ספר. , stockxpert.

 >  >  > 

יומנו של מספר סיפורים - פרק ח'

מקפיץ אקמולים

בבוקר עוד הספקתי להיפרד מיוני וליזי שנסעו ליום כיף בתל אביב. הם מתכננים להישאר לישון אצל אחותה של ליזי
ולחזור מחרתיים. יוני חיבק אותי והבטיח להביא לי הפתעה מתל אביב, ואני נסעתי שמח וטוב לב לעבודה, משאיר את שלומי ישן שנת ישרים במיטה.

בעבודה היה לחץ ובלגאן. המון קופסאות, תוויות, טלפונים, בלגאנים, משאיות נכנסות ויוצאות, כולם צועקים ולחוצים. כמו תמיד ביום ראשון, ואז, מיד אחרי ארוחת עשר הוא הופיע, עדיין לבוש במעיל הארוך הזה, חיוור ויפה כמו מלאך והלב שלי התכווץ מכאב. אני לא יודע איך זה אצל אחרים, אבל אני חש את הרגשות דרך הגוף. פחד זה כאב בטן, וכעס זה כאב גב, ומתח זה כאב ראש, ואהבה זה כאב בלב. כאב ממש כאילו שאני הולך לקבל התקף לב.

הבוס ביקש שאני אקח אותו תחת חסותי ואסביר לו מה לעשות. בגלל שהוא לא מסוגל להרים ארגזים כבדים השארתי לו את הרישומים והדבקת התוויות והשתדלתי לתפקד כרגיל. זה לא היה קל והוא לא הקל עלי - כשהלכתי לשירותים הוא הלך אחרי ושוב היינו באותו מקום שבו התנשקנו בפעם הראשונה. "חלמתי עליך בלילה נמרוד." הוא אמר והתחיל לגעת בי ו... תרשו לי לא לפרט, אני עייף מידי ומושפל מידי. זה פשוט לא היה זה. בפעם הקודמת, בקיץ, הרגשתי כמה הוא מתרגש ושמח ורוצה אותי אבל הפעם זה היה אחרת. היום הוא סתם שיחק איתי - נגע והתחמק וקנטר אותי ומתח אותי, נהנה לראות איך אני מתחמם רק כדי לאכזב אותי שוב ושוב ולהשאיר אותי עם הזין ביד. 

זה לא היה רק בשירותים. זה היה גם אחר כך. הוא כל הזמן התחכך בי, נוגע ונסוג, מתגרה וצוחק, משחק איתי כמו חתול בעכבר. אולי הוא לא ידע מה זה גורם לי להרגיש? ואולי הוא כן ידע ולא היה לו אכפת? איך אפשר לדעת? אתה חושב שאתה מכיר מישהו טוב, אבל אתה לא יודע כלום. מה שקורה בראש של אנשים הוא מסתורין.

גמרנו לעבוד והוא ביקש טרמפ לחבר שלו, ואחרי שהבוס אישר לקחתי אותו איתי. עצרתי לו בצומת והוא לא רצה לרדת, הוא רצה שנלך אלי. אמרתי שיש אצלי מישהו ועדיף שהוא ילך לחבר שלו. קיוויתי שהוא ינסה לשכנע אותי או לפחות שיצטער קצת, אבל זה לא קרה. "אם זה החבר שלך שמחכה לך אז כדאי שתדע שיש לו גם בחורה מהצד." אמר גבריאל בעוקצנות, "וזה בדוק, אני יודע את זה ממקור מוסמך."

"כן, מהאחות החורגת שלך שחיה עם סבתא שלה. רובי סיפר לי שהיא שכנה של הוריו." הסברתי ופתאום קלטתי כמה מכוער ועלוב זה נשמע. ממתי יש בחיים של כל כך הרבה רכילות, ולשון הרע, וסודות, ומזימות, ורמאויות? איך נתקעתי בתוך סבך השקרים הזה? אני לא רוצה לחיות ככה. נמאס לי להתבייש ולשקר ואני שונא להתנשק בבית שימוש.

