שדה תעופה (אילוסטרציה). צילום: Angelo DeSantis, Flickr.

 >  >  > 

הפתעה

מה שהכי נחרט בזיכרוני הן השיחות שלנו שבעצם יכולנו לנהל במטבח שלנו, בחדר השינה או בנסיעה בקריות, ומשום מה ניהלנו אותן דווקא בפראג.

מהרגע שהוא אמר לי שאנחנו נוסעים לשלושה ימי חופש יש לי הרגשה מוזרה. מן תחושה לא ברורה שמשהו פה הולך להידפק. אני לא יודע למה זה, אבל ככה אני מרגיש - אולי שאני פולנייה דפוקה שלא יכול להרשות לעצמה לשמוח מכל הלב בלי לעשות סיפור מכל דבר. מצד שני רובי אף פעם לא יזם יציאה איתי לאיזה מקום - חוץ מאשר לחברים שמכירים טוב את שנינו – ומעולם לא הציע שנצא יחד לנופש, אז מה קרה פתאום ומה השמחה? ולמה דווקא עכשיו, אחרי שבקושי התאוששתי מהנסיעה לאוסטריה עם הבוס ואיציק?

"חשוד מאוד." כמו שהיה אומר גשש בלש ובצדק, רק תראו איפה הוא עכשיו 

"אולי זה בגלל שתמיד אתה נעשה מדוכא לקראת הקיץ." העלה מקס השערה.

"לא נכון, אני סתם שונא קיץ, אבל לא נעשה מדוכא בגללו." מחיתי, "זה שהקיץ של השנה שעברה היה נוראי לא אומר כלום מקס, תפסיק לדבר שטויות."

"בסדר, ותפסיק לכעוס עלי שלא סיפרתי לך שולאדי הולך לצנתור."

"אני לא כועס."

"אתה כן."

"אני לא!" צעקתי בזעם, אבל כן כעסתי, לא כי הוא לא סיפר לי אלא כי הוא אמר שאני נעשה עצבני ולחוץ בבתי חולים ולכן הוא מעדיף שאני לא אבוא איתו ואשגע אותו.

בסדר, אני מודה שהוא צודק, אבל בכל זאת זה מעליב. 

כך או אחרת הגעתי לשבת במצב רוח רע מאוד, מרגיש מדוכא ועייף למרות שישנתי המון. יש לי ימים רעים כאלו שבהם כל האנרגיה שלי מתבזבזת על הידוק מסכת אופטימיות מזויפת על פני, ימים שבהם אני משקיע את רוב מרצי בעצירת הדמעות המאיימות לזלוג בגלל כל הערה חסרת חשיבות שמישהו שאני בקושי מכיר זורק לעברי.

בבוקר רובי קם, עליז ונמרץ, הזכיר לי שבמוצאי שבת מתקיים האירוויזיון ויהיו לנו המון אורחים, והודיע לי שארגון הכיבוד של הערב החשוב הזה מוטל על כתפי.

"למה אני?" התמרמרתי.

"כי אני עסוק נורא." הוא פסק, "וחוץ מזה, מה אתה מקטר? כל מה שאתה צריך לעשות זה לקפוץ לסופר ולקנות קצת בירות, בורקס, פיצות, עוגות ואל תשכח קולות וספרייט. את הבידור אתה מקבל חינם מהטלוויזיה."

"מצחיק מאוד." התרגזתי, אבל הוא כבר הסתלק לו, משאיר אותי לכעוס ולהיעלב שתמיד הוא תוקע אותי עם כל הסידורים המשעממים במטבח, ושתמיד העיסוקים שלו חשובים יותר והזמן שלו שווה יותר, ותמיד אני זה שעושה את כל העבודות המאוסות, וכמה נמאס לי מזה, והרי אני בכלל לא אוהב את האירוויזיון. 

