ספר. , stockxpert.

 >  >  > 

יומנו של מספר סיפורים - פרק י'

היום הקצר ביותר בשנה

יש גברים שבטבלה הזו של קינסי (יש משהו דומה גם בפרופילים של אטרף) שקציה האחד ורוד והשני כחול הם נמצאים בדיוק באמצע, או כמעט בדיוק. הם מסוגלים גם וגם, רוקדים על שתי חתונות, יושבים בין הכיסאות. הם יכולים להתאהב ולזיין נשים, אבל גם מגברים הם לא מושכים את ידיהם. יש כאלו שזה אצלם עניין תקופות - יש חודשים, או אפילו שנים של משיכה לגברים, שמשתנה לפתע למשיכה לנשים.

יש כאלו שזה אצלם עניין של גיל - בצעירותם הם סטרייטים, נשואים ואבות לילדים, ואחר כך, בערך בגיל ארבעים, כשהאישה כבר לא יפה כמו פעם, והילדים כבר גדולים, הם נזכרים פתאום שבעצם הם יכולים גם עם גברים. יש כאלו שקופצים מצד לצד, ויש כאלו שעומדים רגל פה ורגל שם, לא יודעים מה להחליט. הם רוצים ליהנות משני העולמות והם עושים את זה, בגלוי או בסתר, אבל הם לא מוכנים לוותר על אף צד. הם מקיימים יחסים עם נשים וגברים ולפעמים אפילו בעת ובעונה אחת. חלק אפילו גאים בכך ואם תעז להגיד להם שהם בעצם הומואים לטנטיים ושהביסקסואליות היא רק שלב לפני שיעזו לצאת לגמרי מהארון הם יטרפו אותך חי.

פעם גם אני חשבתי ככה, שזה רק שלב לפני היציאה הסופית מהארון, אבל אחרי שהכרתי את רובי הבנתי שבאמת יש ביסקסואלים  שרוצים לאחוז במקל משני קצותיו, ושאני מתעב את זה. זה מעצבן אותי, ומרגיז אותי, ונראה לי חזירי ובלתי נסבל. אולי זו קנאה, ואולי יש לי בעיה רצינית שצריכה טיפול, אבל עובדה - קשה לי עם הקטע הזה. אני יודע שבתיאוריה כל אחד מסוגל טכנית ליהנות גם מגבר וגם מאישה. אני משלים עם זה בלית ברירה, אבל רק בתיאוריה. אני מוכן לאכול המון קש ולבלוע הרבה צפרדעים בשביל לשמור את הזוגיות שלי, אבל יש גבול לכל דבר ואצלי הוא לבוש חצאית ונועל נעלי עקב.

לא די שנאמנות היא בעיה כל כך רצינית ומעיקה אז כעת אני צריך לדאוג גם בגלל נשים? לא מוכן. גם אני מסוגל לתפקד עם אישה, אבל לדעתי זה לא הוגן ולא לעניין, ואני ארגיש רע עם עצמי אם אעשה את זה. זה פשוט לא זה, או שאתה הומו או שלא. תחליטו - אי אפשר לתפוס את כל העולם בבת אחת, בשלב מסוים בן אדם צריך להתבגר ולהפסיק להתנדנד בין שני המחנות.

אני מודיע חגיגית – אם בן זוגי יתחיל לממש את המשיכה שלו לנשים אני אעלם מהשטח כל כך מהר עד שראשו יסתחרר. אני מוכן לקבל שכשחיים יחד יש שחיקה, רוצים לגוון, רוצים שינוי ואין לזה קשר לאהבה. גם לי זה קורה, אבל אם השינוי יהיה לכיוון הנשי אני קם והולך מיד ויכול להיות שאני מגיב לביסקסואליות כמו אחרון ההומפובים, אבל זהו, כזה אני ואני לא רוצה להשתנות.  

