ספר. , stockxpert.

 >  >  > 

יומנו של מספר סיפורים - פרק יד'

לא אוהב את עצמי

יום אחרי הפרידה ההיא בצומת מצאתי את עצמי הולך חסר מנוחה מפינה לפינה, חש שאין לי כוח לכלום ואין לי סבלנות לשום דבר, בעיקר לא לשלומי ששרוע על המיטה שלי ודמעות מכתימות את פניו. הבטחתי לו שאני מבין, שאני לא כועס עליו, אבל לא בא לי להביט בו, גם בעצמי לא מתחשק לי להסתכל. במשך עשרים השעות הללו שרובי שהה אצלי למדתי על עצמי דברים שלא נעמו לי כלל וכיום יש לי דעה הרבה פחות טובה על עצמי מאשר הייתה לי יום קודם, כשנפרדנו בהבטחה להיפגש שוב ביום שלישי.

מה שקרה זה שביום שני בערב, קצת לפני שהתחלתי להתכונן לצאת לעבודת הקרטונים שלי הוא הופיע פתאום עם שלושה גימלים. מיד ראיתי שהוא לא בסדר. העיניים שלו נצצו בצורה לא טבעית והיו מוקפות בטבעות כהות, והעור על עצמות הלחיים שלו היה מתוח וסמוק.

נגעתי מודאג במצחו שלהט מחום, וכשהוא נאנח והשעין את ראשו על חזי התמלאתי רוך ורצון להגן עליו ולטפל בו.

כמה שעות אחר כך הרצון לטפל בו התחלף ברצון לחנוק אותו. הוא שיגע אותי בדרישות שלו, בפינוק שלו, בחוסר ההתחשבות שלו. נכון, הוא היה חולה (כולה שפעת, אפשר לחשוב) והיה לו חום, אבל כמה אפשר? הבחור בן עשרים ואחת ומתנהג כמו ילד בן עשר. עד הוא השתכנע לבלוע כדור אקמול הנשמה יצאה לי, איזה תינוק, שילך לאימא שלו לבכות שקשה לו לבלוע את הכדור, שהתה מתוק מידי, שהלימון חמוץ מידי, שכואב לו הראש והגב, והנזלת משגעת אותו, וקר לו ברגלים, ודוקר לו במתנים ועוד, ועוד ועוד קיטורים ותלונות.

הנשים צודקות - גברים חולים הם ממש ילדים קטנים ומעצבנים.

כמובן שעל סקס לא היה על מה לדבר. הבחור בקושי נשם וכל רבע שעה העיר אותי בדרישה אחרת. בבוקר הוא נשאר לנמנם לו במיטה בעוד אני צריך לקום וללכת לעבודה. הגיע משלוח גדול וגם אם הייתי עייף מת ועם כאב ראש קולוסאלי לא היה מצב שלא אלך לעבודה.

במקום לרחם עלי שאני חייב ללכת רובי התבכיין שאני עוזב אותו לבד ומי יטפל בו, אבל האמת היא שהעדפתי לסחוב ארגזים כבדים במחסן הקר והפרוץ לרוחות ולא להיות נתון לרודנות שלו. כשחזרתי הוא כבר הרגיש טיפה יותר טוב, אם כי לא מספיק טוב כדי ללכת לעשות קניות או אפילו לשטוף כלים. איזה מזל שלא הייתי צריך ללכת לעבוד בקרטונים חשבתי לעצמי בהקלה, (בימי שלישי יש לי יום חפשי), אם כי רובי המשיך להעביד אותי - לך תביא, כואב לי, רע לי, אני הולך למות... ואז התחילו הטלפונים מהמשפחה שלו.

מסתבר שאילנית היקרה התקשרה אליו הביתה כדי לשאול לשלומו, ודרך אגב סיפרה להוריו שהוא קיבל גימלים. הם נרעשו עד עמקי נשמתם, שומו שמיים! הילד חולה! ומי יודע איפה הוא מסתובב? ורק להזכירכם, מדובר בילד בן עשרים ואחת, סמל ראשון בקבע.

