אילוסטרציה. צילום: ניב זינגר, flickr.

 >  >  > 

שטח ההפקר

זה הרגיש מתאים, לדבר בלשון נקבה, ומרוב שזה היה מתאים כמעט קרסתי אחר כך, זה היה גדול עליי.

תכף אחזור לישון. אני אירדם שוב, אני כבר יודע. וכל אירועי החודשים האחרונים יתערבלו לעיסה של חלום.

למשל, הרגע שבו הוא דיבר מול כולם בלשון נקבה. מרוב הפתעה חייכתי חיוך רחב. חיוך שאולי ראו. לא רציתי לשמוע אותו יותר. אותו. אותה.

וגם את האישה החדשה ראיתי, האיש שהפך לאישה, אישה צעירה, לא יפה במיוחד, עם שיער קלוש וניצני שדיים. היא נראתה לי עדיין בשטח ההפקר שבין גבר לאישה. אולי קצת יותר אישה. אני לא הייתי בשטח ההפקר מבחינה פיזית. אבל מבחינה נפשית אני שם.

אני זוכרת את השיחות הראשונות עם הפסיכולוגית. רציתי לדבר בלשון נקבה. להתנסות. זה הרגיש מתאים, לדבר בלשון נקבה, ומרוב שזה היה מתאים כמעט קרסתי אחר כך, זה היה גדול עליי. הלכתי הביתה לאט לאט והצעדים שלי בקושי לקחו אותי. בפעם הבאה חזרתי לדבר בתור בן.

אני מרגישה כמו בעלת גלריה. גלריה של נשים. המון נשים מסתובבות אצלי בתוך הנפש. כל פעם אני מודדת פנים של מישהי אחרת. ורק החוץ נשאר זהה, אחיד, פנים של בחור. כפות ידיים וזרועות שעירות. מכנסיים. תמיד מכנסיים.

לפני כמה שבועות הבנתי שהייתי מעדיפה להיות אישה. שאני מפנטזת על זה. שאני מקנאת בנשים. אבל גם הבנתי שלא הייתי רוצה את האופציה של ניתוח לשינוי מין. זה גדול עליי כרגע. אפילו הכתיבה בלשון נקבה שורטת אותי, קצת.

זיכרון המראה שלו בבוקסר מעורר בי חלחלה. לא מגיע לו שאשנא אותו רק בגלל העירום שלו. אבל זה הזיכרון: העירום שלו נראה לי חייתי. אני לא רוצה להיות קרוב לזה בכלל. קשה לי עם עירום גברי. אני לובש חולצה מכופתרת גדולה על מידותיי והולך בתוכה לאיבוד אלף פעמים.

לפרק הקודם
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...