ספר. , stockxpert.

 >  >  > 

יומנו של מספר סיפורים - פרק ט'

אתה לא רוצה לדעת

למה הסיפור של גבריאל חוזר שוב ושוב לרדוף אחרי? מתי אוכל לסיים כבר את הפרק הזה בחיי? ידעתי מהרגע הראשון שהוא צעיר מידי וכל הזמן נגררתי וויתרתי במקום... במקום מה? מה הייתי יכול לעשות? מישהו יכול להגיד לי בבקשה, כי אחרי מה שנודע לי על מה שקרה לו בבוסטון אני כבר לא יודע כלום. מה שקרה זה שאלכס (שחזר לחופשת מולדת בתקופת החנוכה/קריסמס) נפגש איתי "במקרה" בבית החולים. רק אחר כך הבנתי שהוא ארב לי שם כי נודע לו שאני מגיע לבקר את גבריאל.

כשנפגשנו הוא שאל מיד, "הוא אמר לך משהו? אתה יודע למה הוא ניסה לעשות את זה?" והייתה מין מתיחות כזו בקול שלו, מתיחות שהבהילה אותי. הוא דווקא נראה טוב. גבר מושך בן ארבעים ומשהו, לבוש ספורט אלגנט, מושקע, רזה, שרירי, שזוף, גילח את הראש וענד עגיל קטן באוזן - נראה נהדר לגילו. כשהוא הציע שנלך לטיילת של הרכבל (זה ממש ליד רמב"ם למי שלא מכיר את חיפה) הסכמתי, אבל מיד הראש התחיל לכאוב לי והעורף שלח דקירות אזהרה שירדו לאורך כל עמוד השדרה ונתקעו כמו צלצלים חדים בגב התחתון שלי. למרות המראה המטופח שלו הרגשתי שהבן אדם עצבני ואני, כמו תמיד, כיוונתי את עצמי לתדר שלו ונלחצתי בעקבותיו.

טיילנו על מרצפות האקרשטיין המוכתמות של הטיילת. הים הגועש מצד אחד ומהצד השני שורת בתים ישנים ויפים. בעיקר מצא חן בעיני בית אחד עם מגדל מחופה גג נחושת ירקרק בצורת כובע של מכשפה - הייתי שמח לגור שם, במגדל הזה, לראות את הגלים והחוף כל יום, אבל בטח הבתים נורא יקרים שם.

הלכנו לכיוון הרכבל ודיברנו, סיפרתי לו שגבריאל מדבר מעט מאוד ולא אמר שום דבר על הסיבה להתאבדות, וגם לא סיפר כלום על החיים שלו בארה"ב חוץ מזה שלא הסתדר עם הדודים ושהיה לו קר נורא. "על המסיבה של ההלואין הוא סיפר לך?" שאל אלכס ורק אז הבחנתי שהפה שלו נראה כמו קו דק וקשוח ושיש קמטים חדשים בין גבותיו.

"הוא שלח לי תמונות שלו בבגדים של בחורה, זה אתה צילמת אותו?"

"כן, אני." הוא נאנח והתיישב על ספסל. התיישבתי לידו. הוא ניסה לאחוז בידי. ניערתי אותה ממני במהירות. לא רציתי שיגע בי.

"סליחה." אמר, נבוך קצת, "שכחתי כמה אתה חזק." הוסיף.

אני אולי חזק פיזית, אבל בפנים אני סמרטוט חשבתי בשקט בלב. "אז מה קרה במסיבה ההיא?" שאלתי.

"אתה לא רוצה לדעת." אמר אלכס, אבל ברור היה שיש לו צורך לשפוך את הלב, ושהוא בחר בי כי אני זה שהתחלתי הכל, אולי הוא אפילו מאשים אותי, מי יודע?

וזה מה שהוא סיפר לי על המסיבה ההיא - הלואין זה מין פורים כזה של נוצרים שחוגגים בתחילת נובמבר. אלכס לקח את גבריאל למועדון סאדו מאזו שעשה מסיבה ענקית לכבוד ההלואין. כולם באו מחופשים לעבדים ואדונים וכל זה, ובילו נהדר לפי הדרך שלהם שאני לא שופט, שיעשו מה שהם רוצים, אבל למה הם גררו את המלאך המסכן שלי לסטיות החולניות שלהם? במסיבה גבריאל שתה יותר מידי, ובמקום שאלכס ישגיח עליו, (זה מה שאני הייתי עושה אם הייתי שם), הוא עזב אותו לבד והלך לבלות בחדר חושך, וכשהוא חזר הוא מצא את גבריאל שרוע מסטול על 'הכיסא' וסביבו המון גברים שחגגו עליו.