בסוף כמובן נסעתי לסופר ועשיתי קניות, ואחר כך חזרתי דרך צומת אלונים כי זו דרך יפה יותר למרות שהיא ארוכה יותר. להפתעתי נתקעתי שם בפקק תנועה מאוד לא צפוי ולא אפייני למקום הנידח הזה. פתאום היו המון מכוניות חונות בצד הדרך הכפרית הצרה שמתפתלת בין הגבעות המעוגלות שבין טבעון לצומת אלונים. לאט לאט נחסמה הדרך בהמון מכוניות ובני אדם שהלכו בנחת בין המכוניות ומידי פעם לחצו ידיים למכר שפגשו בדרך. האווירה הזכירה טיול נינוח של קבוצת מטיילים, ובהתחלה באמת חשבתי שזה טיול, אבל אז שמתי לב שיש רק גברים, ופה ושם נערים צעירים, ואחר כך קלטתי שכולם ערבים.

בסוף העזתי ושאלתי מישהו מה קורה פה והוא ענה לי בחביבות שזו הלוויה. רק אז נזכרתי שאתמול נהרג בתאונת דרכים מחרידה בחור צעיר מבוסמת טבעון ושיש בית קברות מוסלמי קצת לפני קיבוץ אלונים. הייתי תקוע בפקק איזה חצי שעה ובחיים לא הייתי בפקק כל כך רגוע ונעים. איש לא צפר, כולם היו נינוחים מאוד, אנשים אמרו שלום זה לזה, לחצו ידיים, חייכו קצת, אבל אף אחד לא צחק או כעס או הלך מהר, כולם היו נינוחים ואיטיים לגמרי חוץ מאישה אחת צעירה ונחושה שצעדה מהר עם ילד קטן על הגב לכיוון אלוני אבא. חוץ ממנה כל הנוכחים היו גברים. זו הייתה חוויה מוזרה לשהות זמן רב כל כך בין המוני אנשים שכולם היו, בלי יוצא מהכלל, גברים. לרגע חשתי כאילו המין הנשי פס מהעולם.

אחרי זחילה איטית להחריד והרבה עצירות הפקק השתחרר לאיטו והגעתי הביתה בשלום. משום מה החוויה המוזרה הזו הרגיעה אותי ושוב לא חשתי יותר מקופח וממורמר ואפילו הצלחתי, אחרי יובש ממושך, לכתוב משהו, טיפשי קצת, אבל לפחות דמוי שיר. זהו, אני הולך לישון. אני אדע רק מחר בבוקר מי זכה במקום הראשון ואין לי שום בעיה עם זה. לילה טוב.

בלילה, לפני שיצאנו לחופשה התעכבתי מול המחשב ומצאתי את עצמי הולך למיטה אחרי חצות - שזה מאוחר מאוד בשבילי - בלי שום טרוניות מצד רובי. הייתי מופתע מהסלחנות שהוא גילה ומהנדיבות שלו כשאמר שאין בעיה, הוא כבר יארוז לבד ושלא אפריע לעצמי.

התגובה הלא אופיינית הזו התווספה לעוד שלל התנהגויות מוזרות שהבחנתי בהן אצלו לאחרונה. לתדהמתי אפילו גיליתי אותו גולש באינטרנט באתר מסתורי שהוא הקפיד לסגור ברגע שהופעתי. לאחרונה רובי היה ממש מוזר ואם השיר שכתבתי לא היה מעסיק אותי מאוד בטח הייתי חוקר קצת יותר בנושא, אבל היה מאוחר, והיה השיר, ובסוף הנחתי לזה. אחרי חצות צנחתי למיטה רק כדי להיות מטולטל ממנה בשעת בוקר מוקדמת לא סבירה בעליל. "למה בחמש בבוקר?" נאנחתי.

"כדי שנגיע מוקדם. נו, בוא כבר." הוא הושיב אותי ממש בכוח, דחף לי כוס קפה ליד והחיש אותי החוצה לפני שהספקתי לאכול משהו. לתדהמתי גיליתי שהמזוודות כבר באוטו ושהכל מוכן, כל מה שנדרש ממני זה לשבת בשקט ולנמנם עד שנגיע.

נמנמתי בשלווה עד ש... פתאום התעוררתי וגיליתי שאני קצת לפני הרצליה. דבר ראשון שעלה בדעתי זה שרובי החליף את החופשה בצימר שקט ברמת הגולן בבילוי במרכז הארץ, ובמקום לטייל בנופי הצפון השלווים אני אמצא את עצמי מחפש חנייה בתל אביב.