רובי אמר להם שהוא אצל חבר ושלא ידאגו, דבר שגרם להם לדאוג עוד יותר. הם עשו הכל כדי שיחזור הביתה, כולל להתקשר למפקד שלו שהתקשר לרובי שכבר היה די עייף בשעה תשע בלילה ורק רצה לישון וחקר אותו איפה הוא, ולמה הוא לא בבית, ומה קורה לו שהוא מדאיג ככה את הוריו?

רובי אמר שהוא בסדר ושזה לא עניינו של איש איפה הוא בוחר להיות חולה, ובבקשה לצאת לו מהוורידים. המפקד שלו הבין ועזב אותו, אבל שעה אחר כך התפרצו לדירה שלי אביו עם אחיו ובן דודו שהגיעו כגיבוי, בעוד הנשים - אימא שלו ואילנית המתוקה - ממתינות ברכב, ודרשו שיבוא מיד הביתה.

עמדתי המום ומשותק מתדהמה למראה הפמליה הזו שהתפרצו לדירתי בהבעה נחושה של מי שבא להילחם בדרקון מרושע. בלי שום הצדקה מצאתי את עצמי בתפקיד הדרקון שחטף את הנסיך שלהם ובהיתי בהם בשתיקה נדהמת, מניח לרובי להתרגז ולכעוס עליהם. הוא לא רצה ללכת, זה היה ברור לכולם, והיום אני מצטער שלא זרקתי אותם החוצה, אבל אבא שלו שנראה כמו גרסה קטנה דהויה ומקומטת שלו הביט בי בזעף, הטיב את הכיפה על ראשו המכסיף והטיח בי בגסות, "שמענו עליך איצקוביץ, אנחנו יודעים הכל עליך, סוטה אחד, תתבייש לך ללכלך את הבן שלי עם הטינופת שלך."

"אל תדבר אליו ככה!" צרח רובי, "הוא חבר שלי והוא לא סוטה."

"שתוק כבר." התערב אחיו הגדול, העתק שרירי ושעיר מעט יותר של רובי והוריד לו כאפה על העורף. "החבר שלך הוא מאנייק מזדיין בתחת, מה יש לך ממנו בכלל? הוא עוד ידביק אותך במחלות שלו."

למה לא אמרתי כלום? למה לא מחיתי? למה המשכתי לשתוק כמו דג? לאלוהים פתרונים

"אתם פרימיטיביים מפגרים!" צעק רובי בעוד הם אוספים את הדברים שלו לתרמילו שהיה זרוק בפינת החדר, "אני לא הולך ולא תצליחו להכריח אותי, אני לא ילד קטן!" צווח בזעם ורקע ברגלו על הרצפה כמו פעוט נרגז שלא רוצים לקנות לו שוקולד.

"מה הצעקות האלו?" שמעתי את ג'קי קורא בזעף מהצד השני של המסדרון, "שקט שם, אנשים רוצים לישון!"

"רובי בבקשה," התערבתי, "אני מבקש ממך, אל תעשה מהומה, עדיף שתלך אתם בשקט."

"לא רוצה." אמר רובי, אבל הפעם בקול שקט יותר.

"אימא והחברה שלך מחכות לך באוטו." אמר אביו וחיבק את כתפו קלות.

"בבקשה ראובן, אימא כמעט קבלה עוד התקפה, בוא כבר הביתה." ופה המקום לספר שאמו של רובי היא אסמטית ובאמצעות המחלה שלה היא שולטת ביד רמה בכל משפחתה, מה שמראה שאת לא צריכה להיות ילידת וורשה כדי להיות פולניה.

