If you use this texture, please credit me with a link back to this texture. <a href="http://www.flickr.com/photos/spiritual_marketplace/sets/72157604604898332/"> Eddi07 Textures</a>
free texture- pink. צילום: Eddi van W, Flickr.

 >  >  > 

חולם בוורוד - פרק יב'

נדודי שינה

אחרי שאשתי חלתה בסרטן התחלתי לסבול מנדודי שינה. "היא לא אשתך היא גרושתך." היה אלי מזכיר לי בקפדנות בתקופה שעוד היינו יחד. "כן אבל..." הייתי מתחיל להסביר ולהתנצל, אבל לא יודע אם הוא באמת הבין. הוא הרי לא היה נשוי מעולם, אם כי גם הוא חי בזמנו עם אם בנו, ורוב הסיכויים שהם עדיין גרים יחד באותו בית, מטפלים יחד בילדם המשותף, אבל לא ישנים יחד כמובן. היא כנראה ישנה עם המאהבת שלה, או שאולי כבר החליפה אותה? והוא... מי יודע עם מי אלימלך חולק את מיטתו ועל מי הוא מעתיר ליטופים ונשיקות? פעם אני זכיתי לחסד הזה ויכולנו, אחרי שהתגרשתי ועברתי לדירה משלי, גם לגור יחד, ולישון כל לילה יחד באותה מיטה, לקום יחד ולאכול ארוחת בוקר, ולהיפגש זה עם זה אחרי העבודה בבית שלנו. רק המחשבה על האושר המזומן לי איתו נתנה לי אומץ ומרץ לספר לאשתי את האמת ולהתגרש ממנה. גם את הדירה ששכרתי אחר כך, הדירה היחידה שגרתי בה לבד כאדם בוגר ועצמאי, בחרתי תוך מחשבה עליו. התעקשתי על דירה שתהיה קרובה מרחק הליכה מהבית שהוא שכר עם נועה כמה חודשים לפני שנולד להם נוני, כך שהוא יוכל לעבור לגור איתי בלי לנתק את הקשר עם הילד, וכשחתמתי על חוזה השכירות כבר דמיינתי לעצמי אותנו הולכים בבוקר שבת לבקר את נועה ונוני, ואחר כך מטיילים איתו ועם הכלב בשמורת הטבע הסמוכה וחוזרים לאכול צהריים בבית, ואז מחזירים את הקטן לבית אימו ופורשים למנוחת צהריים ארוכה וסקסית בבית הקטן והנחמד שלנו שיהיה בהיר, מרווח וצנוע, ומסודר בדיוק לפי הטעם שלי.

חשבתי הרבה על הבית הזה כששכבתי בחושך בעיניים עצומות, ממתין לשינה שאף פעם לא הגיעה. תכננתי לפרטי פרטים כל חדר וכל פריט, התלבטתי קשות באיזה צבעים אצבע את הקירות ובאיזה סגנון ארהט את החדרים, והקדשתי לילות ארוכים לסוגיה הקשה של מדיח הכלים – מדיח גדול או שלושה רבעים, ואולי בכלל מדיח קטן על השיש? גם המיקרוגל ותנור הבישול זכו לעיון מעמיק, באיזה צבעים יהיו ואיפה בדיוק אמקם אותם.

המחלה של אשתי, או אם לדייק, גרושתי, קטעה את כל התוכניות היפות שלי. הילדים היו אז קטנים מכדי להסתדר לבד - הגדולה רק בת שתיים עשרה וחצי, עזבתי מיד אחרי הבת מצווה שלה, והקטן בן עשר בלבד. כבר לא תינוקות, אבל צעירים מכדי להתמודד לבד עם אשפוז של אימא. חזרתי לגור בבית שהקמתי עם אורית, מבטיח לעצמי ולאלי שמיד אחרי שהמשבר יחלוף אני אחזור לדירה שלי ואליו. זה לא קרה מעולם, גרתי בדירה ההיא בקושי חמישה חודשים, הייתי קופץ לשם פעם פעמיים בשבוע לביקור חטוף, בעיקר כדי להיות עם אלי ולהשקות את אדניות התבלינים שרכשתי. זה לא עזר, גינת התבלינים הקטנה והנחמדה שלי התייבשה, והקשר עם אלי הלך והתרופף. הוא אמנם הבטיח לי שהוא מבין ושהוא מחכה, ואמר לי שוב ושוב שיש לו סבלנות, ושזה בסדר גמור, וברור שאני חייב לטפל באם ילדי ולהיות שם בשבילם ובשבילה, ושאנחנו נעבור את התקופה הקשה הזו ויהיה בסדר. אני מצידי חזרתי והודיתי לו על ההבנה והסבלנות, ולקראת הסוף העמדתי פנים שאני מאמין שהיא תבריא ושאוכל להיחלץ מהגורל המיועד לי ולברוח שוב לחיים שחצבתי בעמל כה רב מההרס שגרמתי לה ולילדים.

"נו, די כבר אילן." היה אלי מפציר בי, כשהעזתי לגלות לו מה אני חושב באמת, "לא הרסת שום דבר, בסך הכל התגרשת, המון אנשים מתגרשים וממשיכים הלאה. תראה שאחרי שאורית תבריא היא תמצא לה גבר אחר, ואנחנו נתחיל לגור יחד, ואולי גם תספר יום אחד לילדים שלך את האמת? אני בטוח שהם יבינו."