כדי שתבינו על מה מדובר אני צריך להסביר שהכיסא הוא לא סתם כיסא אלא מין מתקן שמיועד לנשים שעוברות בדיקה גינקולוגית, הן שוכבות עליו עם הרגלים מורמות למעלה כדי שהרופא יוכל לבדוק אותן, ובמועדון ההוא יש חדר מיוחד עם תאורה אפלולית אדומה שבאמצעו עומד כיסא כזה, ויש להם כלל שמי שמסכים לשכב על 'הכיסא' צריך להסכים מראש לכל מה שיעשו לו ואסור לו להגיד לא. אני לא יודע אם גבריאל ידע על הכלל הזה ואם הוא הבין מה הוא עושה כשנשכב שם עם רגלים מונפות למעלה, אבל עובדה שהוא עשה את זה ושכב שם למעלה משעה. כשאלכס חזר הוא היה צריך להיאבק בגברים שהיו סביבו כדי לחלץ אותו משם.

גבריאל היה שיכור, ומסטול מפופרס - חומר שאמור לגרום לך ליהנות יותר מסקס אנאלי - שלא רצוי להיות שיכור כשמשתמשים בו. אחרי שהוא ירד מהכיסא הוא לא היה מסוגל ללכת ובקושי ידע מה קורה אתו. אלכס היה צריך לקחת אותו על הידיים לאוטו ולהשכיב אותו במיטה כדי שיתאושש. הוא ישן עשרים וארבע שעות רצוף ואז אלכס החזיר אותו לדודים שלו ומאז הם ניתקו פחות או יותר את הקשר. על ניסיון ההתאבדות של גבריאל הוא שמע כשניסה לאתר אותו בארץ וחשש מיד שזה בגלל המסיבה ההיא, ופתאום הוא התחיל לדאוג ולדמיין שוטרים שבאים לחקור אותו ומאשימים אותו בהתאבדות של גבריאל. "לא שזו הייתה אשמתי," אמר בקול מתגונן, "אני לא אמרתי לו לעלות על הכיסא. זה היה רעיון שלו."

"לא היית צריך לעזוב אותו לבד, בטח לא כשהוא שיכור כל כך." ציינתי את המובן מאליו.

"לא, לא הייתי צריך, אבל גם אני הייתי די מסטול, רציתי לחגוג כמו שצריך לפחות בחג, ושתדע לך שהחיים באמריקה זה לא גליק כזה גדול כמו שחושבים." הוסיף.

שתקנו קצת ואז הוא שם לי יד על הברך וניער אותה. "נו, אז מה דעתך?"

"דעתי שהתנהגת כמו חרא. היית אגואיסט וחסר אחריות, לא שאני יותר טוב. אסור היה לי לגעת בו, ובטח שאסור היה לי לתת לך לקחת אותו."

"על זה אני לא יכול התווכח." הסכים אלכס ונאנח שוב. "תגיד נמרוד יש מצב ש..."

העפתי את היד שלו מעל הברך שלי. "לא! בשום פנים ואופן לא! וחוץ מזה יש לי חבר."

הוא גיחך בעצב. "אני לא מתפלא, ואני בטוח שלא היית צריך לחפש אותו באטרף, שהוא פשוט נפל עליך, נכון?"

"נפגשנו דרך חבר משותף." אמרתי בקרירות, "אני לא נכנס לאטרף, זה אתר מגעיל."

"נו, בטח. אחד כמוך, מספיק שהוא הולך ברחוב ונופלים עליו בחורים יפים." העיר אלכס במרירות. "חבל שאתה כבד כזה." הוסיף בעוקצנות.

"למה אתה מתכוון אחד כמוני?" התרגזתי.

הוא התחיל לצחוק ותפס לי את הפנים בידיים, מנער אותי קצת. "מה, אין לך מראות בבית? הלוואי ואתה היית נוסע איתי לבוסטון במקום הילד הפסיכי הזה." עכשיו הוא נזכר להגיד את זה, אבל אז הוא דיבר אחרת. איזה בן אדם מעצבן.

"גבריאל לא היה פסיכי קודם, אתה שיגעת אותו." התרגזתי.

"אתה טועה." תיקן אותי אלכס בנחת, " ואני בכלל רציתי אותך, אבל הוא נדבק אלי כמו קרצייה ולא יכולתי לנער אותו מעלי."

"לא ככה אני זוכר את מה שקרה." הערתי ביובש, "אני זוכר שברגע שנפגשתם נדבקתם אחד לשני ושכחתם אותי."

"אל תדבר שטויות, איך אפשר לשכוח אחד כמוך." אמר אלכס ושוב ניסה למשש אותי.

בשלב הזה השיחה הזו נמאסה עלי לגמרי. "קדימה, בוא נחזור, אני צריך ללכת הביתה, מחכים לי." קמתי.