"לך מפה גבריאל." אמרתי, "לך תמצא לך צעצוע אחר לשחק אתו." הוא הסתלק בשתיקה ולמרות הכל חשתי אכזבה שהוא לא ניסה להתווכח או למחות. נסעתי הביתה מנסה להחליט אם המחשבה ששלומי ממתין לי בבית מרגיזה אותי או משמחת אותי. נכון, נעים שמישהו מחכה לך בבית, אבל בזמן האחרון מתחיל להיות לי קצת צפוף עם כל הבחורים האלו שמתרוצצים סביבי, ובכלל, יש לי יחס קצת אמביוולנטי לפרטיות. כילד גרתי בדירה צפופה וקטנה, לא הייתה לי טיפת פרטיות וזה הפריע לי. לכן העדפתי לגור בסלאמס המתפורר והזול הזה כדי שלא אצטרך לקחת שותף. מצד שני, גם להיות לבד זה מעיק. מה שנקרא - לא מעוקצך ולא מדובשך. הנה שוב החינוך הדתי שלי מרים ראש.

כשנכנסתי הביתה חטפתי מכת ריח. שלומי שכב מעולף למחצה על המיטה שהייתה מטונפת נורא. הוא הקיא עליה וגם השתין על עצמו, ולפי הריח אפילו יותר גרוע. ניערתי אותו, מבוהל, כי חששתי שהוא יעשה אספירציה (שזה לשאוף לריאות את הקיא שלך), דבר שיכול להביא להמון סיבוכים ואפילו חנק (הייתי חובש בצבא). למזלו הוא נשם חופשי והצליח לקום ולהיגרר למקלחת. אני אחסוך מכם את הפרטים איך ניקיתי אותו, ושמתי הכל בכביסה, ורחצתי הכל, כולל המזרון. רק אז שמתי לב למצב של הדירה ולמרות שהייתי נורא עייף מהעבודה לא נחתי עד שלא סידרתי את המטבח שהיה הפוך לגמרי, רחצתי כלים ושטפתי רצפות. שלומי היה אצלי בקושי יום אחד וכבר עשה המון בלגאן. הכי התעצבנתי בגלל המזרון שבטח יסריח לנצח.

"אתה חולה?" שאלתי ונגעתי לו במצח. העור שלו היה לח ודביק והגוף שלו רעד. "למה לא יכולת ללכת לשירותים? הרסת לי את המזרון." ניסיתי לכעוס, אבל הייתי עייף מידי. נורא כאב לי הראש, והגב, והלב. הכל כאב לי.

"אני מצטער נורא." לחש שלומי במסכנות, ורץ מהר לאסלה להקיא שוב. לא רק שהוא גמר לי את כל האוכל שהיה במקרר הוא גם הקיא את כולו. זין! חשבתי בזעם, והלכתי לסופר לפני שיסגרו אותו. כשחזרתי הוא ישב על הספה והחזיק ביד מין כדור אליפסי ורוד עם הטבעה של סמל השלום. על הרצפה הייתה זרוקה עטיפת אלומיניום. זינקתי עליו לפני שהוא בלע את הכדור והשלכתי אותו לאסלה.

"נמרוד, אתה לא מבין." ילל שלומי, "זה לא מה שאתה חושב, זה סתם למצב רוח טוב. אל תהיה כבד כזה.".

יותר מידי אנשים אומרים לי בזמן האחרון לא להיות כבד. אני שונא שאומרים לי לא להיות כבד למרות שאני מבין שהכוונה להלך נפש, לא למשקל זה בכל זאת מרגיז אותי כי הייתי ילד שמנמן שאהב לקרוא ספרים וספג עלבונות בגלל המשקל שלו והחנוניות שלו. אחרי הבר מצווה התחלתי להתבגר, גבהתי והתחזקתי, השומן נעלם ונעשיתי בחור די נאה, אבל מבפנים אני עדיין תולעת ספרים שמנמונת.

