שושנה סגולה
שושנה סגולה. צילום: הנדל.

 >  >  > 

שושנה סגולה

ופתאום אני מתחיל לבכות.

אני לא מרגיש טוב כבר כמה ימים. משתעל ומצונן, אבל מדחיק. כילד נורא אהבתי להיות חולה. היה כיף לשכב במיטה, להתפנק, לקרוא ספרים בלי שיציקו לי להכין שיעורים או לצאת החוצה לשחק. אימא הייתה מביאה תה ומרק, ממששת את מצחי, וכולם התאמצו לא להרעיש כדי להניח לי לנוח.

והכי טוב - לא צריך ללכת לבית ספר - התפללתי להיות חולה ועלצתי כל פעם שהמדחום עבר את ה 37.0. כמבוגר זה פחות נחמד. אין כל כך מי שיפנק אותי וברור לי שכל יום שאני לא בעבודה אני גורם לבעיות ולעיכובים... לא נעים. חוץ מזה נדמה לי שכילד סבלתי הרבה פחות משיעול ונזלת, כיום אני מרגיש זוועה, ראשי כואב וכל עצמותיי כואבות ברגע שעולה לי החום. לא זוכר שסבלתי כל כך כילד כשהייתי חולה. ביום שישי בלילה התעוררתי מחלום נורא שהפחיד אותי מאוד. הייתי כלוא באיזה בניין גדול ומלא חדרים וכל דלת שפתחתי הכניסה אותי למקום זוועתי יותר. לא ברור לי מה בדיוק הפחיד אותי שם כל כך – היו שם כל מיני מכשירים מוזרים ומסוכנים... לא זוכר בדיוק.

החלום היה נורא ארוך ומתיש ולא הצלחתי להתעורר עד שנמלטתי משם במורד גרם מדרגות ארוך ומסוכן אחרי שעברתי הרפתקאות מסמרות שיער ומפחידות עד מוות. לא ברור לי מה היה כל כך מפחיד בבניין הזה וגם לא מי היה איתי, אבל אני זוכר שלא הייתי לבד, היו איתי עוד אנשים, מזל שהצלחנו לברוח משם. התעוררתי עייף מאוד וכל השבת נגררתי בקושי בבית, שותה המון תה בדבש ולא מסוגל להתרכז בשום דבר. כל מה שהצלחתי לעשות זה לסיים שיר אחד שיצא עלוב ומתקתק מידי ולישון.

היום בבוקר קמתי בהרגשה איומה והחלטתי שאין ברירה, אני חייב לקחת חופש מחלה. התקשרתי לבוס שלשמחתי אישר לי שהיום הוא יכול לוותר עלי וסיפר לי שהוא הולך עם הבן שלו, תינוק בן שנה ומשהו, לבית חולים כי יש לו דלקת אוזניים. גם היום ביליתי רוב הזמן במיטה ולא הצלחתי לאכול כמעט כלום, השתעלתי ללא הרף ושתיתי תה. רק אחרי הצהריים הצלחתי לקום ולצאת רגע החוצה ופתאום גיליתי לשמחתי ששיח הוורדים הדי עלוב ליד הכניסה הפתיע עם שושנה נהדרת בצבע סגול חיוור, ומיד נתקפתי תשוקה עזה לצלם אותה. רציתי לצלם את לב השושנה בלבד ונדמה לי שהצלחתי לא רע. מחר כבר אין ברירה, צריך לחזור לעבודה. 

הלכתי לעבודה ובערך באחת עשרה נשברתי, הודעתי שאני מרגיש רע וחזרתי הביתה, מוכן ומזומן להתפנק לי עם הנזלת שלי במיטה רק כדי לגלות שמישהו כבר חשב על זה קודם. אמנון שכב במיטה וגנח, מתלונן שרע לו ושהוא עומד למות.

אני אוהב אותו אהבת נפש, אבל הוא חולה נוראי – מפונק, תובעני והיפוכונדר. כל פעם שהוא חולה זה נגמר לא טוב. התחלתי להצטער שלא נשארתי בעבודה. הוא תיזז אותי עם דרישות לתה ולמרקים, ואם לא די בזה גם בוני חזר משתעל ומצונן מהעבודה. הבוקר שניהם שכבו הרוסים במיטות וחיכו שמישהו יבוא ויטפל בהם, והמישהו הזה הוא כמובן אני שבלית ברירה נמצא בשלבי החלמה. הכנתי חביתה עם גבינת פרמזן, לחמניות טוסט פיצה ותה עם דבש, והתרוצצתי בכל הבית עם מגשים.

בוני שאוהב מאוד עגבניות ופיתח לאחרונה טעם מעודן התלונן שלעגבניות החיוורות שמצאתי במקרר יש טעם של פלסטיק, ואמנון דרש כקינוח יין ושוקולד מריר ומיד בוני נתן לו קונטרה וביקש שוקולד חלב. הבנתי שאין ברירה - צריך ללכת לעשות קניות. עטיתי מעיל חם על הפליז, עוד זוג גרביים על גרבי השינה שלי, שמתי נפשי בכפי, יצאתי אל העולם הסגרירי וחזרתי בשלום עם עגבניות אדומות, מבחר שוקולדים במבצע ויין. לתומי חשבתי שאחרי שכולם יהיו מרוצים אוכל לשבת בשקט ולקרוא משהו אך לשווא.

