץ לכלא, כשכבר לא הסכמתי להיות המאהב שלו, המשכנו להיות יחד. בחופשות הייתי משתכר איתו והולך לחפש זונות. הזיכרונות שלי מאז מטושטשים בגלל הכמויות ששתיתי, אבל אני זוכר בבירור שהוא תמיד היה איתי. גם כשזיינתי, הוא היה שם. לזונות לא היה אכפת, הן הסכימו להיות איתנו יחד, אני מקדימה והוא מאחור. אהבתי את זה ככה. אהבתי לחוש אותו כשגופה של זונה משמש מעין מחיצת בטחון בינינו.

מה יהיה אם בטי תדע מה נהגתי לעשות עם רומן? מה יקרה אם אפסיק לאהוב אותה? או יותר גרוע, מה יהיה איתי אם היא תחדל לאהוב אותי? בטי הייתה, כך הבנתי פתאום, הדבר הכי טוב שקרה לי מאז שמריה חזרה לקובה, לבעלה ולילד שלה. אחרי שאימא ומארק מתו, ואבא הסתלק, חייתי בתוך חור שחור, בלי כיוון, בלי מטרה ובלי מצפון. הייתי זקוק לאישה כמו בטי שתחזיר את חיי למסלול הנכון.

"מה אמרת?" שאל אבא, רוכן מעלי, בוחן בדאגה את פני.

"אבא אני חרא, אני אדם שפל ועלוב." הודעתי לו בכובד ראש. "בצ'צ'ניה עשיתי דברים איומים. אני פושע מלחמה אבא."

אבא הניח את ידו על פי. "בבקשה מקסים, אל תספר לי שום דבר. סבא שלך סיפר לי פעם על מה שעשה במלחמה ואני עדיין מנסה לשכוח. אתה לא אשם, תאשים אותי, אסור היה לי לעזוב אותך."

אחזתי בידו, מנסה ללחוץ אותה בחזקה ולא הצלחתי, כל הכוח נעלם מגופי. "אני אוהב אותך אבא." הודעתי לו וליטפתי את פניו. אבא חייך אלי במבוכה וליטף אותי חזרה.

"בזמן המלחמה שקעתי במעמקי החטא, רק בטי תציל אותי, היא האור של חיי." הצהרתי.

הוא קם מהמיטה והביט בי, נראה קטן ומרוחק. "אני הולך לעבודה מקס, להתראות מחר." אמר ופנה ללכת, בדיוק כמו שהיה עושה כשהייתי קטן. הולך לעבודה ומשאיר אותי עם סבא וסבתא.

"אל תלך פפה" ביקשתי, "אל תשאיר אותי לבד."

אבא נאנח. "בטי, בואי לכאן בבקשה." קרא. בטי נכנסה והוא יצא בחיפזון.

"הוא פוחד ממני," שחתי לה, "הוא פוחד ממה שיש לי לספר לו." בטי לא פחדה, היא חבקה ונישקה אותי, מחליקה מתחת לשמיכה ונצמדת אלי.

"בטי את האור של חיי," הודעתי לה. "אני שקוע במצולות החטא ואת צריכה להוביל אותי אל האור. זה היעוד של חייך." היא השעינה את ראשה על כתפי, ודחפה את רגליה בין ירכי. הרגשתי הקלה, אמרתי לה את האמת והיא לא ברחה ממני.

"כל מה שתגיד מקסי." אמרה בקול מנומנם ופיהקה. "בוא נישן קצת, יש עוד שעה עד שלירז יחזור מהגן."

ישנתי כל אחר הצהרים. קמתי רק לאכול ארוחת ערב ולחבק את לירז. אחר כך לקחתי עוד כדור ירוק ושוב נרדמתי.

רק למחרת בבוקר תפסתי שהיא לא הבינה אף מילה ממה שאמרתי. היה לה אוצר מילים יום יומי די עשיר, אבל ביטויים כמו מצולות החטא ויעוד, היו מעל להבנתה. היא החליטה כנראה שאני סתם מסטול מהתרופות והתעלמה מדברי, בדיוק כמו אבא, שהחליט להתעלם  מהוידוי שלי כי הבין אותו יותר מידי טוב. אבא שוב ברח ברגע שרציתי להישען עליו, הוא אהב אותי, אבל ידע את המגבלות שלו, לא היה לו כוח לעזור לי. כמו תמיד, נשארתי לבד. זה מה יש.