חוץ מזה אני גם בן אדם כבד באופיי, חושב על כל דבר, לוקח ללב, מנסה להבין למה ואיפה ואיך, בקיצור, בן אדם כבד. למרות המחאות שלו התקשרתי להוריו. אמרתי שאני חבר שלו ושהוא מרגיש לא טוב, ושיבואו לקחת אותו כי הוא הקיא והוא חולה. הם לא שאלו שאלות ולא התווכחו. כמה דקות אחר כך הגיע אבא שלו עם אחיו הגדול והוא הלך אתם בצייתנות, נתמך על שכמו של אחיו. כלפי הם היו נחמדים ומנומסים ואמרו לי תודה רבה, ולרווחתי לא ניסו לחקור איך הוא הגיע לדירה שלי ואיך אני מכיר אותו.

אולי הייתי צריך להגיד משהו, אבל פחדתי להסתבך ולכן לא סיפרתי להם על הכדור ההוא. אני בטוח שזה משהו לא חוקי ואני, כבד שכמוני שמרגיש סחרחורת אחרי כוס יין, לא רוצה לדעת שום דבר על הדברים הללו. רובי התקשר אחר כך. דיברנו קצת, אבל לא סיפרתי לו כלום על שלומי. לא היה לי כוח להיכנס לזה. הוא הבטיח לבוא לבקר מחר. "אנחנו צריכים לדבר." אמרתי לו, והוא נאנח.

"כן, אנחנו צריכים לדבר." הסכים, ושנינו ידענו שזה יהיה כואב ולא נעים ובטח ייגמר בבכי.

***

התעוררתי בדיוק בשעה שבה החושך הסמיך של הלילה מתחיל להאפיר. עדיין היה לילה אבל השמש כבר שלחה רמזים של אור דלוח לעבר השמים המכוכבים. עוד מעט יעלה עוד יום על עולמנו - יום חורפי וקר שיהיה מתיש כמו אתמול, וכמו מחר, וכמו מחרתיים, וכך עד קץ כל הימים.

אני חש ראש מתולתל מתחכך בכתפי, גב חלק וחמים הדוק לבטני, ישבן מוצק ועגלגל מתחכך באברי שמגיב מיד בהזדקרות. אני מנסה להרחיק את גופי מהגוף הדק והחלקלק הזה והוא שב ונצמד אלי תוך מלמול מחאה מנומנם. לאט לאט חוזר אלי זיכרון השעות האחרונות ושוב אני חש את כאב הראש הזה שמציק לי כל בוקר מאז שגבריאל חזר לארץ.

קודם כל פיפי אני סח לעצמי, ומדשדש לשירותים. משתין ואחר כך בוהה בפני הנפוחים משינה. איזה פרצוף נורא - זיפים שחורים על פנים לבנים, עיגולים כהים מתחת לעיניים טרוטות, שיער מעוך והבעה של רוצח.

בקופסא נותרו רק שני כדורי אקמול. בשבוע האחרון גמרתי כמות של שנה שלמה. אני בולע את שני הכדורים שנותרו, מצחצח שיניים, מסתובב ומתנגש ברובי שגם הוא רוצה להשתין.

אחר כך אנחנו מתכרבלים יחד מתחת לפוך שלי, מתאמים בזהירות את תנוחות גופנו זה לזה. "מרגיש יותר טוב?" שואל רובי בקול של עובדת סוציאלית - קול זהיר ורגיש עד בחילה.

"אני בסדר גמור." אני עונה בקצרה, "אל תבלבל את המוח."

"נראית נורא אתמול." הוא מתגונן, קצת נעלב, אבל לכל הפחות עכשיו הקול שלו נשמע רגיל.

"זה בגלל הבית חולים, הריח עושה לי רע. שונא בתי חולים מסריחים." אני רוטן. בגלל זה לא המשכתי לכיוון הפארה רפואי. אחרי הצבא דווקא הציעו לי ללמוד להיות אח או טכנאי רנטגן, אבל הרעיון שאבלה כל ימי בבית חולים החריד אותי.

"אתה חושב שהוא עשה את זה בכוונה?" הוא ממשיך לנדנד.

"מי יודע מה עבר לו בראש." אני מפטיר בשוויון נפש, למרות שאני יודע שהוא עשה את זה בכוונה, ואני גם יודע למה.