אחרי חילופי צעקות מביכים ("היית היסטרי לגמרי." אמר רובי אחר כך בעליזות מרושעת) הוא הצליח להרגיע אותי ולהסביר שהחליט לעשות לי הפתעה ולהעניק לי חוויה מתקנת לטיול המאכזב באוסטריה. "מה, שוב לאוסטריה?" נדהמתי, כי אמנם אוסטריה נורא יפה, אבל קצת חד גונית לטעמי. כמה פרות והרים אפשר לראות?

"לא, אנחנו טסים לפראג." בישר לי החבר המפתיע שלי. "השגתי דיל משגע לאמצע השבוע וצפוי לנו מזג אוויר אביבי מדהים."

"למה פראג?"

"כי כשהיה המשחק של מכבי אמרת שאם אתה היית טס לפראג לא היית מבזבז את הזמן על ספורט אלא מטייל בעיר ומבקר בבית הקברות היהודי ובבית של קפקא וכל זה." אמר רובי בעליזות והניח בחיקי ספר הדרכה לפראג - היפה בבירות אירופה.

כל פעם שענן הסתיר לי את הנוף הנהדר שטסנו מעליו, או שסתם תפסתי פחד כי הכנפיים של המטוס רעדו קצת, הייתי דוחף את האף לספר הזה, וכשגם זה לא עזר הייתי מגניב את היד מעבר למעקה שהפריד בין הכיסאות שלנו ונותן לו יד. מזל שהדוס שישב לצידנו התעניין יותר באשתו ובילדים שישבו בצד השני של המעבר ולא שם לב. הנוף אגב היה באמת נהדר - הרים ויערות, נהרות ואגמים שביניהם פזורות ערים מקסימות וכפרי צעצוע חמודים, פסגות מכוסות שלג לבן ויערות עבותים וירוקים להפליא. ממש נוף מהאגדות. כל פעם שהצלחתי לשכוח שאני תקוע באוטובוס מכונף המעופף באורח פלא מעל האדמה נהניתי הנאה רבה. 

נחתנו ושוב כאבו לי נורא האוזניים, אבל הגענו בשלום לאדמה ולמלון שלנו ושוב גיליתי שהקטע האוסטרי הזה של שתי מיטות נפרדות שמתחבאות בערמומיות מתחת לכיסוי מיטה אחד גדול הגיע גם לפה. כשחלקתי חדר עם איציק זה היה ממש בסדר, אבל עכשיו? "מה אכפת לך מהמיטה? באת לכאן לישון? יאללה, בוא לטייל." האיץ בי רובי, וזה מה שעשינו - במשך שלושה ימים תמימים הלכנו והלכנו והלכנו, וכל הזמן הסתכלנו ימינה ושמאלה, למטה ובעיקר למעלה, ועינינו לא שבעו מהיופי המדהים הזה. רוב הזמן נסענו ברכבת התחתית, חוץ מערב אחד כשהלכנו לראות את התיאטרון השחור ואז הזמנו לנו מונית כי פחדנו ללכת לאיבוד בעיר.

התיאטרון היה מדהים! אנשים מוכשרים להפליא, יפים מאוד, אתלטיים, רקדנים ושחקנים מדהימים ובעלי חוש הומור נפלא, והכל התרחש בחדר לא גדול שהסתתר מאחורי פאב צנוע. הצופים יושבים על כסאות מתקפלים, הכל נראה חובבני ומסכן עד שמכבים את האור והשחקנים מתחילים להפליא בלהטוטיהם.

חוץ מהשחקנים המקסימים רוב הצ`כים לא נראים משהו. אנשים חיוורים וארוכים עם פרצופים מלפפוניים וכולם נראים כמו בני דודים, דומים זה לזה עד דיכאון. איפה הם ואיפה הגיוון האתני המדהים שיש בארץ? עם כל הכבוד לאירופים - לנוף היפה שלהם, לתרבות ולעושר, לשפע המים והירק - כשזה מגיע לנוף אנושי אין כמו הגברים והנשים היפים של ישראל.

