עיניים דומעות (אילוסטרציה)
אילוסטרציה. צילום: Andy Bullock, flickr.

 >  >  > 

ויאז'ה

מרגיש כאילו אני שוכב על ענן אני שב ושוקע בשינה ואז קול בכי מכוער מפוגג את הענן הרך שלי ומנחית אותי על הקרקע הקשה.

אורון הזמין לבילוי של שישי בערב ילדון נחמד אחד מהמכללה שהביא איתו עוד שני חברים שיהיו בני לוויה למולי ולגילי. למרות חוסר הרצון שלו להיסחב עם מולי למועדון אורון השתכנע (בעזרתי הפעילה) שצריך להיות אתם לפחות בן אדם אחד שלא שותה כדי שינהג הביתה, ואחרי שמולי הבטיח לא לשתות ולא לעשות בושות הוא צורף לחבורה. הם תכננו לקחת את האופנוע ומכונית אחת, אבל הטלתי ווטו על נסיעה באופנוע. רק אחרי ויכוח נמרץ הם נכנעו והוחלט שבמקום האופנוע הם ייקחו את המכונית שלי.

אחרי שהם גמרו את כל ההתארגנות הלוגיסטית הזו (שחייבה כישרונות דיפלומטיים בלתי מבוטלים מצידי) הם התיישבו סביב שולחן חדר האוכל שלי, שיחקו רמי קוב וזללו וופלים מצופים שוקולד תוך תלונות בלתי פוסקות על הדיאטה.

ישבתי לצידם והעמדתי פנים שלא מזיז לי שאין לי מושג מה קורה עם נוני. לא דיברנו מאז השיחה שעשיתי לבית הוריו, והוא לא גילה לי אם הוא חוזר הביתה לשבת או נשאר אצל הוריו בסוף השבוע. אולי הייתי צריך ללחוץ, אבל הרגשתי שהשפלתי את עצמי מספיק. שיבוא או לא, אני אסתדר בכל מקרה. נוני חזר הביתה רק בתשע בערב. החבר`ה נתנו מבט אחד בפניו הזועפים ומיד קיפלו את לוחות המשחק ואת קופסאות הוופלים וברחו לדירה למטה, לוקחים את מולי איתם. "אתה יכול להסתלק איתם אם בא לך." התנפל עלי על לא עוול בכפי.

ברגעים כאלו שבאים בדרך כלל אחרי ביקור אצל הוריו חשוב להישאר רגוע, אבל ערני, לגלות אהדה, אבל לא לאבד את חוש ההומור, להיות רגיש כלפיו, אבל לשמור על הכבוד העצמי שלך, והכי חשוב - לא לאבד את שיקול הדעת, ובשום פנים ואופן לא להתעצבן ולצעוק. "אתה רעב?" אני שואל וזוכה למבט של בוז. הוריו מפטמים אותו בלי הרף, ובדרך כלל הוא חוזר משם שבע עד בחילה.

"עייף?" אני שואל.

"תעזוב אותי יורם." הוא רוטן בזעף, בורח לחדר השינה ומתיישב על המיטה עם הראש בין הידיים.

"חשבתי שתישאר לישון שם." אני אומר ומתיישב לידו, מתלבט אם להניח יד על כתפו או להתאפק עוד קצת.

"האחיות שלי באו עם הילדים." הוא עונה בזעף.

אהה... עכשיו הכל ברור. בחיים לא הייתי אצל הוריו ומעולם לא פגשתי את אחיותיו, וגם את הוריו ראיתי רק פעמים ספורות מרחוק, אבל אחרי יותר משנה איתו אני מרגיש שאני מכיר אותם היטב. "עם איזה גיס רבת הפעם?" אני שואל. הגיסים שלו הם הדברנים במשפחה.

הוא נופל אחורה, טומן את ראשו בין הכרים. "קודם רבתי עם השמן ואחר כך המכוער לקח אותי לשיחה בגינה." השיחות בגינה הן כולן ואריאציות על אותו נושא - הוריו נגמרים לאט לאט בגלל ההתנהגות שלו, ושלא יתפלא אם בפעם הבאה הוא יגיע לבית הזה כדי לשבת שבעה.

אני חושב שהכל יוזמה של אימו שמאיצה באחיותיו לשלוח את הבעלים שלהן לדבר איתו בגלל שנשים הגונות לא יכולות לדבר בגלוי על משכב זכר. אני ואתם חושבים שזה מגוחך, נוני נהרס מזה כל פעם מחדש. "ואבא שלך?" אני שואל. הוא מושך אותי אליו, מחבק אותי חזק מידי ואומר שאבא שלו הפסיק לדבר והוא רק מתפלל. אני לא דיברתי עם אבא שלי מאז... בעצם לא חושב שאי פעם באמת דיברתי איתו, אבל אצל נוני זה אחרת. זה שאבא שלו תוקע את הראש בספר במקום לשוחח איתו הורס אותו לגמרי.