רובי הביט בי באומללות, מצפה שאבוא להגנתו, ואני הבטתי בו חזרה וחשבתי על עוד לילה מתיש במחיצתו, ועל זה שאני נורא עייף ומחר יש לי יום עבודה, ולא בראש שלי לטפל במפונק הזה, ואיזו פאדיחה זו לריב עם המשפחה שלו, ואם ימשיכו הצעקות ג'קי ואליס יבואו... ואז כולם ידעו עלינו, נכון, אליס מנחשת שאני מעדיף גברים ובטח גם סיפרה לג'קי, אבל בכל זאת... לא היה לי כוח לכל הבלגאנים הללו, רציתי את השקט שלי ואת הדירה שלי מסודרת כמו קודם, בלי רובי שמפזר טישו משומשים בכל מקום ומתלונן כל הזמן על התה שאני מכין. שההורים שלו, שפינקו אותו כל החיים, יטפלו בו, חשבתי לעצמי והמשכתי לשתוק. רובי הביט בי עוד רגע עד שהבין שממני לא תבוא לו הישועה ונכנע, ובלי להוסיף עוד מילה קם, לבש מהר את המדים על הטרנינג ששימש לו כפיג'מה, ונעול נעלי בית דשדש החוצה, בן דודו מצדו האחד ואחיו מצדו השני. הוא נראה בין שניהם כמו אסיר המובל לגרדום ולפני שיצא הפך את ראשו ונתן בי מבט אומלל אחרון, ואז נעלם.

אחרי שהוא הלך סידרתי את הבלאגן בחדר השינה והחלפתי את כלי המיטה, חוזר שוב ושוב במוחי על הטענות שכבר פירטתי קודם, אבל לא הצלחתי להפסיק להרגיש אשם ופחדן .חצי לילה התהפכתי במיטה שלפתע הייתה גדולה וריקה מידי וחשבתי על זה שבעצם אני עדיין בארון, ושבגיל שש עשרה היה לי יותר אומץ מאשר כיום, ואיזה זבל אני, ושנאתי את עצמי.

למחרת שמעתי בגלי צה"ל את יעל דיין מראיינת את ד"ר יעקובי - הפסיכולוג שטוען שאם בא אליו הומו שרוצה להשתנות ולהיות סטרייט הוא יעזור לו להשתנות. ילווה אותו בתהליך השינוי וילמד אותו לוותר על החלקים שיש בו שרוצים לאהוב גברים. בטח גם אימא שלי שומעת את הדברים האידיוטיים הללו, או שמישהו יספר לה, ובעוד יום יומיים אני אקבל ממנה מסר דרך האחים שלי שהנה, יש תקווה, ואם אני רק ארצה להשתנות אז אולי... אם היעקובי הזה היה נופל לי לידיים כבר הייתי מלווה אותו ומשנה אותו ככה שהוא לא היה מכיר את עצמו חשבתי לעצמי, ואז התקשר שלומי ושאל אם הוא יכול לדבר איתי.

אמרתי שכן, אבל שיבוא בערב כי אני בעבודה עכשיו. הוא הגיע בחמש, בדיוק כשהשמש החורפית והאנמית שהפציעה לשעה שבה ושקעה, ואז התברר לי מי גילה להורים של רובי מי ומה אני ואיפה אני גר. הכל התחיל בגלל הקרצייה הזו אילנית שהחליטה להתעלק על רובי ועל המשפחה שלו. היא זו שגילתה להם שהוא חולה ושקיבל גימלים. זה היה הרעיון שלה שהם יתקשרו לכל העולם, כולל המפקד שלו, כדי לברר לאן הילד נעלם, וכשהמפקד הסביר להם שהוא לא יכול להגיד לחייל לחזור הביתה אם הוא לא רוצה הם נכנסו לחדר שלו, לקחו את פנקס הכתובות שלו, והתקשרו לכל החברים שמשרתים אתו – עוד רעיון של אילנית - ודי מהר הגיעו לשלומי שגילה להם שאני ורובי חברים, ושהוא נוהג לישון אצלי, ובלי שום נקיפות מצפון נתן להם את כתובתי וסיפר להם שאני אחד מהסוטים הללו. איך זה נגמר אתם כבר יודעים. את כל הווידוי הזה השמיע שלומי בקול מבויש כשהוא מביט בכיוון הכללי של הרצפה, מסרב להצעתי לשתות קפה או תה, או להתכבד בפרוסת עוגה. "אבל למה אמרת להם שאני הומו ועוד נתת להם את הכתובת שלי?" התפלאתי.