אז טיילנו והלכנו וחזרנו, ונסענו אפילו לעיר הנופש הציורית והמקסימה קרלו ויוארי. עלינו ברכבל במעלה דיאנה התלול וראינו שפע של בניינים מצויצים וכלי זכוכית נפלאים ופערנו עיניים כמו עגלים למראה כל היופי הזה, אבל מה שהכי נחרט בזיכרוני הן השיחות שלנו שבעצם יכולנו לנהל במטבח שלנו, בחדר השינה או בנסיעה בקריות, ומשום מה ניהלנו אותן דווקא בפראג.

זה התחיל כשחזרנו מהתיאטרון ברכבת התחתית היעילה והמפחידה קצת של פראג. היה מאוחר והרבה בני נוער שתויים קצת חזרו הביתה, וכדרכם של צעירים הם התגפפו והתחבקו וצחקו המון, ובין כל הזוגות היה גם זוג של בנים צעירים שנפרדו זה מזה בחיבוקים ונשיקות לוהטות. הם היו די מכוערים - כמו רוב הצ`כים - ולא היה בהם שום דבר מיוחד חוץ מזה שהם היו שני בנים. לטשתי בהם מבטים וכמעט שצילמתי אותם, אבל רובי חטף ממני את המצלמה וכעס עלי שאני מתנהג בצורה לא תרבותית. בסוף יצא שבגלל שרבנו משכנו יותר תשומת לב מאשר שני הצעירים המאוהבים הללו למרות שלא נגענו כלל זה בזה.

האמת שרובי משך תשומת לב בכל אשר הלך. בארץ הוא נראה כמו כולם, לא משהו מיוחד, אבל שם הוא בלט בצבע הכהה והאקזוטי שלו וכשהוא התרגז והרים את הקול אפילו הצ`כים המנומסים היו חייבים להביט. בארץ אף אחד לא היה שם לב לוויכוח שלנו, אבל בפראג האנשים נורא שקטים ומאופקים, רק כשהם בפאב וטיפה שתויים הם קצת פחות מעומלנים. רק אצלנו אנשים מרשים לעצמם להתבטא חופשי, לצעוק ולצחוק ולכעוס בלי מעצורים.

מהוויכוח על הזוג ההוא בתחתית עברנו לדבר פתאום על עצמנו - הוא התלונן על השעות הארוכות שאני מקדיש לכתיבה ולמה שהוא מכנה בריחה מהמציאות, ואני כמובן עניתי לו בטענות משלי ואמרתי שמזלו שיש לי את הכתיבה כי אותו כמעט שאין לי בגלל שהוא תמיד עובד או מבלה עם חברים ומשפחה, וטוב שיש לי משהו במקום.

בשלב הזה כבר היינו במיטה ולא רבנו, דיברנו בשקט, כל אחד אמר מה שהוא חושב והוריד את כל העומס מהלב ובסוף נרדמנו מחובקים למרות הרווח בין המיטות.

במשך שאר הטיול המשכנו לדבר מידי פעם על עצמנו אם כי רוב הזמן הוקדש כמובן לפראג הנפלאה ולנופים המדהימים שראינו.

היה בוקר אחד בראש המצודה המשקיפה על העיר, היה קריר ומעורפל. אני והוא מגיעים לגן פסלים ענקי, משוטטים בין פסלים גדולים ממידת אדם מאבדים זה את זה בנוף הסוריאליסטי צועקים אחד אל השני עד שאנחנו מתאחדים ומתחבקים בשמחה. מעמידים פנים שהכל בצחוק אבל בכל זאת... הפסלים הענקיים הללו והערפל הזה... אחר כך יושבים חבוקים על החומה משקיפים מלמעלה על העיר ועל האיים הקטנים והיפים בנהר תוהים איך זה לגור במקום מדהים כזה ומתרחקים זה מזה במבוכה כשמתקרבים אלינו אנשים המתגלים ככמה תיירים בריטים קשישים ונחמדים ששוהים איתנו באותו מלון. המלון עצמו, מגדל ענקי, מודרני מאוד, עומד מחוץ לעיר העתיקה, שומר סף לבוש מדי גנרל מהאופרה שומר על פתחו. הוא קרוב לתחנת הרכבת שמוליכה אותנו ישר לעיר העתיקה. המלון נוח מאוד נקי ומסודר ומגיש לנו ארוחות בוקר וערב מדהימות של אוכל טעים להפליא, אבל כמובן לא כשר.