"היה לו מזל שזו רק פציעה קלה."

"לא כל כך קלה, תישאר לו צלקת על החזה."

"תראה מה זה גורל של בן אדם?" משתאה רובי, "ברח עד אמריקה כדי לא לשרת בצבא ובסוף הוא גומר עם פציעה מכדור."

"זה לא סתם פציעה רובי, גבריאל ניסה להתאבד." אני מתקן אותו, ורעד לא רצוני עובר בגופי. עדיין קשה לי להבין איך זה שהוא רצה למות. "והוא באמת התכוון לזה, מי שלוקח אקדח ומכוון לחזה שלו באמת רוצה למות, זה לא סתם ניסיון למשוך תשומת לב, זה באמת..." ואז זה קורה - הדמעות שארבו מתחת לעפעפי מהרגע ששמעתי את הידיעה, דמעות שכבשתי בכוח כל אותן שעות איומות בבית החולים פורצות פתאום, מרטיבות את כתפו של רובי שכורך סביבי את ידיו החמות ושותק בתבונה בשעה שאני מתייפח כילד מבוהל. "הכל באשמתי, אני אשם, בגללי הוא..." מרוב בכי אני מתחיל לגהק.

"זה לא נכון, תפסיק לדבר שטויות, איך זה יכול להיות שזו אשמתך?" מוחה רובי, "נו, די חמוד. אני אלך לעשות לך תה."

הוא חוזר עם כוס תה מתוק ומהביל ובינתיים אני מתעשת ומפסיק לבכות, חש איך עוקצו של כאב הראש הכרוני שלי מתעמעם מעט מאחורי המיסוך של האקמולים. "כל הזמן כואב לי הראש." אני מתלונן בפני רובי, "בזמן האחרון אני לא מפסיק להקפיץ אקמולים, וגם הגב כואב לי כל הזמן." הדמעות שוב מנסות לפרוץ ואני כובש את אפי בתוך הכוס ומתנחם בטעמו המתוק של התה בטעם דבש ותפוז.

"אתה פשוט נורא במתח." אומר רובי בעצב, "שמתי לב שהתחלת להיות עצבני מהרגע שהוא הודיע שהוא חוזר. כל הכאב של הפרידה ממנו עוד מאוד טרי אצלך ובמקום לעבד אותו הדחקת הכל ולכן..."

"רובי סתום כבר! לך לשחק בפסיכולוגיה עם מישהו אחר." אני נוהם באנטיפטיות, אם כי אני יודע שלמרות המילים המפוצצות שלו ("לעבד את הפרידה" נו, באמת!) יש משהו מן הצדק בדבריו.

"אולי אתה פשוט רוצה לחזור אליו ולא מרשה לעצמך בגללי?" הוא שואל חרש ומיד נרתע כחושש מתגובתי. אני שותק ומסתפק במנוד ראש לאות שלילה. לא, אני לא רוצה בשום פנים ואופן לחזור אליו, לא אל הגבריאל הזה שחזר לארץ רצוץ וחיוור. לא אותו אני רוצה, מה לי ולצעיר המוזר הזה שכל המתיקות הזהובה של הקיץ נסחטה ממנו בחורף האמריקאי הקר. רק קליפה של המלאך שהכרתי פעם נשארה ממנו.

"הוא הלך הביתה מוקדם אתמול כי כעסתי עליו בגלל שהוא ניסה לעשות לי מסג`." גיליתי לרובי, "בבוקר הוא עבד במשרד, אבל הוא לא הפסיק לדבר, ועצבן את המזכירות עם הבלגנים שהוא עשה להם בתיקים אז הן שלחו אותו אלי."  

סיפרתי לרובי איך הוא הלך אחרי לכל מקום, קשקש כל הזמן שטויות ואפילו נכנס אחרי לשירותים, מנסה לגעת בי, מתנהג כמו פעם, כאילו ששום דבר לא השתנה מאז. "הייתי עמוס בעבודה והתרגזתי עליו, וכשהוא ניסה לעסות לי את הכתפיים דחפתי אותו, ואז הוא הלך."

"דחפת אותו חזק?" נבהל רובי.

