זמן ישראלי
זמן ישראלי. צילום: ב. הנדל, צילום עצמי.

 >  > 

זמן ישראלי - פרק כח'

אני אוהב אותה

התעוררתי בשש בבוקר כשאחות טניה דחפה מדחום לפי. היום היא לבשה חליפת מכנסיים לבנה, הדוקה על גופה העסיסי. כמעט שנפלתי מהמיטה כשהתכופפתי, מנסה לעקוב במבטי אחרי ישבנה, שנע מתחת לבד הדקיק כאילו יש לו חיים משלו. מיקי תפס אותי ברגע האחרון, מונע ממני להחליק על הרצפה, וצחקק בהנאה. "אתה מסריח כמו מבשלת בירה." סנט בי.

הוא הכריח אותי להמתין חמש דקות תמימות לפני ששלף את המדחום מפי והגיש אותו בתנועה אבירית למירי המתולתלת - האחות המתלמדת החמודה, שבאה לאסוף את מדי החום ולרשום את התוצאה. היה לי חום לא גבוה, וחוץ מכאב מציק שהטריד אותי כשזזתי, הרגשתי טוב, רציתי ללכת הביתה. מירי, מוקסמת מחיוכו של מיקי, חזרה לחדר והביאה לי פתק עם הודעה בשבילי מבטי. 

נסעתי לסידורים בכל מיני מקומות. אחזור בבוקר.

בטי 

קימטתי את הפתק בזעם והשלכתי אותו על הרצפה. "בבוקר של איזה יום לעזאזל, ומתי היא צלצלה לכאן?"

מיקי לא התרגש, "אם היא הייתה רואה כמה אתה נהנה להסתכל על האחיות אולי היא הייתה ממהרת יותר לחזור." אמר בעוקצנות, בעודו פורם את כפתורי חולצתי. "לך תתקלח ותתגלח, אני אשמור עליך."

הלכתי למקלחת התגלחתי והתרחצתי ומיקי, שהתעקש להשאיר את דלת המקלחת פתוחה, ישב על הכורסא ועקב אחרי, דרוך לתפוס אותי אם אפול פתאום.

ספרתי לו על חששותיי שבטי תושפע מהוריה ותעשה שוב דתייה. מיקי הרצין, "אני מקווה שזה לא יקרה." אמר, "אבל אסון המסוקים והפציעה שלך, וכל העסק הזה עם המוות של העילוי וההיריון שלה..." הוא נאנח, "לא היה לה קל בזמן האחרון."

יצאתי עירום וחיפשתי את התיק עם בגדי, חש במבטו של מיקי על גבי ועכוזי. פתאום נעשיתי מודע מאוד לכך שאני עירום ושמיקי נהנה להתבונן בי. "מה שלום אדם?" שאלתי, לובש את תחתוני.

מיקי צחק, "אתה צדקת כמובן. הוא צעיר מידי. עשיתי טעות הוא לא מבין... נו, מילא." הוא משך בכתפיו, מחייך את חיוכו המקסים חסר הדאגה וחיבק אותי פתאום, מצמיד אותי אל גופו הארוך. "רזית מקסי," אמר והניח את ראשו על כתפי.

ליטפתי את שערו הרך מעביר את אצבעותיי בתלתליו. "כשבטי איננה אני לא מסוגל לאכול או לישון. מתחשק לי רק לשתות." אמרתי והרשיתי לעצמי לחבק אותו עוד כמה שניות, נהנה מהחמימות שעלתה מגופו.

"אתה כנראה באמת חולה, נתת לי הארכת זמן." הצטחק. מיקי טען שאני מרשה לעצמי לחבק אותו רק חמש עשרה שניות בדיוק, כאילו יש לי שעון עצר במוח, ובשנייה השש עשרה אני תמיד מתנתק ממנו. הוא תמיד לעג לי על זה בצורה ידידותית, מצחיק אותי כשסיפר לי על התגובות של אנשים אחרים להומואיות שלו.

אחד הדברים המקסימים במיקי היה חוש ההומור שלו, תמיד היה לו משהו משעשע להגיד. אהבתי את התכונה הזו בו, הוא הזכיר לי את מארק שמצא משהו משעשע בכל מצב, גרוע ככל שהיה. הדאיג אותי שהפעם אפילו הוא לא מצא שום דבר מצחיק בהיעדרותה של בטי.