שלומי הסמיק. "רק אמרתי שמספרים שאתה הומו, ואז הם שאלו איפה אתה גר ו... לא חשבתי ש... לא תיארתי לעצמי שהם יבואו לקחת אותו." מלמל.

"אז מה חשבת שהם יעשו אחרי שסיפרת להם עלי? ישלחו זר פרחים?" שאלתי בשקט, בלי להתרגז אפילו, דבר שכמדומה שבר אותו לגמרי. הוא בכה, ניסה לחבק אותי, אמר שרובי סתם ילד מפונק שמשחק איתי ועם אילנית, שיש עוד אחרים שהוא מפלרטט אתם חוץ מאתנו, ושמגיע לי משהו טוב יותר, ושאני סתם פראייר שלו ו... אבל כשרובי היה חולה הוא בא אלי, לא לאחרים, חשבתי לעצמי בשקט ולא ביקשתי ששלומי יגלה לי מי הם האחרים שרובי מפלרטט אתם והאם הם זכרים או נקבות.

"שלומי, יפה מאוד מצדך שאתה כל כך דואג לי." אמרתי בקול שקט וקיוויתי שהוא ילך כבר. הייתי נורא עייף ועוד הייתי צריך לצאת בלילה לאסוף קרטונים. הקרטונים בטח יהיו רטובים ויהיה קר, והגרון כאב לי וגם הראש. בטח רובי הדביק אותי בווירוסים שלו.

שלומי קם, אבל במקום ללכת הטיל את עצמו עלי ואמר שהוא נורא מצטער, שהוא לא התכוון, שהוא מבין היום שהוא לא היה צריך להיפרד ממני אז, וכמה הוא מצטער שהכיר לי את רובי, והוא נורא מתגעגע אלי ורוצה אותי ו... לפני שהבנתי מה ואיך הוא כבר נמרח עלי לגמרי וכמעט הפיל אותי  מרוב התלהבות. "די כבר עם זה שלומי." הרחקתי אותו ממני, "מספיק עם זה, בבקשה, לך לשטוף פנים ותירגע." דברתי בטון תקיף והתאמצתי להישאר רגוע למרות שהרגשתי די לחוץ מהמתקפה המשונה הזו. למזלי שלומי הניח לי, הלך לחדר השינה, נשכב על המיטה, געה בבכי מר ואמר שהוא נורא אוהב אותי, שהוא מתחרט ומבקש שאסלח לו, ושהוא עשה הכל בכוונה כדי לגרום לפיצוץ ביני לבין רובי. חשבתי שאני מת מרוב מבוכה. נורא לא נעים כשמישהו בוכה ומספר לך שהוא אוהב אותך ואתה לא יודע איך להרגיע ולנחם אותו בלי שיקבל את הרושם הלא נכון. לא יודע למה הוא כל הזמן אמר שלאחד כמוני מגיע מישהו טוב יותר מרובי. אחרי שהוא הלך סוף סוף הבטתי במראה וניסיתי להבין למה הוא מתכוון. לדעתי אני נראה די רגיל. לא יפה במיוחד ולא מכוער, סתם בן אדם. אי אפשר לראות עלי שאני הומו פחדן וחרא של חבר. כמו שכבר אמרתי, אני ממש לא אוהב את עצמי בזמן האחרון.

"מה היו הצעקות אתמול?" שאל ג'קי כשבא להגיד לי שהיום, בגלל הגשם, נוותר על איסוף הקרטונים ואני יכול להישאר בבית. "מי זה כל החבר`ה האלו שבאו והלכו?" הסתכלתי עליו ישר בעיניים והחלטתי להתחיל לספר את האמת סוף סוף. "אלו היו המשפחה של החבר שלי שבאו לקחת אותו הביתה כי הוא היה חולה והם..." נזכרתי איך הוא הסתכל עלי לפני שיצא ולא יכולתי להמשיך.

ג'קי הוא אולי טיפוס מוזר, אבל לא אידיוט הוא כבר הבין הכל, "שמעתי שהיום יש טיפול נגד הומואיות." אמר בלי לטרוח לשאול קודם אם אני הומו.

"אין שום טיפול, מה שאמרו ברדיו זה סתם שטויות." אמרתי והוא צחק.

