If you use this texture, please credit me with a link back to this texture. <a href="http://www.flickr.com/photos/spiritual_marketplace/sets/72157604604898332/"> Eddi07 Textures</a>
free texture- pink. צילום: Eddi van W, Flickr.

 >  >  > 

חולם בוורוד - פרק כ'

הסנדלר היחף

מכירים את הפתגם העתיק הזה, הסנדלר הולך יחף? זה בדיוק אני, סנדלר שמכין לכולם נעלים והולך יחף. טוב, אני לא באמת מכין נעלים, הרי אני לא סנדלר, אני פסיכולוג ואם תרשו לי לפרגן לעצמי קצת, אני טוב בעבודה שלי, אני עוזר לאנשים לסדר לעצמם את החיים, להבין מה מפריע ומה תוקע אותם, ואיך לפתור את הבעיות שלהם, ומשום מה רק לעצמי אני לא מצליח לעזור וככה החיים שלי נראים, תקועים ומסובכים ולא הולכים לשום מקום טוב. אולי בעצם הדימוי של סנדלר לא מתאים פה, יכול להיות שאני בעצם כמו ספר, הרי הספר הכי טוב בעולם לא מסוגל לספר את עצמו וחייב ספר אחר כדי להסתפר.

אז ככה, הסיפור הוא כזה, הגעתי לארץ מארגנטינה כדי להתגייס, ואחרי הצבא הלכתי ללמוד ושם פגשתי את דייב שגם הוא הגיע לארץ מארצות הברית כדי להתגייס, רק שהוא היה ביחידה קרבית מאוד סודית ומוערכת, בעוד שאני שירתי בדובר צה"ל. ולא שלא רציתי להיות קרבי וסודי ומוערך ולמות למען המולדת כמו גיבור (וככה לחסוך מעצמי יציאה מהארון), אבל בדובר צה"ל נורא שמחו שהגיע בחור שמדבר ספרדית שוטפת, וגם אם לא הייתי מארגנטינה לא הייתי נעשה קרבי כי הבריאות שלי לא משהו, "שום דבר רציני," הרגיע אותי הרופא, "סתם קצת חריקות בלב שלך." חייך אלי חיוך מרגיע, "רק תיזהר לא לאמץ אותו יותר מידי ותחייה עד מאה ועשרים." ניבא לי ושלח אותי לקריה.

בגלל הלב החורק שלי העברתי את רוב השירות שלי במזגן, יושב מול מחשב ומשתעמם בישיבות אינסופיות, ושומר על הלב שלי שלא יתאמץ יותר מידי. אחרי הצבא שכנעתי את הורי שהעתיד שלי הוא בישראל, והם הסכימו שאשאר בארץ בתנאי שאלך ללמוד באוניברסיטה, וכשהסכמתי שמחו מאוד לתת לי כסף ללימודים, וככה יצא שגם אחרי השחרור המשכתי לשמור על הלב שלי ממאמצים, ואז פגשתי את דייב ומאז הלב המסכן שלי לא מפסיק לחרוק.

ראיתי את דייב לראשונה על הדשא של אוניברסיטת חיפה, שם למדתי פסיכולוגיה. גם היום הוא גבר מרשים מאוד, אבל בנעוריו הוא היה מדהים, יפה כמו אל יווני ותמיד מוקף מעריצים ומעריצות. עד היום אני לא יודע מה גרם לו לבחור דווקא בי, בחור שקט, קצת שמנמן ודי ביישן. אולי התרשם מכך שמבין כל עורכי הדין ורואי החשבון לעתיד שחלקו איתו את מעונות הסטודנטים אני הייתי היחיד שלמד פסיכולוגיה, ואולי שם לב אלי דווקא כי הייתי שקט ונחבא אל הכלים ולא עשיתי שום מאמץ למשוך את תשומת ליבו.

"למה אתה יושב בפינה ולא שותה ולא רוקד?" שאל אותי כשנפגשנו באיזה מסיבת יום הולדת רעשנית ופרועה אחת שערכה אחת הבנות שנדבקה אליו תמיד. היום היא עורכת דין מכובדת ומחויטת, אישה מוקפדת, נשואה ואם לילדים, אבל אז היא הייתה דקת גזרה, לבושה תמיד בג'ינס הדוק וטריקו דקיק בלי חזייה, רגליה יחפות ושערה ארוך ופרוע.