הייתי מודאג ועצוב כל כך עד שהחלטתי לשחרר את עצמי מבית החולים ולנסוע לחפש אותה. מיקי הזדעזע לשמע החלטתי, "אל תהיה סתום מקס, זה טיפשי ומסוכן. אתה עדין לא בריא. כמה זמן אתה חושב שתמשיך לחיות על דיאטה של מרק ואלכוהול?" היה בזה משהו, אחרי שקמתי הרגשתי סחרחורת קלה ורגלי לא היו יציבות.

מיקי לקח אותי לחדר האוכל הקטן של המחלקה. התפאורה כללה כמה שולחנות רעועים מצופים פורמייקה לבנה מוכתמת, כסאות פלסטיק לא תואמים ניצבים סביבם, ובפינה תלויה טלוויזיה אילמת שבשעת בוקר מוקדמת זו הוקרנו בה סרטים מצוירים לילדים. הסתכלתי על הדרדסים הכחולים ונזכרתי בפיז'מת הדרדסים של לירז שבטח מסתכל עכשיו באותה תכנית ממש. נתקפתי געגועים לחיוכו הרחב המקמט את אפו בצורה מצחיקה, ולקולו העליז, ממטיר עלי שאלות ורעיונות. רק אני ובטי ידענו שעליצותו הקולנית כיסתה על תהום עצומה של חרדות וחוסר ביטחון.

לירז חשש מהמון דברים מוזרים, בהתחלה הוא פחד אפילו מחגורות של מכנסיים. כל פעם שהייתי פותח את החגורה כדי להתפשט הוא היה פורץ בבכי ורץ לבטי. הוא פחד להיות לבד בחדר סגור, והיה עלינו להחביא את המפתחות של חדרי השינה כדי שהוא יהיה בטוח שאיש לא ינעל אותו בחדרו. לעומת זאת הוא לא פחד ממפלצות וממכשפות דמיוניים, כבר בגיל חמש לירז ידע שרק בני אדם אמיתיים הם מסוכנים.

ישבתי והבטתי דרך החלון על החצר הפנימית של בית החולים הענק. ראיתי דשא גדול ומוריק תחום בכמה צריפים שוודים ועליו פזורים ספסלים. המדשאה הפסטורלית הסתיימה במסדרון זכוכית מרוצף בטון, מעין אקווריום שחיבר בין שני הבניינים העיקריים של בית החולים.

מיקי מופיע שוב, נושא פיתה דחוסה בביציה חמה וסלט, וכוס שוקו חם. התאמצתי לגמור את האוכל, מקשיב למיקי המספר לי על ראיון עבודה חדש שהוא הולך אליו היום. הוא החליט להפסיק לחיות בשקר, הוא רוצה לעבוד במשרד המתמחה בזכויות האזרח. הפעם, הוא מבטיח לי, לא יסתיר את זהותו המינית. מיקי חש שאני לא מרוכז וקיצר את סיפורו. אחרי ששב והבטיח לי שבטי תחזור, הוא הלך. 

הרגשת הבדידות והכלא העיקה עלי בצוללת הסגורה, יצאתי ממנה והשתרכתי חזרה לחדר האוכל, בוחן תוך כדי כך את הזוועות התלויות על הקירות. טניה העסיסית והנמרצת, הבחינה בי ממקומה בדלפק האחיות ונחפזה אלי. "לך לחדר שלך וחכה שם לביקור רופאים." פקדה עלי בחיוך נעים ונגעה במצחי, "נדמה לי ששוב מתחיל אצלך חום." מלמלה ברוסית במבטא מוסקבאי רך.

היא בדיוק לטעמי, מטופחת, עדינה ונשית, מדברת רוסית מצוינת, מתנהגת בצורה נעימה ותרבותית כמו שאישה צריכה להתנהג. אני מבין כל מה שהיא אומרת ויותר מכך, כל מה שאינה אומרת. פעם הייתי מנסה להחמיא לה, לחזר אחריה, פעם הייתי מאושר לזכות בבחורה כמוה.

"החבר שלך מאוד נחמד. יפה מצידו שהביא לך אוכל." אמרה בחמימות, משלבת ידה בזרועי ומובילה אותי חזרה לצוללת. "אתם מכירים הרבה זמן." שאלה בנעימות, ואני ידעתי שהיא מנסה לברר אם הוא חבר סתם, או מאהב.