התעוררתי בבוקר וגיליתי שמה שלא עשה ים האלכוהול ששתיתי במשך כל חיי עשה כדור אחד קטן וירוק. זה היה נורא, חשתי מיובש מצמא, הלשון שלי הייתה נפוחה וראשי פעם מכאב. רק עכשיו הבנתי מה זה הנגאובר.

אדם הציץ לחדר, "איך אתה מרגיש?" שאל, סוקר אותי בקרירות, כדרכו.

"נורא ואיום. איך אומרים בעברית הנגאובר?"

"חמרמרת." ענה בלי היסוס.

רק שמיעת השם הפלצני הזה החמירה את מצבי. בטח עוד המצאה של האקדמיה ללשון עברית.

הראש כאב לי כל כך ששכחתי את דקירת הסכין. גררתי את עצמי למקלחת, הידקתי את השיניים ופתחתי את המים הקרים. בכלא, התרופה לכל מחלה הייתה מקלחת קרה, בארץ לא מספיק קר בשביל להקפיא לעצמך את הביצים כמו שם, אבל הסתפקתי במה שיש.

יצאתי ערום וניסיתי למצוא את הבגדים שלי בחדר הארונות החדש והמרווח שלנו. שיר סידרה הכל יפה מאוד, אבל מרוב סדר וארגון לא מצאתי כלום. אדם הופיע לצידי עם ספל תה שהדיף ריח נעים של שיבא וסקר אותי בלי בושה.

"אני בטוח שכבר ראית די הרבה גברים ערומים אדם. אין לי שום פטנט חדש."

"אף פעם לא ראיתי גבר לא נימול." הודה, "זה לא מפריע לבטי?"

משכתי בכתפי ושתקתי. הבחור הזה הטריד אותי בעצם קיומו בעולם, הדמיון שלו לבטי הציק לי, שלא לדבר על כך שעדיין כעסתי על זה שהוא סחב לי את החדר.

"אתה כועס על החדר שלכם?" חקר. "לבטי לא אכפת." הזכיר לי.

התלבשתי במהירות, מפנה את גבי לאדם, המבט שלו גרם לי לעצבנות דווקא בגלל שעיניו דמו כל כך לעיניה.

"גם אתה בטח סובל אותי רק בגלל אחי המתוק." הטיח. למרות המאמץ שלו להישמע ציני ולא אכפתי קולו היה מריר.

נמלאתי חרטה, הוא בעצם רק ילד, הייתי קשוח מידי איתו. חיבקתי בקלילות את כתפו, הוא הדיף ריח נעים של תה מתובל בשיבא, "הילל הוא הילל ואתה זה אתה. אתם שונים זה מזה, ולכל אחד מכם יש מקום משלו בעולם." אמרתי לו, מנסה להישמע נבון ומבוגר, ניסיון שנקטע שלא באשמתי כשאדם שם את הכוס על שולחן המחשב ונישק אותי ישר על הפה, מפיל אותי תוך כדי כך על המיטה, ונשכב עלי. בשביל בחור כל כך רזה הוא היה כבד להפתיע, וגם חזק יותר ממה שאפשר לצפות מאחד שיושב כל הזמן עם האף תקוע בספר.

אמרתי לו את זה אחרי שהעפתי אותו מעלי על הרצפה. כופפתי לו את היד, וגם הכנסתי לו כמה מכות קטנות כדי שיירגע. הוא התחיל לבכות, שום דבר דרמטי, רק כמה דמעות שזלגו על לחייו בשקט.

"זה בגלל מיקי?" שאלתי, מתיישב על ידו ומחבק את כתפיו, מניח לו להתייפח קצת על כתפי. אדם הנהן, כשזה נגע לאהבה הוא היה טמבל כמו כל אחד אחר. כל הספרים הרבים שקרא לא עזרו לו.

"הוא לא רוצה אותי יותר, נמאסתי עליו. רק מידי פעם הוא מרשה לי..." לשמחתי הוא לא פירט מה מיקי מרשה לו אלא ניגב את לחייו והתחיל להתעטף שוב בשריון הרגיל שלו, "אני בטוח שאותו לא היית דוחה, זיינת אותו? אתה רוצה לזיין אותי?"

"לא מספיק שאתה הומו אתה צריך להוסיף גם גילוי עריות לחטאים שלך?" ניסיתי להתבדח כדי להסתיר את הזעזוע שלי מדבריו הבוטים.