"אני שומר על הלב שלי." הסברתי והסמקתי בגלל קרבתו. הוא היה כל כך יפה וסקסי, עיניו הכחולות חדרו הישר אל נשמתי הבודדה, ריח הזיעה שלו הטריף אותי, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה עד כמה אני משתוקק ללקק את אגלי הזיעה מעל חזהו החשוף למחצה.

התשובה התמימה והישירה שלי הצחיקה אותו ועוררה את תשומת ליבו. הוא אחז בזרועי ומשך אותי אחריו למרכז החדר, מאלץ אותי לרקוד מולו, צוחק מתנועותיי המסורבלות. "מה הבעיה עם הלב שלך?" שאל.

"הוא חורק ואסור לי לאמץ אותו." הסברתי, נבוך מאוד מכל המעמד.

"אבל איזה מין חיים אלה בלי לרקוד ובלי לשתות? אתה רוצה להגיד לי שכדי לחיות אתה צריך להיזהר ולא לעשות חיים, ומה עם סקס, גם זה אסור?"

"אה... זה... זה מותר, אני חושב, אבל..."

"מותר, אבל בזהירות." השלים דייב את תשובתי, קוטע בנחרצות את הגמגום מעורר הרחמים שלי, וצחק צחוק גדול ומשוחרר, "קדימה, בוא." אחז בכתפי ומשך אותי אחריו לחדרו.

"מה, אני הראשון שלך? התפלא בחביבות, וניגב את הדמעות שהזלתי אחר כך.

"לא, מה פתאום? הייתי כבר עם בחורים." מחיתי בעלבון, ולא שיקרתי, הוא לא היה הסקס הראשון שלי, אבל בניגוד לאחרים שנגעו בי והניחו לי לגעת בהם, הם היו רק בחורים צעירים, כמעט ילדים, מה שקרה אתם היה גישוש ראשוני ובתולי, לא סקס, ואילו עם דייב - הגבר הראשון שלי - חוויתי סקס מרטיט ומרעיש עולמות ששינה אותי לתמיד.

מהרגע הראשון היה ברור שאני שלו, מסור לו בגוף ובנפש. לא דיברנו על זה אף פעם, אבל תמיד ידעתי שבמקביל אלי יש לדייב גם אחרים, ומידי פעם גם אחרות. במשך השנים הוא אמנם פלט פה ושם שגם אני יכול, ושזה שאנחנו זוג לא אומר שאנחנו בכלא, ושגבר חייב לגוון מידי פעם, ושמה שחשוב זה שאנחנו שותפים לחיים וגרים יחד ולא זיון סתמי פה ושם, אבל שנינו ידענו שזה רק מהשפה ולחוץ. אני אוהב להיות בכלא הזוגיות, נוח לי שם ואני לא מעוניין לגוון עם אחרים.

"פינקי החכם יודע לשמור על הלב שלו." היה דייב מצהיר כטוב ליבו בבירה ובסטלה, מושך אותי אליו בגסות שהרגיזה אותי וחירמנה אותי כאחת, וגורר אותי לעוד אורגיה או שלישיה דוחה. כל פעם הוא עבר עוד גבול ועוד גבול, וכל פעם הלך יותר רחוק, גורר אותי אחריו, וכל פעם כעסתי ונפגעתי ובמקביל גם התחרמנתי ונדלקתי, אבל עם הזמן, ככל שהתבגרתי יותר ונעשיתי בטוח יותר בעצמי ואולי אפילו קצת יותר חכם, הכעס והעלבון, ועם הזמן גם הסלידה, התגברו, ואילו החרמנות והרצון להיכנע לגחמות של דייב התמעטו, ואז, יום אחד כשידעתי שהוא שוב מארגן מפגש גברים בדירה שלנו הודעתי שדי, נמאס לי, ואני לא מוכן, ונשארתי לישון במשרד.