"כן, הוא חבר ותיק מאוד. עוד מהאולפן." הסברתי, גולש בקלות לרוסית. היא חייכה, מרשה לשד מלא ורך להתחכך בזרועי כשעברנו בפתח הדלת. פניה הרכים התקרבו לפני כשעזרה לי לשכב על המיטה הגבוהה מידי.

"אשתך חמודה מאוד למרות שהיא לא משלנו." אמרה בקול רך, ובחנה אותי בעודה מנסה לברר אם אני ובטי זוג אמיתי, או שאלו רק נישואים על הניר בשביל לקבל אזרחות.

כמה נחמד להבין את כל מה שנאמר לך, כולל מה שנרמז בין השורות. עם טניה לא ארגיש לעולם כל כך נרגז ומתוסכל כמו עם בטי חשבתי.

"היא צברית," עניתי בעצב, "אבל היא חכמה ולמדה גם קצת רוסית."

טניה הניחה את ידיה המטופחות על מתניה הדשנים, ציפורניה האדומות בולטות על רקע הבד הלבן, סקרה אותי במבט שיש בו בגרות וניסיון חיים מפתיעים בפנים כה צעירים, ונאנחה אנחה קטנה של השלמה. איכשהו, מנימת קולי ומניסוח דברי היא הבינה שאני שייך לאחרת, אמנם לא משלנו, כזו שמעולם לא תדבר רוסית בצורה מושלמת, אבל אני רק שלה.

"אל תדאג ואל תעשה שטויות. היא תגיע עוד מעט." אמרה ופניה לבשו ארשת מקצועית אדיבה, קולה היה חביב ונעים אך חסר אינטימיות, "תתנהג יפה." הורתה לי והסתלקה.

למה התאהבתי דווקא בבטי? חשבתי במרירות, מפתיע את עצמי. אני ובטי לא שייכים לאותו עולם, לא באים מאותו רקע, לא מדברים באותה שפה, ובכל זאת גם צעירה נחמדה ועסיסית כמו טניה לא מצליחה להשכיח את הכאב הזה, שרק בטי מצליחה לגרום לי בהעדרה.

נשארתי במיטה, חושב על בטי ועל הנדר שלה ומה עלול לקרות בגלל הרעיונות החדשים שצצו במוחה, וכמעט נרדמתי עד כשביקור הרופאים הגיע אלי.

החדר התמלא ברופאים לבושי לבן מלווים באחיות. הם סקרו את הפצע במותני, מספרים לי שוב שאני בר מזל ויצאו. רק רופא אחד, קטן קומה עגלגל ושחום נשאר בחדר. הוא הציג את עצמו כד"ר פאהום, מסר לי דרישת שלום מאבא, התנצל שאכל את העוגה שבטי הביאה, וסיפר לי שהיא התקשרה למחלקה לפני כמה דקות כדי להודיע שהיא בדרך לכאן.

"למה לא קראתם לי?" התרגזתי.

דוקטור פאהום משך בכתפיו וחייך בחוסר אונים. "אסור לחולים לדבר בטלפון של המחלקה." התנצל, במבטא ערבי קל. התנצלתי בחזרה על רגזנותי וניסיתי לסחוט ממנו הבטחה שאוכל ללכת היום הביתה.

ד"ר פאהום סירב להתחייב, "נראה, אם החום לא יעלה לך אז אולי..., ואתה צריך להתחיל לאכול." הורה לי לפני שהלך.  

בטי הגיעה רק אחרי הצהרים, ישבתי ליד המעליות עם יורי וקוליה ששוב הגיעו לבקר אותי, יחד איתנו ישבה קטיה שהביאה איתה את בוריס - בחור אוקראיני ענק, בהיר שיער ועיניים, שעלה לארץ רק לפני חודש - קטיה התלבשה עליו כדי לעורר את קנאתו של יורי וחוץ מבוריס התם כולנו יודעים את זה.

סולקנו מחוץ למחלקה לשבת במסדרון ליד הטלפון הציבורי כי קטיה התעקשה לעשן. המסדרון חשוך, התאורה חלשה ואין חלונות, מולנו יש שתי מעליות איטיות ולידן בית שימוש מסריח עם דלת חורקת.