"חשבתי ככה." אמר בעליזות, "לך לישון, אתה נראה חולה. לילה טוב." טפח על שכמי בידידות והלך.

במקום ללכת לישון הלכתי לשפוך הכל בבלוג, זה שיפר קצת את הרגשתי וסידר לי את הדברים בראש, אבל עדיין יש לי דעה די שלילית על עצמי. אחרי שפישלתי ככה רובי כבר בטח לא יתקשר ולא יבוא אלי יותר. החיים שלי בזבל וכנראה שלא מגיע לי משהו טוב יותר.

אני מנסה ללכת הלאה, להגיד לעצמי שרובי הוא רק עוד בחור אחד שבטח לא אראה שוב, אבל אני לא מצליח. בסוף הלכתי וסיפרתי הכל למקס - הבחור הזה שאני לומד אתו ושהוא גם הומו וגם מבוגר ממני בכמה שנים טובות - ישבנו באיזה בית קפה וסיפרתי לו הכל, איך הרגשתי ומה הם אמרו ואיך הכל נעשה מסובך ומכוער כל כך, ואיזה אפס אני מרגיש בגלל שרציתי שרובי ילך כי פחדתי מהסקנדל וכי נמאס לי לטפל בו.

"ואם הוא היה בריא או פחות מפונק כן היית רב עם האבא שלו ולא נותן לו ללכת?" שאל מקס.

"לא יודע, אולי. מה שבאמת אוכל אותי זה שאמרתי לו ללכת ולא נלחמתי עליו." ניסיתי להסביר. מקס נאנח ואמר שרובי בן אדם מבוגר למרות שהוא לא מתנהג ככה, ושהוא צריך להילחם את המלחמות שלו בהוריו בעצמו ולא להתנהג כמו איזה ילד שמעבירים ממשפחה למשפחה. "אתה מבוגר ממנו רק בחמש שנים, אתה לא אבא שלו ולא צריך להילחם למענו." אמר מקס, "אם הוא לא גבר מספיק לעמוד על שלו מול הוריו זו בעיה שלו, לא שלך."

מקס הצליח לשנות במשפט אחד את כל נקודת ההשקפה שלי על המקרה ופתאום הרגשתי קצת פחות רע. "במקומך הייתי עושה אותו דבר." גילה לי מקס ושאל איך רובי מתנהג כשהוא בריא, אם הוא עוזר לי או מהווה נטל שצריך לטפל בו ולפנק אותו? הייתי חייב להודות שהוא די מפונק, למרות שהוא מבשל נהדר הוא לא יודע לנקות אחריו, ודי רגיל שעושים בשבילו הכל.

"זו לא אשמתו, ההורים שלו פינקו אותו נורא כי הוא בן זקונים, ועד שהוא הגיע לצבא הוא לא ידע לשטוף כוס או לקפל גרביים." הסברתי.

"טוב, אולי בגלל זה הוא מתעקש על נשים, בשביל פינוקים כאלו צריך בת זוג." הסיק מקס בהגיון, "אבל זה דבר שהוא צריך לפתור לבד, להתבגר זו עבודה קשה שכל אחד צריך לעשות בכוחות עצמו. זה כמו להיגמל מחיתולים, אי אפשר לעשות את זה בשבילך." אני מודה, השיחה אתו גרמה לי להרגיש יותר טוב עם עצמי. מיד כשהגעתי הביתה התקשרה אלי חלי, אחותו הגדולה של רובי - הוא מאוד קשור אליה ומתגעגע אליה כי מאז שהתחתנה היא גרה בירושלים. היא מסרה לי ד"ש בשמו ואמרה שהוא ביקש ממנה להסביר לי שהוא במצב עדין ולכן הוא לא יוצר איתי קשר. מסתבר שהוריו "איבדו" את הנייד שלו, ו"שכחו" לשלם את חשבון האינטרנט, ככה שהוא מנותק מהעולם ולא יכול לדבר איתי.