הייתי מהנהן ומנשק אותו, גם כדי לסתום את פיו וגם כדי לא לחשוב על הילדים שעוד לא יודעים למה באמת עזבתי את אימא שלהם, ובהתחלה זה אפילו עבד.

במשך כחצי שנה הצלחנו להעמיד פנים שאורית תבריא, אבל לאט לאט נאלצנו להודות באמת, ובחודש האחרון ידענו, אני היא והרופאים, שהיא גוססת. לילדים לא אמרתי כלום, אבל אני די בטוח שהילדה כבר הבינה לבד, וגם הקטן התחיל לקלוט עם הזמן שהוא עומד להתייתם מאימא.

בסופו של דבר הרופאים במחלקה האונקולוגית אמרו שאין מה לעשות יותר ואנחנו צריכים להחליט אם לקחת אותה הביתה, או להוספיס. אורית לחשה שהיא רוצה הביתה, ועוד באותו יום שכרתי מ'יד שרה' מזרון נגד פצעי לחץ שהנחתי על המיטה הזוגית שלנו, והחזרתי אותה הביתה. אחרי שסדרתי את כל הפרוצדורה של ביקורי אחות יומיים, ארגנתי לעצמי מיטה מתקפלת במרפסת כי לא היה לי מקום במיטה הזוגית, השארתי את אורית בהשגחתה של השכנה שהתנדבה לעזור מידי פעם, ונסעתי לדירה השכורה שלי. נשארו לי עוד שבועיים של שכירות לפני תום החוזה, צלצלתי לבעל הבית והסברתי שאני לא יכול לחדש את החוזה וביקשתי שיתחיל לחפש דייר חדש, אספתי את מעט הבגדים והחפצים שעוד נשארו בדירה - הרוב כבר נדד חזרה לבית שלי ושל אורית – והתקשרתי לאלי.

הוא בא מיד, ומתלהב מאוד סחף אותי אליו בחיבוק חם, מנשק אותי ומושך מעלי את בגדי. צלצלתי אליו כי תכננתי להיפרד ממנו, אבל היצר גבר עלי, ובמקום להיפרד עשינו סקס פרוע ונהדר, הסקס האחרון שלנו, ואחר כך, עייף ומסופק, נרדמתי. זו הייתה השינה הטובה והמתוקה ביותר שלי מאז שאורית חלתה, וכמו שהתברר לי אחר כך, גם השינה הרגועה האחרונה שלי.

חודש אחר כך אורית מתה בשלווה בביתה ובמיטתה. בזכות משככי הכאבים שניתנו לה בנדיבות היא לא סבלה כלל, ורק נחלשה ודעכה לאט עד שנפטרה בשנתה. אני לעומת זאת ישנתי מעט מאוד ורע מאוד. בהתחלה חשבתי שקשה לי להירדם כי המיטה המתקפלת במרפסת הייתה לא נוחה וצרה, וכמובן שגם הדאגות והטרדות בגלל הילדים והמחלה של אורית לא עזרו, אבל המשכתי לסבול מנדודי שינה גם אחרי שהיא נפטרה ונקברה ואחרי שנפרדתי מאלי בצורה מסודרת ומכובדת.

כבר לא הייתה לי דירה משלי ולכן נפגשנו אצלנו בבית. הוא היה נסער ומופתע מאוד מהפרידה ולא הצליח להבין למה, דווקא אחרי שהתאלמנתי ויצאתי לחופשי, אני נפרד ממנו. למרות כל מאמצי לא הצלחתי להסביר לו למה המוות של אשתי גודע את הקשר שלנו. הוא דחה בביטול את ההסבר ההגיוני והמוכח מדעית שלי שאורית חלתה בגלל שנפרדתי ממנה, ושום דבר שאמרתי לא עזר, הוא פשוט לא הבין אותי.

כיום גם לי קשה להבין, אבל אני זוכר שבתקופה האיומה ההיא היה לי ברור לגמרי שאורית מתה בגללי, ושהמעט שאני יכול לעשות כדי לכפר על מותה הוא להפסיק להיות הומו, לחזור הביתה ולהמשיך לטפל בילדים המשותפים שלנו.

אלי לא הבין, "ברור שאתה צריך להמשיך לטפל בילדים שלך, אתה אבא שלהם ועכשיו כשאין להם אימא אז ברור ש..." הוא ניסה לחבק אותי ונפגע כשדחיתי אותו, "מה הקשר בין זה שאתה אבא לזה שאתה הומו? אתה יכול להיות גם וגם, כמוני."

"לא, אני לא יכול, אני פשוט לא יכול, מה כל כך קשה להבין? ברור שאחרי שאורית מתה אין לי זכות להמשיך להיות הומו." הסברתי לו, מתפלא איך הוא לא מבין את ההסבר הפשוט וההגיוני שלי, אבל עובדה, הוא לא הבין, ובסופו של דבר אפילו התרגז וכעס עלי ודיבר על אוטו הומופוביה ורגשות אשמה, דיבורים שבזמנו לא הבנתי ופטרתי כשטויות. כך או כך נפרדנו, ואפילו התחבקנו לפני הפרידה, חיבוק שחזרתי ושיחזרתי בזיכרוני פעמים רבות כששכבתי ער במיטתי וייחלתי לשינה שלא באה.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...