אנחנו משתדלים לא לגעת בבשר אלא אם כן הוא בפירוש עוף, צוחקים ממראה ערמת עשבים המכונה סלט ומתענגים על שפע הגבינות, הלחמניות והלחמים, שלא לדבר על עוגות, קוראסונים וכיוצא בזה מטעמים בשפע.

הזמן עובר מהר ורוב הזמן אני מרגיש כמו בחלום צבעוני אם כי אנחנו ישנים מעט מאוד. חבל לנו על כל דקה ואנחנו מנסים לחטוף ולבלוע הרבה ככל האפשר לפני שהזמן ייגמר. רובי מתמכר לבירה פילזנר (שזולה שם יותר ממים מינראליים) ואני מתמכר למיץ תפוחי עץ טעים להפליא.

אני לא יכול לשבוע ממראה הבתים המעוצבים שהם בעצם ארמונות וכל אחד ואחד מהם ראוי לבדיקה וחקירה. השעון המפורסם בכיכר העיר מאכזב אותנו קצת, הוא קטן מאוד וגבוה מידי לטעמנו, אבל המראה של עשרות תיירים ממתינים בסבלנות שקטה לדמויות המסתובבות שיוצאות ונכנסות מקסים אותנו. כמובן שיש בפראג גם המון חנויות לתיירים עם שפע צבעוני ומפתה של צעצועים ומזכרות ואנחנו מבזבזים שם המון יורו וקונים מתנות לכולם. 

בדרך הביתה לשנינו יש כאבי רגליים וצוואר ואנחנו מרגישים רוויים בחוויות, צבעים, מראות, טעמים ונופים. במטוס אנחנו נרדמים וישנים כל הדרך הביתה ומתעוררים רק כשהמטוס מנמיך מעל לקו החוף של תל אביב. אחרי שאנחנו יוצאים ברכב לכיוון צפון אני מציע במפתיע שנכנס לתל אביב. רובי נדהם. הוא יודע מעט מאוד על מה שעבר עלי בתל אביב וחושש לחקור. אולי הוא מעדיף לא לדעת?

כך או כך ההצעה שלי מדהימה את שנינו. "אני רק רוצה לעבור ברחוב הירקון, לראות מה חדש שם, לחנות ליד מלון הילטון, לעשות סיבוב קטן בגן העצמאות ואולי להשקיף מרחוק על חוף הילטון.

חונים ליד הילטון, חוצים את הכביש ונכנסים לגן העצמאות. רובי לא היה שם מימיו ואין לו מושג מה טיבם של הזיכרונות שמתעוררים בי למראה הציפור ושער השלום. "זה גן העצמאות המפורסם?" הוא מעיר באכזבה, נכנס בסקרנות לתוך הפסל של שער השלום ובורח משם מהר. "נורא מלוכלך פה ויש כאן מלא קונדומים משומשים." הוא מעיר בסלידה ומשקיף לעבר החוף למטה, "ומה זה הציפור העקומה הזו?"

"סתם ציפור עקומה." אני אומר.

"הגן הזה מעפן לגמרי." הוא מתלונן, "יבש ומגעיל, אבל החוף נראה נחמד."

"רק מלמעלה, כשיורדים רואים שהוא ממש מגעיל." אני אומר ומוליך אותו חזרה לאוטו, "אתה מוכן לנהוג הביתה, אני הרוס מעייפות." כמובן שהוא מוכן, הוא חולה הגה, וככה אני יכול להשעין את הראש בשקט, לעצום עיניים ולהתפלא על עצמי שתוך חודש אחד טסתי פעמיים לחו"ל, ולהתפלא עוד יותר שפתאום היה לי אומץ לעשות סיבוב ברחוב הירקון ובגן העצמאות בלי שאחטוף התקפת חרדה. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...