נכון לעכשיו אמנון שוכב במיטה מאחורי, מחסל את השוקולד, שוטף אותו ביין ומקשקש ללא הרף. הטלוויזיה עומדת לימיני ומבלבלת לי את המוח – הוא לא מפסיק לזפזפ - ובוני קופץ מידי פעם לחדר שלנו ודורש תרגום של דברים שהמחשב כותב לו באנגלית... לך תתרכז ככה, והנה מקס מתקשר, משתעל נורא ושואל אם יש לנו אקמול. "לא, מצטער, האקמול נגמר, אבל אולי אתה רוצה עגבנייה בטעם פלסטיק?"

בסוף אני נשבר ונכנס למיטה. אמנון ישן בשקט, עורו חלק וחם, גופו הדק נצמד לשלי, כפות רגליו הרותחות מחליקות על רגלי הצוננות. "אתה רותח." אני אומר והוא מצטחק ונשכב עלי, עורו לוהט על עורי, הזין הזקוף שלו כמו מטביע כוויה על בטני החשופה.

"אני רוצה." הוא לוחש באזני ונושך את התנוך.

פעם הוא היה צריך לעצבן אותי, לצבוט ואפילו להכות כדי לקבל את רצונו, היום די לו ברמז, ורק אם אתעקש לא להבין הוא יעשה טרוריסט סקס ויציק לי עד שאתן לו מה שהוא לא מסוגל להגיד אפילו לי שהוא רוצה וצריך - הזין שלי בתחת שלו.

אני יודע שהוא מזיין אחרים, בנות בעיקר, ולפעמים גם בחורים נשיים ופסיביים מאוד, אבל מידי פעם הוא צריך גם עוד משהו ובגלל זה, אני מניח, אנחנו עוד יחד. למה דווקא אני נבחרתי? אולי כי אני בין היחידים שיש בהם את שני הצדדים שווה בשווה. גם אוהב לתת וגם לקבל. יכול להיות גם כנוע וגם תוקפני, ויודע מתי הוא צריך את אחד מהצדדים שלי. אני נותן לו מה שהוא צריך ונרדם, צמוד לחמימות החלקלקה שלו, מאושר.  

זמנים לא מוצלחים עוברים עלי. מוזר, פעם אהבתי את החורף. לא עוד. הקור מעיק, צובט ומפריע, איך פעם הוא לא הפריע לי? היום היה ממש רע. התחיל גרוע בשעות הקטנות של הלילה, טכנית, היה כבר בוקר, אבל לשכב ער ולא לישון משתיים שלוש לפנות בוקר זו דרך איומה להתחיל את היום.

הגעתי עייף לעבודה ואת פני קיבלו עידן וערמה ענקית של קופסאות מדללים. על פניו עבודה לא קשה כלל, אבל להתמודד עם כארבעים קופסאות של מדללים זה מעייף נורא. כל קופסא מכילה שתים עשר קופסאות פח שצריך להרים, לשים על עגלה, לפתוח (ולא לשכוח להסיר בקפדנות מהקרטון את התווית המקורית) להוציא את הפחיות, להדביק עליהן תוויות ולהחזיר, וכל אותו זמן הראש עובד על השיר החדש שתקוע משום מה...

עידן טוחן לי את המוח עם גלגל"צ, הבוס נכנס ויוצא כל הזמן, קר לי ברגליים ועידן מסרב להדליק מזגן ומתלונן כל הזמן על עייפות. אם הוא, בן השמונה עשרה ומשהו, מתבכיין כל הזמן אז מה יש לי להגיד? כלום. לשכב ולמות באיזה פינה. הבוס מתעקש שאעשה שעות נוספות. לא מתחשק לי, העיניים שורפות והגב כואב, אבל מה שאני לא אעשה היום יחכה למחר אז עדיף לגמור עם זה ודי. סוף סוף גומרים הכול ומסתלקים, בדרך חזרה יורד גשם זלעפות, הנסיעה איטית והעיניים נעצמות מרוב עייפות. כמעט נרדמתי ברמזור, אבל רק כמעט... מגיע בשלום הביתה, מקלחת חמה, סוף סוף משהו נחמד, ולמיטה. רק נרדמתי ואמנון מגיע, הוא דווקא שמח ועליז וגם רעב, ומיד מתחיל לבשל - היום יש לו חשק לשקשוקה - ומיד כל הבית מסריח מבצל מטוגן. הוא מתעקש שאני אטעם וזה חריף שחבל על הזמן...