"לך, לך לחבר שלך, אני אשאר כאן." אמר אלכס ונשאר לשבת על הספסל, מסתכל על הים. הוא אפילו לא הביט בי כשהסתלקתי משם במהירות. 
באותו לילה התגנבתי למיטה רק אחרי שרובי נרדם ולמרות שחיבקתי אותו חזק לא רציתי סקס. מנומנם קצת הוא ניסה לגעת בי וכשדחיתי אותו בעדינות הוא הבין בלי מילים ולא הציק לי יותר, רק התרפק עלי. "דיברת מתוך שינה." הוא סיפר לי למחרת, "צעקת כל מיני שטויות על גבריאל ועל כיסא שאסור לשבת עליו. על מה חלמת?"

"לא זוכר." שיקרתי, "אבל הרגשתי שחיבקת אותי כל הלילה וזה היה נהדר, תודה רובי."

הוא צחק. "מה תודה? תתפשט." התנפל עלי והפעם לא דחיתי אותו. בדרך למכללה אמרו ברדיו שהלילה הזה היה הלילה הכי קר בעונה. מה שנכון נכון.

למחרת היה יום שישי ואני קיוויתי שהפעם יהיה לי סתם יום שישי תקני ורגיל. קצת שעמום שגרתי רק יטיב איתי אמרתי לנפשי כשיצאתי בבוקר בדרכי ללימודים. היה קר, אבל בהיר. שמים בצבע כחול רחוץ ובוהק נמתחו ממעל, וכל זמן שהצלחתי לא להיחשף לרוח אפילו היה לי די נעים. מקס - הקולגה שלי ללימודים - הזמין אותי למסיבת כריסמס שהוא ועוד כמה חבר`ה רוסים מהכיתה עורכים בשבוע הבא. הוא צחק למראה פרצופי המזועזע ונשבע לי שלא יהיה עץ חג מולד, ואחר כך ליטף אותי על הלחי והודיע לי שמאוד מתאים לי להיות לא מגולח. רק אז שמתי לב ששכחתי להתגלח הבוקר. זו אשמתו של רובי שהבטיח לי הבוקר לנסות לבשל מתכון חדש - עוף ממולא בפרות יבשים.

"אתה תהיה שפן הניסיונות שלי לבישולים." הודיע לי בשמחה, מאושר שהמטבח שלי כולו עומד לרשותו. בבית אימא שלו מגרשת אותו כל פעם שהוא מנסה לבשל, והאחים שלו צוחקים על השאיפות הקולינריות שלו. אני לעומתם מרוצה שמישהו לוקח ממני את המטלה הזו. אני לא אוהב לבשל. זו המון התעסקות ותמיד זה נגמר בכלים מלוכלכים ובמשהו שרוף שדבוק לסיר ובכלל, בשביל מה המציאו אוכל מוכן? למרבה הפלא רובי ממש אוהב את הקטע הזה של בישול ונהנה לפטם אותי.

"בסוף אני אהיה חזיר הניסיונות השמן שלך ותזרוק אותי בשביל איזה כוסון חטוב." התלוננתי, אבל הוא הבטיח לי שכל זמן שאני אתו אין מצב שאני אשמין מידי. הוא כבר ידאג לתרגל אותי כל לילה וכל בוקר, ובסופי שבוע גם אחרי הצהרים. פלא ששכחתי להתגלח?

שמח וטוב לב נסעתי הביתה ושם נתקלתי בתבנית שבמרכזה התנוסס עוף שחום וזהבהב מדיף ריחות נהדרים, מוקף בתפוחי אדמה צלויים. מעל כל המעדנים המגרים הללו עמד רובי בפרצוף חמוץ מחזיק בידו כף עץ מאיימת, נראה כאילו יחטיף לי מכה אם רק אנסה לטעום משהו. הוא לא בזבז שנייה והתנפל עלי עוד לפני שהספקתי לסגור את הדלת - שקרן, רמאי, בוגד מלוכלך, אשכנזי מגעיל שכמוך - היו בין הביטויים היותר מחמיאים שהומטרו על ראשי בנדיבות. אחרי שהצלחתי לקחת ממנו את הכף המאיימת ולהושיב אותו על הספה, (אז מה אם הייתי צריך לשבת עליו קצת? עשיתי את זה בעדינות ולא שברתי לו כלום, רק מעכתי אותו בזהירות) הוא הסכים להפסיק לקלל ולספר לי שהתקשר אחד בשם אלכס מסר לי ד"ש חם והודיע לי שהיום אין טעם שאבוא לבית החולים כי גבריאל שוחרר לשישי שבת הביתה, ואם אני רוצה לראות אותו הוא אצל אחותו, וזה מספר הטלפון. רובי שלף את הפתק עם מספר הטלפון מכיסו ודחף אותו לפרצופי בכעס נוראי ומיד פרץ בבכי והתחיל להכות אותי באגרופים קטנים, נוקשים וכואבים.