"אבל מחר כבר יום שישי. הוא צריך לחזור לבסיס כי הגימלים שלו נגמרו, הם לא יכולים לכלוא אותו בבית." הזדעזעתי. היא נאנחה והסבירה שהוא קיבל אישור להישאר בסוף השבוע בבית, ובינתיים הם מנסים להביא אותו לפסיכולוג שייתן לו אישור שהוא סובל מהתמוטטות עצבים, או דיכאון, או משהו כזה. הם מנסים לגרום לו לעזוב את הצבא, בגלל שלדעת אימא שלו הוא נתקל שם בחבורה של סוטים שמשפיעים עליו לרעה.

"הוא לא סיפר לך כל מה שקורה אצלנו בבית." אמרה חלי בקול מסויג שרימז לי שגם היא מעדיפה לא לכבס בפני את הכביסה המשפחתית המלוכלכת שלהם. "אבל הוא סיפר לי המון עליך והוא מאוד מעריך אותך, הבעיה היא שאימא שלי מאוד קשורה אליו, וגם הוא קשור אליה בצורה קצת מופרזת לבחור בגילו, וגם האילנית הזו בוחשת באמצע, והמצב הבריאותי של אימא והכל... הוא רק מבקש שתהיה סבלני ותחכה לו בשקט עד שהכל יירגע."

נו, אז מה עוד חדש? שוב אני אמור להמתין לו בשקט ולהתייבש עד שהוא יחליט מה קורה אתנו? אין חדש תחת השמש. הודיתי לה מאוד על הטרחה, הבטחתי לה שאני לא הולך לשום מקום ומסרתי לו שיהיה בריא ושלא ילחץ, וסגרתי.

יום אחרי השיחה עם אחותו של רובי, בערך באחת עשרה וחצי בלילה הוא התקשר לנייד שלי ובקול רווי דמעות ביקש שאבוא בבקשה מהר לאסוף אותו מהצומת. "אתה בצ'ק פוסט?" התקשיתי להאמין למשמע אזני, "אתה לא חולה? איך ההורים שלך..."

"נדבר על זה אחר כך. בוא מהר בבקשה." ענה רובי בקול אומלל, "אני קפוא ואני... בוא כבר."

"אבל אני לא בבית עכשיו רובי, אני עובד ואין לי את הרכב שלי איתי." אמרתי, אבל הקול האומלל שלו הלחיץ אותי נורא וראו את זה עלי. כולם שמו לב שקרה משהו, גם השותפים שלי לעבודה, וגם הצוות של סוויסה, ואחרי שבקשתי ממנו להיות סבלני וניתקתי גיליתי חבורה שלמה של גברים מביטים בי בתימהון.

"יש בעיות איצקו?" שאל סוויסה -  בצבא כולם כינו אותי איצקו, קיצור של שם המשפחה שלי.

"כן, אם אתה יכול להקפיץ אותי לרגע לצ'ק פוסט זה יהיה ממש יפה מצדך, אני צריך לאסוף שם מישהו שקצת בבלאגנים עם המשפחה שלו." הסברתי.

"אין בעיות." אמר סוויסה, "תוך עשר דקות אנחנו בחזרה."

"סליחה חבר'ה." התנצלתי בפני הקולגים שלי - האתיופי העצוב והמרוקאי העצבני – "אני כבר חוזר." הם הסתפקו בהנהונים קצרים ואני וסוויסה קפצנו על הטנדר פז'ו שלו ודהרנו לצומת שנמצאת חמש דקות נסיעה ממתחם גרינברג - המקום בו הייתי כשרובי התקשר. המתחם עצמו נמצא בתוך אזור תעשיה שמשתרע מתל חנן עד לצומת הצ'ק פוסט. בדיוק שם עובר הגבול בין הקבוצה שלי לזו של סוויסה. אנחנו נפגשים שם כל כמה ימים, מחליפים רכילויות וכאפות וממשיכים הלאה, הם לכיוון חיפה ואנחנו לקריות. "זה החבר שלך שאנחנו אוספים?" שאל סוויסה בעוד אנחנו מקפצים על אחד הכבישים הדפוקים שחוצים את אזור התעשייה.

"כן." אמרתי, מילה אחת קטנה שעלה לי בבריאות להגיד אותה.