"ממש כמו בבית." אומר קוליה, ואנחנו, שזוכרים את בתי החולים במוסקבה, צוחקים. אנשים מתרוצצים הלוך ושוב, יוצאים ונכנסים מהמעליות ומהשירותים. המעשנים יושבים על ספסלי עץ קשים או פוסעים אנה ואנה בעצבנות. בוריס ויורי שתו בירה וקטיה הדליקה עוד סיגריה. גבי התחיל לכאוב, ולכן החלטתי לנצל את זכויותיי כחולה, וקמתי כדי לחזור למיטה, ואז נפתחה המעלית ובטי פסעה מתוכה. 

היא נראתה נפלא. לבושה בחליפה אלגנטית, חצאית אפורה, צרה וארוכה, חצויה במרכזה בשסע מכופתר בכפתורים שחורים, מעילון תואם שמתחתיו מבצבצת חולצה לבנה, רכוסה עד הכפתור האחרון, מכסה את צווארה. בעור העמום זרח עורה הקטיפתי בצבע זהבהב, שקעים כהים נראו מתחת לעצמות לחייה, ועיניה היו גדולות וזוהרות. לראשה חבשה כובע קטן ומצועצע, נראית בו כמו גיבורה של רומן ישן - יפה ומסתורית וזקוקה לגיבור שיציל אותה.

"מקס," ניגשה אלי, וידה הקטנה החליקה על גב כף ידי, התחליף שלה לחיבוק ונשיקה. בטי שלי אף פעם לא תרשה לעצמה מחוות אינטימיות כשאנחנו בציבור. אדם זר, כמו בוריס, שסוקר אותה בלי בושה, עשוי לחשוב שאני סתם מכר שלה. עמדתי לידה בשקט, מביט בה בעוד קטיה ויורי מברכים אותה בחום, וקוליה מנשק את לחיה ומציג אותה בפני בוריס כבטי, חברה טובה של כולנו.

האוקראיני הרכין את ראשו הבלונדיני הגזוז בקידה אבירית, אחז את כפה העדינה, בדק אם יש לה טבעת ואחר כך נישק אותה על גב כף היד כמו איזה אציל מחורבן.

בטי הסמיקה ומשכה את ידה, אבל בוריס - מוקסם ממנה וקצת שתוי - השתלט גם על ידה השנייה, מגלה לשמחתו שגם היא פנויה מטבעות וליטף אותה בידי האיכר הענקיות שלו.

"יש לך ידיים כל כך יפות גברת בטי." אמר ברוסית במבטא אוקראיני כל כך סמיך עד שספק עם בטי הבינה את דבריו, "אם אני הייתי הגבר שלך הייתי מכסה אותן בטבעות."

בטי ניסתה למשוך את ידיה, מביטה מבולבלת בפניו הסמוקים. לכולנו ברור שהוא מעט שיכור. רק היא, הטיפשונת, לא קלטה מה הענק הזה רצה ממנה, אבל היא הבינה היטב למה איני מחלץ אותה מידיו.

"כמה יפה מצדך בוריס," אמרה ברוסית מדויקת וברורה שמבטאה הישראלי גרם לה להישמע נוקשה וחסרת הומור, "לצערי הגבר שלי לא אוהב אותי מקושטת ויפה."

בוריס לקח על עצמו מיד את תפקיד האביר והבטיח לה שהיא יפיפייה גם ללא תכשיטים, מביך אותה עוד יותר.

קוליה ויורי החליפו מבטים וחייכו ואם זו לא הייתה אשתי גם אני הייתי חושב שזה מצחיק. רק כשהוא הציע לה להחליף את הקמצן שלה בבחור יותר נדיב, מישהו כמוהו למשל, יצאתי מקיפאוני ורמזתי לקטיה לפטור את אשתי מעונשו של המחזר המטומטם שלה.

קטיה הייתה יותר מידי נרגזת מכדי לטפל בחבר שלה, ויורי, כובש חיוך מתחת לאפו, חיבק את בוריס והצעיד אותו למעלית. קטיה נגררה אחריהם בהנחייתו של קוליה שהספיק לנשק את לחיה של בטי לפרידה ולשלוח לי קריצה ענקית לפני שדלתות המעלית סגרו עליו.

נותרנו לבד, מביטים זה בזו, נבוכים פתאום, "איפה הארנק שלי?" שאלתי אותה. רק הבוקר גיליתי שהארנק נעלם ואין לי מושג לאן, או מתי זה קרה. בטי שלפה את ארנקי מתיק עור שחור ואלגנטי שהיה תלוי על כתפה והגישה לי אותו, "לקחתי לך מאתיים ש"ח." אמרה בהתנצלות. "אני אחזיר לך כשיהיה לי."