"לא, מה פתאום? רק דחיפה קטנה כזו, אבל..." זיכרון פניו ההמומים של גבריאל, העלבון הילדותי על פניו כשקלט סוף סוף שאני באמת לא רוצה אותו. איך יכולתי לדעת שהוא ייקח ללב את הדחייה שלי? מי ידע שהוא יחזור הביתה, ייקח את האקדח של אביו החורג מהכספת וינסה לירות לעצמו בחזה?  

אמו מצאה אותו מתבוסס בדם והזעיקה אמבולנס. כמה דקות לפני תום יום העבודה קיבל הבוס שלי, אביו החורג, טלפון, וכל הצבע נסחט מפניו האדמדמים. למרות ההלם הוא שמר על קור רוח. קרא לי החוצה, סיפר לי בשקט על הטרגדיה וביקש שאסיע אותו לבית החולים. הדרך לרמב"ם עברה עלינו בשתיקה קודרת כשאני המום ומוכה אשמה והוא מנגב מידי פעם דמעה. עד שהגענו גבריאל כבר הועבר מהמיון למחלקה פנימית. רזה וצעיר מאוד למראה הוא שוכב בין שמיכות הצמר הירקרקות של בית החולים, וילון פרחוני מכוער מקיף את מיטתו סביב סביב.

אימו - אישה נאה מאוד למרות פניה הנפוחים מבכי - נפלה בזרועות בעלה, מתייפחת, ואני חשתי צביטת קנאה מהירה כשראיתי איך הוא ממהר לתמוך בה ולנחם אותה, ומיד הלך אתה לדבר עם הרופא ועם האחות ולעשות סידורים ובירורים. ככה זה כשיש לך בן זוג. תמיד יש מי שייתן יד ויתמוך ויעזור ויחזיק אותך בזרועותיו כשתהיה אומלל ומפוחד.

"הם אמרו שזה לא רציני, שהחטאתי ושתישאר לי רק צלקת קטנה." נחפז גבריאל לספר לי וניסה לחייך.

התיישבתי בזהירות על קצה מיטתו. "אבל למה עשית את זה?" ניסיתי לשאול בעדינות למרות שפתאום נורא כעסתי עליו, על הבלגן שעשה, על קלות הדעת בה זלזל בחייו הצעירים, קלות דעת שפעם הקסימה אותי וכעת הרגיזה אותי נורא.

"אני לא זוכר, הייתי עצבני, לקחתי כדורים ושתיתי וודקה. אני ממש לא זוכר."

"מתי לקחת כדורים? איזה כדורים?" נבהלתי.

"כל מיני, אני כל הזמן לוקח כל מיני כדורים." אמר גבריאל באדישות, "וגם שותה הרבה וודקה." הוסיף, "נו, למדת כבר לשתות?" שאל בקנטרנות. תמיד הצחיק אותו שאני נעשה חולה אחרי פחית בירה ועל וודקה בכלל אין מה לדבר איתי.

"אתה לא מבין שעכשיו יאשפזו אותך בבית משוגעים?" התעצבנתי, "זה לא צחוק! ניסית להתאבד! למה? בשביל מה? איזה טמבל אתה!" הוא משך בכתפיו והסב את מבטו ממני.

"למה גבריאל? למה עשית שטות כזו?" סירבתי לוותר.

"בגלל... סתם... היו כל מיני דברים שקרו, סתם, עזוב."

"מה סתם? מה סתם? אלו החיים שלך! אתה רק בן תשע עשרה, איך יכולת לעשות דבר כזה? למה?" צעקתי בלחש, מתעקש להבין אותו, אבל בגלל הכעס שלי הוא נאטם כלפי ועצם את עיניו.

אחר כך חזרו הוריו עם הרופא ופתאום היה לי ברור שאני מיותר שם ועלי ללכת. אין מה לעשות, מה שקרה קרה ואני לא יכול לעזור יותר. הבטחתי לבוס שאני אבוא מחר כדי להחליף אותו וחזרתי הביתה. הגב והכתפיים שלי היו נוקשות ממתח ומין פעימה של כאב חד הלמה ברקתי הימנית. כשהגעתי הביתה מצאתי את רובי עומד במטבח שלי לבוש סינר ומבשל. מבט אחד בפני והוא כיבה את האש וכיסה את הסיר במכסה. "מה קרה חמוד?" שאל והושיב אותי ליד השולחן.