הוא הנהן עם הראש, "תמיד חשדתי בזה." אמר בנחת, " שמתי לב לזה עוד במקלחות בטירונות, מרגישים לפי איך שאתה מסתכל ולאן שאתה מסתכל." הסמקתי וסוויסה טפח על ברכי ואמר שלא אלחץ, ושהוא לא יספר כלום לאף אחד, ואז הגענו לתחנה מול קניון לב המפרץ ומצאנו את רובי מוקף בחבורה צוהלת של רוסים שיכורים שהלוו לו את הנייד של אחד מהם כדי להתקשר אלי, אבל אחר כך התעלקו עליו קשות והביכו אותו בהערות ושאלות שהוא לא הבין. אחת הבנות שם שהייתה ממש שיכורה ולבשה בגדים קצרים וחשופים מידי כמעט ישבה לו על הברכיים. רובי זינק לפז'ו במהירות, זרק ספאסיבה חפוז לעבר החבורה הצוהלת, והתחנן שניסע כבר ומהר.

חזרנו לגרינברג, העברנו את שני התיקים המלאים עד להתפקע שלו למשאית שלנו, נפרדנו מסוויסה ומהצוות שלו וגמרנו, בעזרתו של רובי, לאסוף את שאר הקרטונים, ומשם נסענו הביתה. אף אחד לא שאל כלום ולא התפלא שהילד הזה (באזרחי הוא נראה כמו תלמיד תיכון) הצטרף אלינו, ואני אסיר תודה על כך. בבית קודם התנפלנו זה על זה, מאושרים להיות יחד אחרי הפרידה הכפויה, אבל אחרי שגמרנו ונרגענו רובי התפרק לגמרי ובכה כמו ילדונת כשסיפר לי איך הוריו ירדו לחייו ואיימו עליו שיפנו לקב"ן ויספרו לו שהוא ירד מהפסים. הם רוצים שהוא יעזוב את הצבא וילך ללמוד והם מוכנים לממן אותו רק שלא יעזוב את הבית. אמו הסתובבה כל הזמן עם משאף ונטולין אמרה שאין לה אוויר ובכתה בלי הרף ואביו התפלל, ואמר תהילים. הם לא הרשו לו לנעול את החדר שלו והוא נדרש לתת דין וחשבון על כל שיחת טלפון שניסה לנהל. הוציאו לו מהחדר את המחשב, לקחו לו את הנייד ובקושי נתנו לו לראות טלוויזיה. למזלו הוריו היו חייבים ללכת הערב לאירוע משפחתי והוא ניצל את ההזדמנות וברח. "הם נעלו אותי בבית, אבל הם לא יודעים שאחותי הגדולה השאירה מפתח של הבית חבוי בעציץ שבמרפסת, וככה הצלחתי להסתלק." אמר, גאה בעצמו לרגע ושנייה אחר כך שוב בכה מרוב חרדה לבריאותה של אמו.

לפני שהסתלק הוא השאיר להם מכתב והסביר שהוא פשוט לא יכול להישאר יותר הילד הקטן שלהם, שיש לו חיים משלו ושיפסיקו להציק לו, ובבקשה שלא יבואו שוב לדירה של החבר שלו. "הייתי חצוף מידי במכתב הזה והם בטח נורא נפגעו." התחיל שוב לבכות, "ומה אם אימא תקבל התקפה ושוב יאשפזו אותה? ולאבא יש לחץ דם גבוה ו..." התעייפתי מזה והלכתי להתקלח. כשחזרתי מצאתי אותו מול המחשב, קורא בלהיטות את הבלוג שלי. "רובי!" צעקתי, "הרי הבטחת ש..." הוא נפל על צווארי השתיק אותי בנשיקה והשתפך איזה מתוק אני שהרגשתי כל כך רע בגלל שהוא עזב (ככה הוא בוחר לפרש את מה שכתבתי, ומי אני שאתווכח), ואיזה מזל יש לו שאני החבר שלו, וכמה הוא אוהב אותי.

"חשבתי שאתה שונא אותי שוויתרתי להם ואמרתי לך ללכת." ניסיתי להבין את הראש שלו בעודי יושב על המיטה עם עטיפה של קונדום ביד.