היום היה היום הקצר ביותר בשנה, כלומר, אמצע החורף. אחריו יבוא הלילה הארוך ביותר כמובן, ומרגע זה ואילך החורף יתחיל לחשב את קיצו לאחור, אם כי ייקח עוד די הרבה זמן עד שהוא יסתיים. זו מעין נקודת ציון בלוח השנה וממש במקרה יצא שבדיוק בתאריך הזה של הלילה הארוך והקר ביותר בשנה, היה רובי אמור לצאת לאפטר הראשון שלו מאז שהקורס התחיל. תכננו לישון יחד, אבל בסוף זה לא יצא. הוא קיבל את החופשה שלו מהקורס, אבל לא נשאר לישון איתי כי הוא היה עסוק מידי עם הבחורה ההיא – בואו נגיד ששמה סיגלית, שם מתאים לחמודונת כזו - מצטער שאני נשמע מריר, ככה זה אצלי כשמעיפים אותי. כמובן שרובי לא אמר שהוא זורק אותי, הוא קרא לזה פסק זמן. "בוא ניקח פסק זמן בחודשיים של הקורס שלי." אמר לי בחביבות מתקתקה שעוררה בי בחילה.

פסק זמן? מה זאת אומרת פסק זמן? מה זה פה, משחק כדור סל? שאלתי את עצמי, מרגיש את ההרגשה הגועלית הזו שאני מקבל כל פעם שמישהו שאני מאוד מאוד מחבב פוגע בי בלי סיבה. מין הרגשה קרה וכבדה כזו בתחתית הבטן.

"אני לא מבין. למה אתה מתכוון?" אמרתי בשקט והתיישבתי. הוא התיישב מולי והתחיל להגיד שהוא מבולבל ושהוא רוצה לתת לעצמו צ'אנס לדעת על מה בדיוק הוא עומד לוותר, שהוא עוד נורא צעיר ושהוא לא יכול להרשות לעצמו לוותר על הסיכוי להקים בית בישראל, (נשבע לכם שהוא באמת השתמש בביטוי המופלץ הזה - בית בישראל), בלי להיות משוכנע במאה אחוז שהוא באמת לא יכול להיות עם אישה, ושהוא מצטער אם נפגעתי, אבל אולי הוא לא הומו, ואם הוא לא יבדוק איך הוא ידע?

בסוף הוא התחיל לחזור על עצמו ואמר כל פעם את אותו הדבר, אבל בניסוח שונה. זה היה קצת משעמם ולכן הפסקתי להקשיב. נתתי לדברים שלו לעבור לי מעל הראש וסתם ישבתי מולו והסתכלתי על הידיים שלי. לא יודע אם אמרתי לכם את זה, אבל יש לי ידיים גדולות ומכוערות מאוד. האצבעות שלי עבות ומגושמות ובעלות ציפורניים שחורות - ידיים שרוטות של פועל, גדולות ומקושטות בצלקות קטנות פה ושם. נכון, הן חזקות מאוד והן יודעות לעשות המון דברים, אבל הן ממש לא נראות משהו. במקום להקשיב לו הסתכלתי על הצלקות והשריטות על כפות הידיים שלי וחשבתי על כל מאות הדברים שאני יודע לעשות אתן למרות שהן כאמור לא מראה משובב נפש.

"נו, אז מה דעתך נמרוד?" שאל רובי לבסוף, קוטע את ההתעמקות שלי בכפות ידי.

"דעתי על מה?" שאלתי בפיזור נפש. בזמן שהוא דיבר הספקתי לספור בערך שלושים דברים שהידיים שלי יודעות לעשות. התחלתי בהחלפת גלגל מפונצ'ר והגעתי עד תפירת כפתורים, והשאלה שלו הוציאה אותי מהריכוז.

"על זה שנעשה פסק זמן עד שאני אברר אם אני יכול להיות עם סיגלית?"

הרמתי את הראש, הסתכלתי עליו - הוא בחור נאה מאוד, ממש חמוד. לא גבוה ודי רזה, יש לו עור קטיפה שחום וחמים ועיניים של במבי, גדולות כהות וארוכות ריסים, ולמרות שהוא נראה צעיר ותמים כזה, כל מי שיטרח לברר יגלה שהוא מחביא הפתעה ממש נהדרת בתחתונים שלו. אני לעומתו (כבר ציינתי את העובדה הזו די הרבה פעמים), נראה כמו סתם פועל שחור. הומו דפוק בלי משפחה, סוחב עבר שאין להתגאות בו וצופה לעתיד די מפוקפק. מי אני שאפגע בסיכויים שלו לחיות חיים נורמאליים ולהיות בעל משפחה וילדים?