"הראש כואב לי. תביא אקמול." גנחתי.

הוא הביא את הקופסא הכמעט ריקה והביט נדהם איך אני מקפיץ שני אקמולים לפי ובולע אותם בלי מים. "מה אתה עושה פה? אין לך בר מצווה ללכת אליה עם החברה שלך?"

"חשבתי לבוא אליך קודם ולהאכיל אותך קצת אוכל נורמאלי במקום כל הזבל הקפוא הזה עם הטעם האשכנזי שאתה אוכל כל הזמן. אתה נראה ממש חולה. מה קרה?"

"גבריאל ניסה להתאבד לפני איזה שלוש שעות." אמרתי וקמתי, "וחוץ מזה אני מת למקלחת חמה." הוספתי והלכתי למקלחת, משאיר אותו עם פה פעור מתדהמה.

כשיצאתי מהמקלחת מאושש קצת יותר הוא כבר הספיק לבטל את השתתפותו בבר מצווה והודיע לי שהוא נשאר איתי הלילה, ואם אני לא רוצה להסתבך אתו אז כדאי לי מאוד לאכול את המרק שהכין לי. למרבה הפלא צלחת מרק חמה ומהבילה שיפרה את מצב רוחי מאוד. אחר כך רובי הכניס אותי למיטה, גרר את עגלת הטלוויזיה לפתח חדר השינה, נשכב לצידי וצפה יחד איתי באיזה סרט טיפשי שאת סופו איני יודע כי נרדמתי.

"נורא יפה מצדך שנשארת איתי הלילה רובי." אמרתי לו בבוקר, "אני מקווה שלא תסתבך בגלל זה עם אילנית שלך."

"היא לא שלי ושתלך לעזאזל." אמר רובי בתקיפות, "אתה חייב ללכת לעבודה היום?"

"כן, אני חייב. הבוס בטח לא יהיה היום ומישהו צריך להיות על הרמפה במקומו." הוא הכין לי כריכים וחיבק אותי לפני שיצאתי.

כשחזרתי הביתה מהעבודה הוא כבר המתין לי, מודיע לי בשמחה שבגלל שהוא יוצא לקורס בשבוע הבא נתנו לו חופש עד יום ראשון והוא מתכוון לבלות את כולו איתי. "אתה בטוח? ומה עם הוריך?"

"אני אתקשר לאחל להם שבת שלום. אחותי והילדים באים לבקר אותם בסוף שבוע. הם יהיו בסדר גמור, אז אני יכול להישאר אצלך?"

"ומה עם כל הדברים שאמרת לי אז, שאתה רוצה להתחתן וכל זה?"

הוא משך בכתפיו. "אז אמרתי, אז מה? מה עם גבריאל?"

"יותר טוב. בשבוע הבא הוא יעבור לאשפוז יום במחלקה הפסיכיאטרית."

"אתה מבין שהוא לא ניסה להתאבד בגללך? אף אחד לא מתאבד כי מישהו לא רצה שהוא יעשה לו מסג'."

"כן, אני מבין. אל תדאג, בוא הנה." אני מושך אותו אלי לחדר השינה ופושט מעליו את החולצה. הוא מתיישב עלי, בטנו הדוקה לשלי, אברו הזקוף מתחכך באברי, ידיו על כתפי, ואחר כך על חזי ובטני. כששפתינו צמודות אנחנו מסתחררים ונופלים על המיטה. הוא כל כך חלק וחם. הזין היפה שלו משתפשף בזה שלי ואני נטרף מעונג, הופך אותו על בטנו ושוקע בתוך הגוף הצעיר והמתוק הזה, בעזרת האהבה שלו אני מנסה לשכוח ולרפא את כאבי הלב והחרטה שמענים אותי וכמעט כמעט שמצליח.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...