נכנס לאתר הסיפורים בתקווה שלפחות שם אשאב קצת נחת. שום דבר, אין כמעט תגובות ואלו שיש פשוט אידיוטיות. איך זה שרק מפגרים שאין להם שום דבר מעניין להגיד מגיעים לשירים שלי? בסיפורי הסקס לעומת זאת שמח ועליז, מגיבים ומחמיאים בלי סוף. אולי צריך להתחיל לכתוב בסגנון שונה, או פשוט לתלות את המקלדת?

כל כך נמאס לי מכתיבה, נדמה לי שהרגע שבו אפטר מהשיגעון הזה של כתיבת שירים הולך וקרב. קר לי ואני עייף, עוד רגע אני הולך לישון, לפחות במיטה חם. אני מקווה שלפחות היום אצליח להירדם כי מחר יגיעו כנראה צבעים ופשוט אין לי כוח לסחוב עוד יום בלי מספיק שעות שינה. שמתי את השיר האחרון בטיוטא ולא בא לי אפילו לקרוא בו שוב, אין לי חשק ואין לי מוזה ונמאס לי, גם ככה יש יותר מידי מילים בעולם.  

שיחת הטלפון האחרונה שלנו הייתה מרה ולא נעימה - הוא התעייף ממני ומהמחלות שלי, אין לו סבלנות לפיזור הנפש ולעייפות שלי, ואין לו כוח אלי יותר. אז מה אם הפסקתי לגלוש באינטרנט אם כל מה שאני עושה במקום זה לישון?

הכנתי המון תחמושת נגד הטענות שלו, הערות מרירות ועוקצניות שיגרמו לו להרגיש רע על ההתפרצות הלא צודקת שלו, אבל כשהוא כבר פה אין לי חשק להגיד כלום. אני יודע מה אני אגיד, ומה הוא יענה ואיך זה יסתיים, אז בשביל מה להתחיל בכלל? הרי אני יודע שהרוגז והעצבים שלו נובעים מבהלה ודאגה לשלומי, שהוא מתרחק ממני לאחרונה כי אני קצר רוח ודוחה אותו מעל פני, וחוץ מזה יש לו המון עבודה ואין לו סבלנות למרה השחורה שנפלה עלי. דווקא טוב שהוא לא היה בבית לאחרונה, כשרע לי ככה אני מעדיף להיות לבד ולא לדאוג שהוא דואג בגללי, ולא ישן בגלל השיעול הארור הזה.

ברור שהוא חש חרטה על הדרך בה נפרדנו אתמול בטלפון. אין צורך שהוא יגיד את זה, והוא לא יגיד בין כה וכה, כזה הוא, אני חש את זה במגע ידו, בטון הרך מאוד של קולו, בעדינות הסבלנית בה הוא שואל איפה הייתי קודם ולמה הנייד שלי היה תפוס. במקום לענות לו כמו שהייתי עונה פעם - שזה לא עסקו ושהייתי עסוק עם מישהו נחמד יותר ממנו - אני מוותר על ההזדמנות להיות פולניה מגעילה ומסביר שהייתי אצל ההורים.

אמנון נאנח ושואל אם אני רוצה לאכול. "לא, אני לא רוצה. אני רוצה לישון." הוא עוזר לי להתפשט, מכסה אותי ונשכב לצידי ערום. די מוקדם, אבל אני כל כך עייף...

מתעורר כרגיל לתוך התקף שיעול מפחיד. השעה שלוש לפנות בוקר, אני מזיע ומשתעל בטירוף. מזל שיש מים חמים. מתקלח, נשכב חזרה במיטה, מדליק טלוויזיה ונופל על שידור שחור לבן של שירי להקת הנח"ל. הנה אריק איינשטיין, חיוכו צעיר כל כך, שערו שחור, ארוך וקולו בטוח ונעים. והנה שלום חנוך, כועס, מרדן צודק כל כך, והנה חווה אלברשטיין... ממש ילדה, שמלה ארוכה מודפסת ועמידה חסרת ביטחון. פעם היא תהיה זמרת חשובה ודעתנית ותשיר בלי בושה ביידיש אבל עכשיו היא נראית נבוכה, ובכל זאת קולה נפלא...

ופתאום אני מתחיל לבכות. זה בכי איום, קשה, קרוע, מכאיב מאוד. בכי יבש כזה שנעקר מתוכי פיסות פיסות. כל דמעה צורבת את פני, כל אנקה שורטת מבפנים, ואין לי מושג למה אני בוכה בכלל. מה כבר קרה? כולה שפעת. למקס היה אותו דבר בשנה שעברה והוא יצא מזה כמו גבר ואני שוכב פה כמו תינוק ומתייפח דווקא עכשיו, כשאני כבר מתחיל לצאת מזה, מה קורה לי? מחר כבר יום חמישי. תחזיק מעמד, יש רק עוד יום עבודה אחד ואחר כך יהיה לך סוף שבוע שלם לנוח בו.

למזלי הבכי נפסק לפני שאמנון מתעורר. אני מכבה את הטלוויזיה, לוקח את ידו בידי, מצמיד כפות רגלים קרות אל רגליו החמימות ונרדם.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...