דייב כעס ונעלב והייתה מריבה איומה ומכאיבה שאחריה היה סקס פיוס נהדר, וכמה ימים רגועים ושלווים, ואז התקשרו מבית החולים להגיד לי שדודה ג'וזי שלי, הקרובה היחידה שלי שחיה בארץ, עברה אירוע לב חמור וכדאי שאבוא מיד. נשארתי לצידה בזמן שהיא דעכה לאט בבית החולים, וכשחזרתי אחרי שלושה ימים מתישים הביתה כדי לקחת בגדים נקיים מצאתי את דייב מתהולל במיטה שלנו עם שני בחורים צעירים שלא הכרתי. "בחייך זה שום דבר, אל תעשה עניין משטות כזו." נזף בי כשארזתי בשתיקה מזוודה, "מה אתה עושה? זה כבד, אל תרים אותה לבד פינקי, תחשוב על הלב שלך." גער בי.

"זה בדיוק מה שאני עושה." עניתי בשלווה, וגררתי את המזוודה הכבדה החוצה, הזמנתי מונית ונסעתי לדירה של דודה ג'וזי להשאיר אותה שם לפני שאשוב לבית החולים. תכננתי רק להתקלח ולנוח כמה דקות לפני שאחזור אליה, אבל נרדמתי וישנתי שינה עמוקה. התעוררתי רק אחרי כמה שעות כשהתקשרו אלי מבית החולים לבשר לי שדודה ג'וזי נפטרה.

הורי לא באו ללוויה, הם היו מבוגרים מידי וזו הייתה טיסה ארוכה ויקרה מידי. קברתי אותה לבד, ורק דייב מלווה בכמה חברים ותיקים שלנו ומספר שכנים קשישים שלה הגיעו ללוויה. אחר כך דייב חזר איתי לדירה שלה, צחק קצת מהעיצוב המיושן שלה, וניסה לשכנע אותי לחזור הביתה, מבטיח לי הבטחות ששנינו ידענו שהוא לא יקיים אף פעם. סירבתי לחזור אליו, אבל לסקס לא סירבתי, וככה זה נמשך כבר מעל עשר שנים, ואם אילן לא היה מגיע יום אחד למרפאה הצנועה שלי ופותח בפני את ליבו הוא היה בטח נמשך עד עצם היום הזה. 

"אני לא מאמין," התעצבן אילן, "אחרי כל מה שאמרת אז בסוף דווקא אתה לא יצאת אף פעם מהארון? איך זה יכול להיות?" זעם, קפץ מהמיטה והתחיל להתלבש.

"זו לא אשמתי." הצטדקתי, כי תכל'ס הוא צדק, "אבל הנסיבות היו כאלה ש..."

"מה נסיבות? איזה נסיבות? מה שייך נסיבות לזה שבחיים לא סיפרת למשפחה שלך שאתה הומו?" צעק אילן.

"אל תצעק." ביקשתי וקמתי גם כן, מבין שסקס כבר לא יהיה לי היום. "תכננתי לצאת מהארון בביקור השנתי שלי אצל ההורים, אבל קודם אימא חטפה התקף לב, ואחר כך גילו אצל אבא סרטן, ומפה לשם... ככה זה שיש לך הורים מבוגרים, אתה מתייתם בגיל צעיר יחסית."

"בן כמה היית כשהם נפטרו?" שאל אילן, מביט בי במבט חשדני שלא אהבתי.

"הייתי בן שלושים וחמש כשאימא נפטרה, וחצי שנה אחר כך גם אבא הלך." נאנחתי, כי נכון שהייתי כבר מבוגר כשהם מתו, אבל מוות של הורים, לא משנה באיזה גיל, זה עניין מכאיב ומפחיד.

"ואיך זה שלא סיפרת להם קודם?"

"כי לא גרנו באותה יבשת," הסברתי לאט ובסבלנות, "ונכון שדברנו כמעט כל שבוע אבל זה לא משהו שמספרים עליו בטלפון."

"אבל נסעת לביקורים."

"כן, אבל רק כדי לעזור לאחותי כשהם היו חולים, ואתה לא יוצא מהארון בפני אישה שמתמודדת עם סרטן קיבה אלים."

"יש לך אחות?" נדהם אילן, "אף פעם לא סיפרת לי עליה."

"מה יש לי לספר עליה? אחותי מבוגרת ממני בשנתיים, אישה נחמדה ומשעממת מאוד, התחתנה בגיל צעיר מידי ובחיים לא למדה ולא עשתה שום דבר, כל הזמן עסוקה רק בילדים ובבעל. הם כבר גדולים עכשיו ולא גרים יותר בבית, והיא מסתובבת סתם בבית הגדול מידי שלהם, מנקה כל הזמן, מבשלת יותר מידי אוכל ומחכה שהילדים יהפכו אותה לסבתא."