"את לא מתכוונת לפתוח שוב ויכוח אדיוטי על כסף." רטנתי, ושלפתי את הטבעת של סבתא ששמתי בתא הקטן מאחורי התמונה של בטי ולירז. הושבתי אותה על כיסא בחדר האוכל וענדתי את הטבעת על אצבעה. כמה אנשים שצפו בטלוויזיה הביטו בנו, אבל התעלמתי מהם. "את אשתי לעזאזל." הודעתי לה, "לפחות תהיי עם טבעת נישואים כשאת מסתובבת בעולם ומשאירה אותי כאן לבד, חולה ומתגעגע."

בטי חייכה חיוך אמיתי, מלא הומור, "מקס המסכן." לחשה באזני, יודעת היטב איך מגעה משפיע עלי ונישקה את שפתי. זו הייתה נשיקה קלה ומרפרפת, אבל די היה בה כדי להלהיט אותי.

"בואי איתי." משכתי אותה אחרי לצוללת ונעלתי את הדלת. בטי הביטה סביב, מופתעת קצת מהחדר הזר, והניחה לי להפשיט ממנה את המעילון. הושבתי אותה על המיטה, כרעתי ברך לפניה וחלצתי את נעליה השחורות, נעלים לא מוכרות לי, בעלות עקב קטן וריפוד פרווה.

"הבגדים של תהילה." הסבירה בטי וניסתה לקום, אבל נכנעה וחזרה לשבת כשהפשלתי את חצאיתה. הייתי חייב לברר כיצד נראות רגליה עטויות הגרבונים השחורים מתחת לחצאית הארוכה. הגרבונים השחורים הגיעו לאמצע הירך, מסתיימים בבירית תחרה עדינה. מראה ירכיה הזהובות והרכות הטריף אותי, נפטרתי במהירות מהתחתונים השחורים והצנועים שלה וכבשתי את פני בשיער ערוותה. בטי נכנעה לי לרגע, אבל מיד התעשתה וקמה במהירות.

"אבל מה אתה עושה מקס? אסור, אנחנו בבית חולים."

חסמתי את פיה בנשיקה והחלתי לפתוח את כפתורי חולצתה הקטנים, העגולים והחלקלקים, קיללתי את מי שייצר אותם והיא נזפה בי, אבל הניחה לי להפשיט אותה. נתקעתי עם החזייה, מין מפלצת גדולה ונוקשה, שונה מאוד מהחזיות הרכות והקלילות שבטי נהגה ללבוש בדרך כלל.

"מקס באמת, תפסיק כבר." מחתה בטי, והפנתה אלי את גבה, חושפת את הסגר של החזייה. מבט אחד בסגר הספיק לי כדי להבין איך לפתוח את השריון שעטתה על שדיה ולהסיר אותו מעליה. היא נותרה עירומה לחלוטין, חוץ מהגרביים השחורים. שדיה נראו ענקיים, והפטמות הוורודות לשעבר גדלו וכהו לצבע חום אדמדם נהדר.

הושבתי אותה על הכורסא והתחלתי ללטף אותם בעוד היא מוחה על כך שאני פצוע ושאסור לעשות דברים כאלה בבית החולים. שנינו רעדנו כשהחלקתי את אצבעותיי בין ירכיה, נהנה לחוש איך היא רוטטת למגעי.

בטי הפסיקה להתנגד והתחילה להפשיט אותי ומאחר והמיטה הייתה צרה ולא יציבה והכורסא רעועה מידי השענתי אותה על הקיר, גבה אלי, וביצעתי בה את זממי בעמידה. דקה אחר כך, למרות הסיפוק שגרם המעשה לשנינו התחלתי לשנוא עצמי. למה לא יכולתי להתאפק עד שנגיע הביתה? מגיע לבטי יחס יותר טוב מאשר זיון חטוף בעמידה.

מותש ומדוכא התיישבתי על המיטה, מתבונן בה מלקטת את בגדיה. היא חייכה אלי, "תמיד אתה עצוב אחר כך," אמרה ברכות, התיישבה לצידי ועזרה לי ללבוש את בגדי. "רזית, מה אכלת היום?" חקרה אותי כאילו אני ילד.