"אני לא שונא אותך טיפש, וחוץ מזה צדקת, בנסיבות ההן עדיף היה שאני אלך בלי מהומות. לא קרה כלום, הרגעתי אותם קצת וחזרתי." אמר ולקח ממני את ריבוע האלומיניום הקטן במטרה לשים את הקונדום על הזקפה שלו.

"הפעם תורי." חטפתי ממנו את החבילה הפתוחה למחצה. הוא חטף אותה חזרה ושנינו הבטנו זה בזה בזעם. בסוף הוא ויתר, וגם נהנה, אבל לא הפסיק לקטר. זו הבעיה השנייה שמציקה לנו ביחסים שלנו. יש לנו כל כך הרבה בעיות שזה ממש פלא שאנחנו עוד יחד, אבל גם אם נפתור הכל ואני אחנך אותו ואגדל אותו עד שיהפוך לבן אדם בוגר שמבין שהבגדים המלוכלכים שלו לא ילכו לבד למכונת הכביסה, צריך להביא אותם לשם, ושלא יקרה לו כלום אם הוא ירחץ מידי פעם כוס, או יטאטא את הבית (ספונג'ה זה כנראה מעל לכישוריו), עדיין תישאר הבעיה ששנינו יותר אקטיביים מפאסיבים ושנינו מעדיפים להיות אלו שמזיינים ו... בדרך כלל אני זה שמוותר כי אני מבוגר יותר וחכם יותר, זה בכל אופן מה שאני אומר לעצמי.

אחר כך נרדמתי, הרוס מעייפות, אבל הוא שוב העיר אותי. הוא קרא עוד פעם מה שכתבתי, הפעם ביתר תשומת לב, והתחיל להתמרמר על הקיטורים שלי על זה שהוא חולה בלתי נסבל ומפונק וכל השאר. הייתי צריך לגרור אותו ממש בכוח למיטה ולהתחנן שישתוק כבר כי אני מת מעייפות ומחר אני צריך ללכת ללמוד. למרות הכל אין שום דבר נעים יותר בעולם כולו מאשר לחבק אותו ולהירדם כשהוא בזרועותיי.

ביום שישי בבוקר הוא קיבל טלפון מהבסיס שאם הוא לא ממש חולה שיבוא בבקשה כי יש להם משהו דחוף. הוא נסע וחזר אחרי הצהרים, עייף אבל מרוצה מעצמו. שוב ניהלנו שיחה על עצמנו ועל המצב וכל זה. היום הוא היה פחות לחוץ והרבה יותר אופטימי. לטענתו הוריו כנראה השלימו עם זה שהוא כבר לא תינוק ואי אפשר לנעול אותו בבית. אחותו באה במיוחד מירושלים כדי להרגיע אותם והוא דיבר אתם מהבסיס ונדמה לו שהכל יהיה בסדר. בבסיס הוא דיבר עם שלומי וכיסח אותו כהוגן, והקפיד להתעלם מאילנית בצורה מעליבה ביותר כדי שתבין מה דעתו על כל התסבוכת שנוצרה באשמתה ו... "אז הם יודעים שאתה הומו או לא?" ניסיתי להבין משהו מכל הברברת שלו.

"לא אמרתי במפורש את הביטוי הזה, אבל הם בטח מבינים שאם אני ישן אצל חבר אז אני בטח גם..." אם קשה לו להגיד את המילה הומו לידי איך הוא יכול לצאת מהארון בפני הוריו שאלתי, ורק אז התברר שכל הוויכוח עם הוריו היה רק על זה שהוא רוצה לחיות מחוץ לבית - דבר מאוד לא מקובל בעדה שלהם, שם צריך להיות נשוי כדי לעזוב את ההורים. אני עוד איכשהו מבין את זה כשמדובר בבנות, אבל בנים? ומה בקשר למה שאבא שלו אמר - שהם יודעים עלי הכל? אין לי מושג, כנראה שהאבא יודע ולא אומר לאימא או משהו כזה, לא מבין את המשפחה הזו. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...