"תעשה מה שאתה חושב לנכון רובי," אמרתי, "אבל אני רוצה שתדע שאצלי פסק זמן זה דבר שאוכלים כשבא לך משהו מתוק, אני לא עושה פסקי זמן בחיים שלי, ואני חושב שאם עד גיל עשרים ואחת לא נמשכת לבחורות אין שום סיבה שזה יקרה דווקא עכשיו, אבל כמובן שזכותך לנסות. אני מאחל לך שתצליח, ועכשיו לך מפה כי אני עסוק." פתחתי את הדלת ועמדתי עם הידית ביד כמו שוער, ממתין שהוא יצא - מחווה קצת דרמטית, אני מודה, אבל איכשהו הרגשתי שהיא במקום.
זהו, הוא הלך ואת הלילה הארוך ביותר בשנה ביליתי לבד. די אירוני אם נחשוב שביום הקצר ביותר בשנה הייתי מאושר רק מהמחשבה שהנה החבר שלי חוזר אלי ונוכל להיות יחד אחרי שהתגעגעתי אליו יומיים תמימים. אפשר להגיד שזה סיפור חיי – שמחה קצרה מאוד וכאב לב ממושך, ארוך ואפל.

התעוררתי למחרת בבוקר לשמע קול ציוץ מכני מעצבן. ככה הפעמון שלי מצלצל - כמו ציפור. "כנף רננים נעלסה." אמר רובי וצחק כששמע את הצליל לראשונה. היחיד שאוהב את הצליל הזה הוא יוני, הוא טורח ללחוץ על הפעמון כל פעם שהוא עובר לידו, אם צריך או לא צריך. הבוקר באמת שלא היה צורך בכך כי נרדמתי, בניגוד גמור למנהגי בדרך כלל, עם דלת פתוחה. אחרי כמה צלצולים יוני התעייף מהצליל הציפורי המזויף ושעט במרץ מפחיד לחדר השינה. "בוקר טוב!" צעק ותלש מעל לראשי הכואב את כובע הצמר שחבשתי, "למה אתה ישן עם בגדים?" שאל בסקרנות וקפץ עלי, "תראה איזה שערות מצחיקות יש לך מהכובע!" פרע את שערותיי, "אתה צריך להסתפר." הודיע לי בעליצות, "אולי נלך היום למספרה? אתה תסתפר וקלוד ייתן לי שוקולד פילים."

שוקולד פילים הוא שוקולד קוט ד`אור (פיל הזהב) המעוטר בציור פיל מזהב. קלוד שומר אותו בפינת הארון של המספרה, מאחורי המסכות לשיער ומכבד בו בנדיבות את כל מי שהוא חפץ ביקרו, ויוני, כמו כל ילד, חולה על שוקולד. "בסדר." גנחתי, "רק רד מעלי ולך להכין לי קפה, ותכבה בדרך את הבוילר." הסיפור על איך נרדמתי עם בגדים ועוד השארתי את הבוילר דלוק מציג אותי באור מגוחך, אבל פה, בבלוג הפרטי שלי, החלטתי שאני משאיר את הבושה בצד ומספר הכל. אחרי שהוא הלך החלטתי שאני לא נותן לפסק זמן שלו לשבור אותי. לא רוצה, לא צריך! שילך לעשות לו פסקי זמן עם הסיגלית הזו, מה אכפת לי? אמרתי לנפשי, והמשכתי בתכניות שלי כרגיל. למדתי, בישלתי, (טוב, עד כמה שאני יודע לבשל), ואפילו הדחתי כלים. אחר כך החלטתי שהגיע הזמן ללכת לתפוס לי מישהו בגן הסמוך לביתי. התלבשתי חם, מתעלם מכך שכבר כמעט חצות ומחר יום עבודה, ומה שגרוע יותר - בכלל אין לי חשק ולא בא לי. אולי זה לטובה חשבתי לעצמי, אני הרי כבר יודע מניסיון שכשאני במצב רוח כזה נרגז ודווקאי אף אחד לא מוכן ללכת איתי. הם כאילו מריחים עלי שאני לא באמת חרמן וכולם נרתעים ממני ואז, כשכבר הייתי עם רגל אחת בחוץ הוא התקשר פתאום לנייד שלי. בכלל לא שמתי לב שהוא דלוק. "איפה אתה?"  שאל.

