מצעד הגאווה בתל-אביב 2014. צילום: ארכיון GoGay.

 >  >  > 

רותם - פרק ד' ואחרון

נשארנו ככה צמודים יחדיו, מחובקים, מדברים, צוחקים ומתמזמזים בחושך, עד שנרדמנו סופית.

"אתה יודע ששברת שיאים אצלי?" שאלתי אותו. על פניו ניכר שלא הבין את פשר דברי, "אנחנו ביחד כבר מעל חצי שנה ולא נמאס לי ממך."

"אז בוא נקווה שלעולם לא ימאס לך." הוא השיב ונשק לפי, "חבל שמחר חוזרים לחג, ולא נראה אחד את השני כמה ימים." אמר בעצב.

"כן..." עניתי מזייף עצב. מה שהוא לא ידע זה שתכננתי להפתיע אותו ולבקר אותו באמצע החג. נשארנו ככה צמודים יחדיו, מחובקים, מדברים, צוחקים ומתמזמזים בחושך, עד שנרדמנו סופית.

למחרת קמנו, הלכנו ללמוד, סיימנו את הלימודים. חזרנו לחדרנו ארגנו את התיקים האחרונים ויחד עם כל שאר תלמידי בית הספר יצאנו לכיוון התחנה. אני ורותם נפרדנו שהגיע האוטובוס שלי. התמקמתי במקומות הראשונים של האוטובוס, ראיתי אותו דרך החלון מנפנף לי לשלום. החזרתי לו נפנוף וחיוך. "נתראה עוד יומיים." אמרתי לו בשקט, יודע שאין מצב שישמע אותי בכלל. אחרי שהאוטובוס התרחק מהתחנה ורותם החל להתרחק ולהיעלם, הוצאתי מכיס התיק את הטלפון והאוזניות שלי, כנראה שהייתי כל כך שקוע במנגינה הממכרת עד שלא שמתי לב לאדם שהתיישב לידי.

 

***

"לעולם אני לא אראה אותך, ויותר אנחנו לא נשב יחד לצחוק על גג הפנימייה. אנחנו לא נחלוק יותר את אותו החדר. אנחנו לא נחפה אחד על השני יותר, אני אתגעגע אליך חבר יקר. ולעולם לא אשכח אותך." רותם קרא מתוך הדף השברירי, מוחה בשרוולו את הדמעות שעלו בעיניו. הוא לעולם לא חשב שיקרה להם דבר כזה. לקח את הוורד האדום מהאגרטל ליד והניח על גופת חברו הדוממת.

לפרק הקודם

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...