"לפחות היא יודעת עליך?" שאל אילן.

"לא, מה פתאום? למה שאני אספר לה, מה זה עסקה בכלל?"

"אה... כי היא אחותך אולי?"

"עזוב, זה לא עניינה וזה רק יביך אותה, בגלל האידיוט הזה שהיא התחתנה איתו היא נעשתה קצת דתייה, ואני בכלל לא בטוח שהיא יודעת מה זה הומו."

"בחייך, אל תעשה ממנה מפגרת." רטן אילן בקוצר רוח, אבל הפסיק להתרגז ואפילו נרגע מספיק כדי לשבת ולאכול איתי ארוחת צהריים למרות הקיטורים שלו שנמאס לו כבר מכל הדיאטות המיותרות שלי, ושאני נראה מספיק טוב גם ככה, ואני לא צריך להמשיך להוריד משקל.

בזמן האוכל הוא שוב הסביר לי איך אפשר בקלות רבה לשנות את החלוקה הפנימית בדירה, וכמה נעים יהיה לגור בה אחרי שניפטר מכל הריהוט העתיק והמכוער הזה של דודה ג'וזי. "או שתשכיר אותה כמו שהיא עכשיו ותבוא לגור איתי." הוסיף כשראה שאני מעווה את פני בחוסר רצון לשמע התוכניות שלו, גם כי כבר שמעתי אותן יותר מידי פעמים, וגם כי רק הרעיון על שבירת קירות וקניית רהיטים, וכל הבלגן של שיפוץ וצביעה מעורר בי חלחלה.

"אילן, חמוד שלי," הנחתי יד מלטפת על ברכו והתחלתי להתקדם אט אט לעבר המפשעה, "מאוד מחמיא לי שאתה רוצה שנגור יחד, זה ממש מחמם לי את הלב, אבל אני חושב שכדאי שנחכה עם זה עד שהילדים שלך יעזבו את הבית (עניין של עוד עשר שנים לפחות עם מחירי הדירות כיום), ורק אז נחליט איפה מתחשק לנו לגור יחד, אם בכלל יתחשק לנו לגור יחד." הוספתי בערמומיות, והתחלתי ללטף בעדינות את הבליטה ההולכת וגדלה בין ירכיו.

הוא הדף מעליו את צלוחית סלט הפירות הדיאטטי שהכנתי לקינוח, ונישק אותי, ואחר כך משך אותי אחריו למיטה, מעמיד פנים שהוא גורר אותי בכוח. שיתפתי פעולה ברצון רב, מניח לו להטיל אותי על המיטה, למשוך מעלי את בגדי ולבצע בי את זממו, נהנה מכל רגע.

"תשמע, עשית על עצמך יופי של עבודה." התרשם אילן אחרי ששנינו נרגענו ונשמנו שוב באופן סדיר, "אם תמשיך ככה," החליק על בטני וחזי בכף יד חמימה, "עוד יהיו לך קוביות בבטן." גיחך. הוא תמיד היה נעשה שמח ונוח לבריות אחרי הסקס, וזה היה הזמן הכי טוב לדבר איתו.

"אילן, תקשיב, אני יודע שאתה רוצה שנגור יחד, ובעצם אתה צודק, אני מודה שבעיקרון זה הרבה יותר הגיוני וחסכוני שלא נגור בדירות נפרדות, אבל אני גר לבד כבר המון שנים, מעל עשר שנים, והפעם האחרונה שגרתי עם מישהו לא הייתה כל כך מוצלחת ולכן..." הגנבתי נשיקה לשפתיו כדי להמתיק את הסירוב, "ולכן אני מבקש שתפסיק לנדנד ותיתן לי לשמור על הפינה הפרטית שלי, תאמין לי שזה רק יעשה טוב לזוגיות שלנו."

"וגם ליזיזות שלך עם דייב." הדהים אותי אילן בהערה מאוד לא אופיינית לו, ומיד, כאילו נבהל מדבריו, התהפך וסובב אלי את גבו.

"אילן," נגעתי בהיסוס בכתפו, ואחר כך הפכתי אותו אלי בעדינות, "על מה אתה מדבר?"