"בדרך החוצה."

"בשעה כזו?"

"זו השעה הכי טובה לתפוס זיון, ההצגה השנייה נגמרה וכל החרמנים שיצאו מהקריון עושים סיבוב בגן לפני שהם הולכים הביתה."

"אה!" אמר רובי ושתק.

"למה התקשרת?" שאלתי אחרי שהשתיקה התחילה להכביד עלי.

"סתם, דאגתי לך. אנחנו לא יכולים להישאר חברים למרות הכל?" הוא שאל בקול עצוב כזה שעוד רגע יהפוך לבכי.

"לא חושב." פסקתי מהר, לפני שהמצב יהפוך נזיל מידי. 

"יכולתי לא לספר לך עליה ולא היית מרגיש שום דבר." הוא התרגז פתאום, "ניסיתי להיות בסדר אתך ועכשיו אתה כועס עלי?"

"אני לא כועס." שיקרתי.

"שקרן." אמר רובי החכם, "וגם אני כועס עליך, רק אתמול עזבתי, אתה לא יכול לחכות קצת לפני שתרוץ לגן לתפוס איזה שרמוטה בת אלף?"

"לא, אני לא יכול. חולה על שרמוטות ואחרי ששרמוטה אחת עזבה אני חייב שרמוטה חדשה." עניתי בנבזות.

הוא השמיע גניחה נדהמת, קילל אותי וסגר. העפתי את הטלפון על הרצפה, בכיתי קצת, והחלטתי לחכות עוד כמה דקות בעיניים עצומות עד שהעיניים שלי יפסיקו להיות אדומות.

דקה אחר כך התעוררתי לקול הציוץ המכני של כנף הרננים הנעלסה של פעמון הדלת שלי, והנה השעה שבע בבוקר. בדרך לפנימייה של יוני - הוא כמובן הפסיד את ההסעה והייתי צריך להסיע אותו - הגעתי למסקנה שהמפתח לחיים מסודרים ובריאים הוא מידור קפדני. אסור לי להניח לרשות אחת בחיי לחדור לחברתה. מהיום חשבתי לעצמי תוך נהיגה איטית בפקקים של הבוקר, אני לא אתן לאף חלק מחיי לגעת בחלק השני - במחסן אני אהיה מקצועי לגמרי, ולא אניח לשום דבר להסיח את דעתי מהעבודה. במכללה אתרכז רק בלימודים, לא אחליף מבטים ובדיחות עם מקס, לא אקבל הזמנות למסיבות. לימודים ודי.

בבית אהיה שכן טוב של אליס, חבר של קלוד וספי, ואח בוגר ליוני. אף אחד שם לא צריך לדעת עלי כלום, ובגן אני רק דופק והולך, מזיין בשקט, בלי הרבה דיבורים וחוזר הביתה להתרחץ. רק ככה יהיה לי שקט בחיים החלטתי בעודי מקשיב ליוני שקשקש על החברים שלו, על הלימודים שלו, ועל החבר המוזר של אימא שלו ואז הוא שאל אותי פתאום למה רובי לא היה אצלי אתמול ומתי הוא יבוא לבקר? והרס לי בבת אחת את כל המידור. מה אפשר לעשות? ככה זה עם ילדים. הבטחתי לו שאני אאסוף אותו היום מהפנימייה ונלך לאכול שוקולד פילים במספרה, והסברתי שיש לי נזלת ועיניים אדומות רק בגלל שאני מצונן. מה פתאום בוכה? אני לא בוכה, אני כבר גדול מידי לבכות. אחר כך הורדתי אותו בשער של הפנימייה, מחקתי מעלי את הפרצוף של האח הבוגר, שמתי את הפרצוף של מדביק תוויות ונסעתי לעבודה.  

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...