"מיקי הביא לי פיתה עם ביצה ושוקו," עניתי, מלטף את שדיה, "הם מדהימים עוד יותר מתמיד." החמאתי לה.

היא חייכה וסטרה קלות על ידי. "ואתמול?" המשיכה בחקירה, משכתי בכתפי, "אכלתי רק מרק, היה טעים."

בטי נאנחה ועטפה את פני בכפותיה החמימות. "שתית?"

"רק קצת בירה, אבא הביא לי, החבר'ה שעובדים כאן אכלו את כל מה שהבאת." דפיקה בדלת הקפיצה אותנו, מפריעה לי להסביר לה למה אני מרגיש כל כך עצוב.

"זה בטח מיקי." קפצה בטי ממקומה, לבשה מהר את חלוק בית החולים המכוער והדהוי שלי ופתחה את הדלת הנעולה. "שלום מיקי." קראה בשמחה, נראית עליזה ונמרצת להפליא.

הוא נכנס והביט בנו בתימהון משועשע, קולט מיד מה קרה בחדר לפני רגע. "באמת בטי, רחמנות עליו, זה בית חולים כאן, לא מלון." הוכיח אותה והניח את החבילה שנשא בידו - פיצה לפי הריח - פתח את שולי החלוק שלה, הביט בסקרנות בגופה העירום ושרק חרש בהתפעלות.

בטי נרתעה, סגרה במהירות את החלוק, ונמלטה, מסמיקה ומצחקקת עם בגדיה למקלחת. מיקי מרים לעומתי את גבותיו וחייך, "הריון עושה נפלאות לשדיים של אישה." אמר והגיש לי חתיכת פיצה חמה.

בטי יצאה, לבושה למחצה, נאבקת בכפתורי החולצה, ומיקי התנדב לכפתר אותם למענה בעוד הוא בוחן את החזייה המשוריינת שלה. "לא ראיתי דבר כזה מאז שדודה בלה שלי, עליה השלום, נפטרה." צחק. "לא ידעתי שעדיין מיצרים את הדגם הזה."

"זה לא מצחיק, השדיים שלי נעשו מפלצתיים בזמן האחרון." התלוננה בטי ודחפה את חולצתה לחצאית.

"אני בטוח שמקס לא מתלונן." גיחך מיקי, ויישר את צווארונה, מתעקש להשאיר כפתור פתוח, כדי לחשוף את צווארה היפה.

אבא פתח את הדלת ונעצר, מוכה תימהון למראה הנגלה לעיניו - אני יושב עירום למחצה, לבוש רק במכנסיים ואוכל פיצה, ומיקי מתעסק עם תלבושתה של בטי העומדת לפניו יחפה ופרועת שיער - החדר הקטן והדחוס הדיף ריח עז של מין ופיצה.

"מה קורה כאן מקסים?" שאל אותי בכעס, ברור מאיפה ירשתי את הפתיל הקצר שלי.

בטי ניגשה אליו ונישקה על לחיו, "אל תתרגז ויטלי." הפצירה בו ברוסית, "אתה לא שמח לראות אותי?"

הוא נרגע וחיבק אותה. "איפה היית עד עכשיו?" שאל ובדק את הטבעת שעל אצבעה.

בטי צחקקה, "מעכשיו אני אמורה לענוד טבעת כל הזמן, ככה מקס רוצה." אמרה, מבודחת ואבא חייך וענה לה תשובה עוקצנית ביידיש שגרמה לשניהם לגעות בצחוק רם.

בטי הביטה בי בחיוך, מנסה לשתף אותי בבדיחה, ניסיתי לחייך חזרה, אבל לא הצלחתי. החדר היה קטן מידי, חשתי שהקירות סוגרים עלי וכאב עמום מתחיל לפעום שוב בגבי. הצחוק שלהם, השפה הלא מוכרת, האור המלאכותי... הרגשתי שאני טובע ונחנק.

בטי קמה בהחלטיות, "לא תצליח להבריא אף פעם במקום המדכא הזה, אנטיביוטיקה אפשר לקחת גם בבית, אני הולכת לשחרר אותך מכאן." החליטה ונתנה יד למיקי, מושכת אותו אחריה, "ספר לי על הראיון, איך היה?"

לעזאזל, שכחתי לגמרי את הראיון של מיקי. אני ממש גרוע, פלא שיש לי בכלל חברים.