"על הפיל הענקי שתקוע ביני לבינך." ענה אילן בעצב. אם הוא היה צועק ומתרגז, נעלב ומאיים, בטח הייתי משיב לו באותו מטבע, וזה היה נגמר בריב או חס וחלילה בפרידה, אבל הוא דיבר בקול שקט ועייף כזה עד שאי אפשר היה לכעוס עליו.

"אני נשבע לך שמאז שאנחנו יחד אני לא..."

"אל תשקר לי מיגל, זה לא מגיע לי." הפסיק אותי אילן, ומשהו בטון קולו החמור מאוד ובעובדה שקרא לי מיגל, ולא פינקי כמו תמיד, הבהיר לי שהוא רציני מאוד ושיש לו מידע מבוסס.

"אני לא יודע מה אלי ואסף סיפרו לך, אבל זה פשוט לא נכון, אני מודה שבזמנו, לפני שפגשתי אותך, אני ודייב... אנחנו היינו לפעמים... זה קרה לעיתים די רחוקות, וזה לא עסקו של אף אחד, אבל מאז שאני ואתה..." הרגשתי שדמעות מציפות את עיני ושתקתי כדי לא להתחיל לילל לפניו. לצערי אני אדם רגשן מידי, ונוח מאוד לבכות, עובדה מבישה שאני מתאמץ מאוד לשמור לעצמי. כפסיכולוג אתה צריך לשמור על פנים שלוות ולהיות תמיד קר רוח ובשליטה, אתה לא יכול להתחיל ליבב בגלל שאתה עצוב, ולאורך כל הקריירה שלי הצלחתי לשמור על ארשת פנים מקצועית ורגועה, אבל בחיי הפרטיים אני מתקשה בכך. "אני אוהב אותך." אמרתי בספרדית, וכבשתי את פני בכתפו.

"בסדר." חיבק אותי אילן שדמעותיי נגעו לליבו, "אל תבכה פינקי, בבקשה, גם אני אוהב אותך, אבל הדייב הזה... מה יש לך ממנו?"

"לא יודע," הודיתי, "פעם נורא אהבתי אותו, הערצתי אותו, וגם עכשיו... אני לא אוהב אותו יותר, אבל קשה לי להישאר אדיש כלפיו."

"בגלל זה אתה מתעקש לגור לבד, כדי שתוכל להמשיך לפגוש אותו?"

"לא, טוב, אולי קצת, אבל זה לא רק זה אילן, זה פשוט שאני... אני זקוק למקום משלי ולשקט שלי, אני צריך שתהיה לי פינה משלי לחזור אליה, והילדים שלך, למרות שהם ממש נחמדים וחכמים ומתוקים, וקיבלו אותי בצורה מקסימה ואני מאוד נהנה להיות אתם, הם בכל זאת לא המשפחה שלי, ולפעמים הם פשוט יותר מידי בשבילי ואני צריך... אתה מבין?"

"כן, נדמה לי, וסליחה שני מציק, אבל אלי סיפר לי שהוא ראה את דייב נכנס אליך לפני כמה ימים ו..."

"מה יש לו, לאלי הזה? הוא עוקב אחרי או מה?" התעצבנתי על השליח, כי אלי צדק ודייב באמת היה אצלי בתחילת השבוע, ניסה לשכנע אותי לסקס, ודי כעס כשסירבתי לו פתאום, משהו שמעולם לא עשיתי קודם.

"לא, ממש לא, הוא פשוט עבר שם בדרך לרופא שיניים, ובהתחלה הוא די היסס והתלבט אם לספר לי, ובסוף, אחרי שהוא התייעץ עם אסף, הם החליטו שצריך לספר לי כי אם להם היה קורה דבר כזה הם היו רוצים שיספרו להם ולכן... אתה היית מספר פינקי?"

"מה, אם הייתי יודע שמישהו בוגד בבן זוג שלו? לא יודע, תלוי בנפשות הפועלות ותלוי ב... בהרבה דברים. אני עוד צריך לחשוב על זה, אבל אני נשבע לך שלא בגדתי בך אף פעם, ושרק דיברתי עם דייב, זה הכל."

"בסדר, אני מאמין לך." החליט אילן, אימץ אותי אליו, חיבק ונישק, וסיפר לי שוב שאני חמוד ומקסים ונהדר, ושחבל שהוא לא יכול להישאר לישון איתי, אבל הוא חייב ללכת, והלך.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...