קמתי ונגררתי למטבח ואדם נסחב אחרי, הכוס בידו. "רוצה עוד תה?" שאל בביישנות פתאומית.

"אולי אפשר קפה?" ביקשתי, מנסה להישמע חביב, משימה קשה מאוד כשראשך עומד להתפקע מכאב.

אדם הכין לי קפה וכשהגיש לי את הספל הניח יד חמה על כתפי, "לא בא לך לנסות רק פעם אחת?" התגרה בי.

הנדתי את ראשי לשלילה. אל תגיב פקדתי על עצמי, ולגמתי מהקפה. הנער נשען אחורה בכיסאו, סוקר אותי מלמטה למעלה, "אי אפשר להגיד שאתה בחור יפה," אמר בביקורתיות, "אבל יש בך משהו... משהו  גברי כזה. הגוף שלך נהדר, שרירים של שחיין, והעור הלבן והחלק הזה... אני מקווה שאחותי החסודה יודעת להעריך אותך." העיר בחיוך זדוני.

החלקתי את אצבעותיי במורד צווארו ולאורך עצם הבריח שלו. אישוניו התרחבו וחשתי איך הדופק שלו מתגבר, "אתה לעומת זאת בחור יפה מאוד אדם, אני ממש אוהב את העור השחום הנהדר שלך." חייכתי אליו בנחת, וצבטתי את לחיו בחיבה. "אתה גורם לי להתגעגע לאחותך שמפסיקה להיות חסודה ברגע שאנחנו לבד."

פניו הסמיקו מכעס, "נאצי שכמוך!" אמר בזעם וקפץ מכיסאו.

"אני לא אוהב את הכינוי הזה אדם." ציינתי.

"חבל מאוד נאצי, ואני לא אוהב שקוראים לי אוכל בתחת ונושך כריות." הוא הסב את מבטו, לרגע חשבתי שראיתי דמעה בעיניו, אבל אז הוא המשיך לדבר, מרושע כמו תמיד. "ואני לא מאמין שאף פעם לא היית עם גבר!" התריס בזעם, מתקרב לאמת הרבה יותר מכפי שחשבתי שמתבגר צעיר, כועס ומרוכז בעצמו, יוכל לעשות.

למזלי הטלפון צלצל, חוסך לי את המשך הדיון. אני לא יודע כמה זמן עוד הייתי יכול להעמיד פנים שאני אדיש להתגרות שלו.

"מקס!" צעקה בטי, לחוצה ונרגזת. "איפה שמת את האו-רינגים של מכונת הפיתוח, למה אתה תמיד מחביא הכל?" הוסיפה בכעס חסר הגיון, בלי לתת לי זמן לענות לה.

"תירגעי בטי, האו-רינגים נמצאים, מאחורי מכונת הפיתוח, ליד הברז. קרעת אותם? יש נזילה?"

האו-רינגים הם טבעות גומי דקיקות, שהתלבשו על הפקקים שחסמו את מיכלי מכונת הפיתוח. כל פעם שניקו את המכונה היה צורך לשלוף את הפקקים במיומנות ובזהירות, אחרת טבעות הגומי היו נקרעות, ואז הפקקים לא היו אוטמים את פתחי הניקוז וחומרי הפיתוח היו נשפכים על הרצפה. 

"הנה, מצאתי אותם. תודה מקס," נרגעה בטי מיד כשמצאה את מה שחיפשה, ורוחה הייתה שוב טובה עליה.

"רינה ניקתה לבד את המכונה, אל תשאל... הפיקסר התערבב במפתח, הכול נשפך, איזה סירחון."

"את נוסעת היום לבית חולים?" שאלתי בזהירות.

"לבית חולים?" שאלה בטי בפליאה. "למה?" תהתה וראיתי בעיני רוחי את מצחה מתקמט ואת הבעת התימהון על פניה.

"אהה... בגלל הועדה." נזכרה פתאום. "לא, לא נראה לי שאני אסע היום, יש לנו לחץ נוראי בעבודה ו... אה... רק נסדר כאן את הבלגן עם המכונה ואני אחזור הביתה ואז נדבר על זה, איך אתה מרגיש?" חקרה, נשמעת נמרצת ומלאת חיוניות.

לעומתה הרגשתי כמו טישו משומש. "אני קצת עייף." הודיתי.

"אז תאכל משהו ותחזור למיטה, ואל תיתן לאדם להציק לך. יאללה ביי!" סיימה בפתאומיות וסגרה.        

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...