"לא רק שהתקבלתי," אמר מיקי בעליזות, "אלא מצאתי גם לך עבודה." חייך וליטף את לחיה, מביט בה בצורה שגרמה לי לתהות, בפעם המאה, מה בדיוק קרה בין שניהם בעבר.

"אני מקווה שזו לא עבודה בסגנון מוטי." לא התאפקתי להעיר, מרגיש איך אבא מביט בי בפליאה.

מיקי הסמיק, נבוך, גם הוא לא התלהב מהרעיון שבטי תעמוד עירומה באמצע חדר מלא אנשים, אבל בניגוד אלי הוא התבייש להודות עד כמה זה עצבן אותו.

"לא מקס."  מחה בתוקף, "זו עבודה מאוד מכובדת בתרגום מיידיש לעברית." הוא מסר לה תיק קרטון דק ששלף מתיק העור השחור שלו, "הנה, הם אמרו שישמחו להעסיק אותך, את יכולה לעבוד מהבית, אני אשיג לך גם עבודות הדפסה מעורכי הדין, ככה תוכלי לעבוד בלי בעיות עד סוף ההיריון."

בטי רכנה ונעלה את נעליה על כפות רגליה הקטנות.

"עדיין לא החלטתי אם אני רוצה להמשיך את ההיריון." אמרה בזעף, ומיקי, בצורה מאוד לא אופיינית לו, קטע אותה בגסות.

"אל תדברי שטויות!" התיז בתוקף. "כמובן שתמשיכי בהריון." פסק ופתח לה את הדלת, מקפיד לתת לה לצאת ראשונה. בטי הודתה לו בניד ראש ובחיוך והם יצאו. זה היה אחד הדברים שאהבתי בה, היא אף פעם לא קיבלה כמובן מאליו מחוות נימוס של גברים ותמיד הייתה אסירת תודה, אפילו מופתעת קצת כשעזרו לה עם מזוודות כבדות, פתחו לה את הדלת, או נתנו לה מחמאה

אבא הסתכל עלי, מצפה להסברים, סיפרתי לו בקצרה על בעל הסטודיו שרצה להעסיק את בטי כדוגמנית עירום והבחנתי מרוצה שהפעם המילים נעתקו מפיו. "קרעתי את הכרטיס שלו כמובן." הרגעתי אותו, אבל אבא נותר מוטרד, "המיקי הזה ובטי..." הוא התלבט קצת עד שהצליח לנסח שאלה. "מיקי חבר שלך או שלה?" שאל לבסוף, מביט בי בזעף.

"של שנינו, אני יודע שהוא מתנהג לפעמים בצורה משונה, אבל מיקי הוא פשוט מיקי. צריך להתרגל אליו." הסברתי, אבל אבא סירב להקשיב.

"עזוב, אני זקן מידי לזה." רטן. "וחוץ מזה לא זה לא עניני." הוסיף ועיניו שוב נראות לי קפואות, אבל אולי זו הייתה רק התאורה המחורבנת בצוללת.

"אני אוהב אותה אבא." הודיתי פתאום, מפתיע את עצמי ואותו, "היא מוציאה אותי מדעתי לפעמים, אבל אני לא יכול לחיות בלעדיה."

"אני יודע," אמר אבא ואחז בזרועי, מוביל אותי החוצה. 

מצאנו את בטי ומיקי משוחחים עם ד"ר פאהום ליד עמדת האחיות. מיקי הקשיב לדבריו של הרופא, מהנהן בראשו במרץ ובטי דיברה בטלפון בערבית.

אבא הסתכל עליה ואחר כך עלי. "איזה זה שהיא מדברת ערבית?" שאל.

משכתי בכתפיי, מאין לי לדעת? אני מכיר אותה רק כמה חודשים, יש עוד המון דברים שאני לא יודע עליה. דבר אחד בטוח, אף פעם לא משעמם עם האישה הזו. הפתעה רודפת הפתעה, ואני כבר משתוקק לקצת שעמום, רוצה להיות בבית, בחדר שלי הנשקף לכרמל, מכורבל במיטה שלי, אפי טמון בשערה של בטי וידיה מלטפות אותי.

בטי סיימה את השיחה, לקחה את ערמת הניירות שד"ר פאהום העמיס על הדלפק ודחפה אותם לתיקה. "חכה לי כאן, אני מביאה את הדברים שלך." הורתה לי, ותוך כמה דקות היינו בחוץ.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...