אנחנו מתפתלים על המיטה, מושכים זה מזה את הבגדים. הוא מתנהג בפראות ולשערו יש ריח של תבלינים חריפים ועשן סיגריות. "עישנת?" אני שואל במורת רוח. הוא דוחף ברך נוקשה אל בטני ואומר לי להפסיק לנדנד ולחבק אותו עוד יותר חזק.

אני יודע בדיוק מה הוא רוצה ופקעת של מורת רוח מתחילה להתגבש בבטני. אני לא רוצה את זה ככה, לא רוצה את כל המאמץ של להעמיד פנים שאני מאלץ אותו לעשות מה שהוא רוצה בין כה וכה. הייתי בודד כל כך ביומיים האחרונים, אני רוצה לפנק אותו, לנחם ולהתנחם בגופו בלי לפחד שאני הולך רחוק מידי ושאשאיר עליו סימנים. רוצה אהבה נקייה מכעס ואשמה, רוצה שרק אני והוא נהיה במיטה, בלי ההאשמות של הגיסים שלו, המחלה של אימו והעצב של אביו.

"יותר חזק." הוא מתרגז עלי, "אני צריך את זה חזק יותר." ונושך את כתפי.

יש לי כבר אוסף שלם של טביעות שיניים על כתפי, מחליפות לאיטן צבעים מאדום לסגול שחור, ומשם לצהוב ירקרק. "תפסיק. אני לא רוצה. לא אוהב את זה ככה." אני הודף אותו מעלי.

הוא נפגע, מסובב אלי את גבו, משתריין בשמיכה, משאיר אותי שוכב לצידו ערום וקפוא. אני נותן לו כמה דקות להירגע ואז מושך בעדינות את שולי השמיכה מתחת לגופו, מזדחל תחתיה, מדבר איתו, מנסה להסביר את נקודת המבט שלי על הבלגאן שאנחנו חיים בתוכו. "כבר שמעתי את זה קודם." הוא מפסיק אותי בקוצר רוח, אבל רגליו שוב שלובות בשלי וראשו נח על כתפי.

"אני מרגיש שאתה משתמש בי וזה לא נעים לי." אני מסכם.

"אז תגיד שלא בא לך להזדיין איתי ודי." הוא מעדיף לפרש את דברי כרצונו ומנתק ממני מגע. המיטה גדלה פתאום ומרחבים של שממה צחיחה נפתחים ביני לבינו.

"אל תדבר שטויות. בטח שכן, אבל אני רוצה שנעשה אהבה ולא... כל הקטע הזה... אני שונא את זה נוני."

"אבל זה רק לפעמים... אי אפשר להיות כל הזמן דובוני אכפת לי. למה זה מפריע לך? זה מזכיר לך דברים מאז?"

האמת שכן, אבל ממש לא בא לי לדבר על זה. אני מחליט להפסיק עם הרמזים ומדבר ישר ולעניין. "עזוב את אז. אנחנו כאן עכשיו, כל פעם שאתה רב עם המשפחה שלך אתה בא עם הקטע הזה של אלימות. אני שונא להכאיב לך כדי שתרגיש פחות אשם בגלל ההורים שלך."

"אז לא." הוא מטיח ומדליק את הטלוויזיה.

אנחנו שוכבים כל אחד בפינת המיטה שלו, מטפחים בשתיקה את מחיצת הברוגז. הוא מזפזפ בפראות, אני מתחפר בעיתון. עוברת חצי שעה מתוחה ופתאום הוא מכבה את המכשיר, מעיף מידי את העיתון - בין וכה וכה קראתי שוב ושוב את אותה פסקה - ונשכב עלי. "יורי, אני לא יודע מה לעשות." הוא אומר בקול של ילד קטן ונלחץ אלי, תוקע בי מרפקים חדים וברכים גרמיות.

גם אני לא יודע מה לעשות אני חושב בייאוש, אבל מאלתר -  מתהפך, שוכב עליו, מנצל את משקל גופי העדיף, את זיפי הזקן שלא גילחתי מהבוקר, את החיספוס של ידי הפועל המיובלות שלי, מצליח למצוא איכשהו פשרה בין הצורך שלו בקשיחות והכמיהה שלי לעדינות. למזלנו החרמנות שלנו הצליחה להמס את כל הכעס וחוסר ההבנות. הוא גומר ראשון בכף ידי, ואני הופך אותו על בטנו ודקה אחר כך גומר בדיוק בין הגומות המתוקות שבשיפולי גבו. שנינו קרובים לדמעות, מנגבים זה את זה ונרדמים חבוקים. 