עכשיו אני צוחק מקבלת הפנים החמה שקבלתי, אבל אתמול זה היה פחות מצחיק. כלומר, גם אתמול צחקתי, אבל רק קצת, יותר חייכתי, ורק בגלל שכשהוא כועס הוא נראה חמוד כמו ילד קטן, לא בגלל שחשבתי שזה מצחיק שאלכס הרגיז אותו. התחלתי להסביר שלא ידעתי עד אתמול שאלכס בא לביקור מולדת בארץ, ושפגשתי אותו במקרה בבית חולים, אבל... וכאן באה עוד התפרצות כעס איומה מצד רובי שכבר הסיק שאני ממשיך להזדיין אתו.

בסוף פשוט הושבתי אותו מול הבלוג שלי ונתתי לו לקרוא את הפרק האחרון, וברחתי למקום מפלטי החביב – המקלחת. חלטתי את עצמי מתחת למים החמים ולאט לאט נרגעתי.

כשיצאתי לבוש רק בחלוק המרופט שלי (חלוק מגבת שאחי סמי סחב פעם מאיזה מלון בים המלח) מצאתי אותו כועס מול המחשב כי לא סיפרתי לו עוד אתמול על הפגישה עם אלכס. לטענתו זה מעיד על בעיה במערכת היחסים שלנו.

"איתי שתקת אבל בבלוג כן סיפרת." ציין רובי בעלבון, "למה?"

אין לי תשובה הגיונית לשאלה הזו. אולי בגלל שאת הבלוג אני יכול לסגור כשבא לי, דבר שקשה לעשות כשעומד מולך אדם אמיתי. בסוף יצא רק טוב מהמריבה הזו כי סוף סוף דברנו על עצמנו ועל העתיד שאולי יהיה לנו יחד. רובי ביקש סליחה על הדברים שאמר לי בזמנו בקשר לתכניות שלו בגיל שלושים, והודה שהמישהו שמצא חן בעיניו מהחבר'ה של הקורס הוא בעצם מישהי. בלי להרגיש נסחפנו בוויכוח על כל הקטע של ביסקסואליות שמבלבלת את כולם, כולל את המסכנים שסובלים ממנה כי כשאתה נמשך גם לגברים וגם לנשים, (רובי אומר שזה בא אצלו בתקופות, פעם ככה ופעם ככה), אתה תמיד מרגיש מקופח ואתה אף פעם לא מרוצה לגמרי ממה שיש לך וגם אם אתה אוהב את הבן זוג שלך אהבת נפש ונהדר לך אתו, והוא יפה, חכם, טוב לב, ונהדר במיטה ומחוצה לה, הוא אף פעם לא יהיה אישה, וכנ"ל אם תתאהב באישה - היא תמיד תישאר אישה ולא תצמיח זין, וככה אתה תמיד רוצה מה שאין ולא מסוגל לשמור נאמנות לאף צד, ומבלבל את המוח לעצמך ולמסכנים שרוצים להיות בני הזוג שלך. רובי אפילו הראה לי את התמונה של הבחורה ההיא, וממה שראיתי (זו תמונה קבוצתית של כעשרים חבר'ה ככה שלא רואים אותה ממש טוב) היא נראית חמודה, שיער ארוך שחור ופנים עגלגלים מתוקים, והוא נראה מאושר, עומד לצידה וחיוך מאוזן לאוזן מרוח על פניו. "אתם נראים ממש חמודים יחד." אמרתי בחמיצות פולנית, ורובי נאנח והלך להביא לי צלחת עם עוף ממולא בפרות יבשים – היה טעים מאוד.

"יום אחד אתה תהיה אישה נהדרת למישהי." עקצתי אותו - מצטער זה לא אני, זה הפולניה הרעה שבתוכי.

הוא נעלב ושוב התחיל לבכות, ביקש שאבין אותו ושלא אלחץ אותו, ושהוא נמצא בתקופה כזו שהוא נמשך מינית אלי, אבל צריך גם נוכחות נשית בחיים שלו, ועוד המון קשקושים ביסקסואליים רגשניים שהרסו לי את כל העונג שבת. בסוף התפייסנו כמובן. הוא חמוד נורא, וצעיר מאוד, ובאמת מבולבל, ואין טעם לבוא אליו בטענות. הוא כזה ואין מה לעשות. לפחות הוא לא משקר לי. בסוף החלטנו לא להחליט ופשוט לזרום. (ואני רוצה שירשם בפרוטוקול שאני חורק שיניים בתיעוב כשאני כותב את הביטוי המעצבן הזה, אבל אין לי מילה אחרת). הנחתי לוויכוח וזרמתי אתו למיטה, ופחות או יותר נשארנו בה כל השבת.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...