בארבע לפנות בוקר נשמעת חריקת מפתח במנעול ומולי נכנס. אני שוכב נים ולא נים, ירכו של נוני מכבידה על בטני, ראשו לחוץ לכתפי. צמר גפן רך של חמימות קטיפתית אופף את גופי, שיירי חלום טיפשי עם חתלתולים מדברים מתנדף לאיטו ממוחי. נוח לי, נעים לי, רך וחמים לי בדיוק במידה המתאימה. מרגיש כאילו אני שוכב על ענן אני שב ושוקע בשינה ואז קול בכי מכוער מפוגג את הענן הרך שלי ומנחית אותי על הקרקע הקשה. זה מולי. הוא בוכה בכי קשה וכואב של מבוגרים - אנקות יבשות שנעקרות מתוכו, חותכות לגזרים את שלוות הלילה. אני מתלבט אם לגשת אליו, מרגיש איך כולי מתכווץ מחוסר רצון לקום, ואז הוא חדל לבכות והולך לשירותים.

תודה לאל, אני מנסה לשקוע שוב בשינה, אבל הרכות המוכית, המנחמת, שעטפה אותי נגוזה בגלל הבכי המאוס הזה. פתאום אני צריך להשתין ואחר כך אני נעשה צמא וערני להחריד. נודד מבית השימוש למטבח. מולי יושב בטרנינג כחול דהוי שמשמש לו פיז`מה ושותה חלב. "איך היה במועדון?" אני שואל.

הוא מרים אלי מבט עכור. "מקסים." הוא אומר בהתלהבות מלגלגת. "הסתלקתי באמצע עם איזה אחד. הלכנו למלונית, שילמתי לו מאתיים ₪ נראה לך מוגזם?"

"לא יודע." אני מודה, "תלוי איך הוא נראה, מה עשיתם?"

הוא מנפנף מעליו את השאלה במנוד יד מזלזל ואומר שחבל שהוא נזכר לעזוב את הבית רק עכשיו, כיום זה מאוחר מידי, ואולי, אם הוא היה מסתלק עשר שנים קודם...

"אם הייתי יודע אז מה שאני יודע היום לא הייתי הולך מהבית." הוא אומר.

"אתה לא יכול לחזור?" אני שואל.

הוא עושה לא עם הראש. "מאוחר מידי, היא כבר לא רוצה אותי. עכשיו אני צריך לחפש זיונים בין ילדים שקוראים לי ויאז`ה ולא רואים אותי ממטר."

"יש גברים בגילך ש..."

"שתוק כבר יורי." הוא אומר בתיעוב. "אין לך מושג על מה אני מדבר, אתה בחיים לא היית במצב שלי. תמיד היה לך מישהו שרצה אותך, אפילו שאתה נשא השגת את נוני, ואם תרצה תשיג גם אחרים. אם היית נראה כמוני היית יודע על מה אני מדבר."

"לפחות יש לך ילדים." אני אומר מהר, מפחד ששוב הוא יבכה.

"כן, איזה כייף לי, הילדים שלי ממש שמחים שאבא שלהם נעשה הומו." הוא אומר בקול מריר, מאחל לי לילה טוב והולך לישון.

עכשיו אני בטח לא אצליח להירדם, חבל שאני שונא חלב אחרת הייתי שותה כוס, אומרים שזה מרדים. נוני ממתין לי במיטה, ער וחרמן. "איזה מסכן מולי." הוא לוחש לי, "אתה חושב שהוא ימצא מישהו?"

אין לי מושג, אבל אני כל כך שמח שנוני ממתין לי עם פיו החם, קונדום מוכן בידיו הנבונות. להפתעתי הוא מלביש לי אותו בלי ויכוחים והופך אלי את גבו, מבליט לעברי את ישבנו החלקלק והמתוק. הוא מתעקש שאניח את ידי על הזין שלו ומסרב בתוקף שאמרח אותו בקרם.

"אבל זה לא..."

"ככה זה מצוין." הוא מתעקש, מתפתל תחתיי ומצליח לקבוע את הקצב למרות שאני מעליו. האנרגיות הלוהטות שפורצות ממנו מכניעות אותי, אני לא מסוגל להתווכח איתו, לפעמים הוא אפילו מפחיד אותי קצת.

"המרץ שלך מפחיד אותי." אני אומר לו אחר כך, במקלחת, "אתה יותר מידי בשבילי."

"שטויות, אני בדיוק מה שאתה צריך." הוא פוסק בשחצנות נעורים ומנשק אותי מתחת לזרם המים החמים שהולכים ואוזלים במהירות. "בוא למיטה, מחר אני רוצה לנסוע אתך לטיול אופניים, ניקח אתנו את מולי לעודד אותו קצת."

"לך לישון כבר אמנון."

"לילה טוב יורם." הוא צוחק וכשאני חוסם את פיו בכף ידי הוא מנשק אותה ואחר כך מניח אותה על חזהו ונרדם, מחייך. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...