ספר. , stockxpert.

 >  >  > 

יומנו של מספר סיפורים - פרק ז'

כאב לב

"אז איך ידעת שגבריאל בארץ?" שאלתי את רובי למחרת בבוקר כשישבנו זה מול זה ושתינו קפה. בגלל חנוכה לא היו לי לימודים, והוא היה צריך להגיע לבסיס רק בעשר. היינו רגועים ומאושרים אחרי שישנו חבוקים יחד כל הלילה וחשבתי שזה הזמן המתאים לברר אתו את השאלה הזו שהציקה לי עוד מאתמול. בדיעבד, אולי טעיתי.

הוא חייך. "תירגע, פרנואיד שכמוך. לא הצצתי לך בבלוג. אתה לא סומך עלי?"

זו הייתה שאלה מכשילה שלא ידעתי איך לענות עליה. מצד אחד רציתי להגיד - בטח שאני סומך עליך, אתה החבר שלי, אם אני לא אסמוך עליך אז על מי כן? אבל מצד שני... הוא כבר שיקר לי פעם, אמנם רק שקר לבן, אבל שיקר ו... הסתכלתי עליו, יושב מולי, הרגלים שלו פשוטות קדימה, נוגעות ברגלי, מחזיק את הספל עטוף בכפות ידיו, מביט בי בפנים כל כך גלויות וכנות, הוא כל כך חמוד אבל... "אז איך ידעת על גבריאל? לא אמרתי לך מילה עליו, מאיפה ידעת שהוא חזר לארץ?"

"אתה לא תאמין לי, אבל... נו, טוב. אני אספר לך בכל זאת. לאבא החורג שלו יש בת מאשתו הראשונה, זו שנפטרה והבת גרה אצל הסבתא שלה כי היא לא מסתדרת עם האישה השנייה שלו, האימא של גבריאל שלך, אבל עם גבריאל היא דווקא ביחסים די טובים. הסבתא שכנה שלנו, היא ואימא שלי חברות וככה אני יודע שגבריאל חזר לארץ במצב רע ושהם רוצים להשאיר אותו בארץ."

"למה לא סיפרת לי קודם?"

"כי רק לפני כמה ימים הבנתי בכלל שמדובר על גבריאל שלך, למה לא סיפרת לי שאתה עדיין מאוהב בו?"

"אני לא מאוהב בו, תפסיק להגיד את זה."

רובי הניח את הספל על השולחן ורכן כלפי, הניח יד על ברכי והביט בעיני. "נמרוד, אני רוצה להזכיר לך שאנחנו לא בחורות." אמר בקול רציני נועץ בי מבט חודר, ומשהו כבד וקר שקע בתחתית בטני, מין הרגשה לא נעימה כזו של איחס.

"למה אתה מתכוון, אנחנו לא בחורות?" שאלתי.

"אני מתכוון שאנחנו גברים." ענה רובי, "ושאני לא אתפרק מזה שיש לך עוד קצת רגשות לבחור שהיית חולה עליו רק לפני כמה חודשים, זה בסדר, אני מבין."

"מה בסדר?" שאלתי ומין טעם חמוץ עלה בפי.

הוא נאנח. "יא אללה! איזה כבד אתה." מלמל, ואז שב ורכן כלפי, מדגיש כל מילה כאילו אני מפגר קשה תפיסה. "נמרוד, נשים עושות סיפור מהתחת מכל הקטע הזה של נאמנות מינית בגלל שככה הן בנויות, אבל אצל גברים זה אחרת. אנחנו עומדים להיפרד להרבה זמן בגלל הקורס הדפוק הזה וזה הולך להיות קשה ו..." הוא נאנח שוב, שפשף את לסתו ועיווה את פניו, מחפש מילים, מתפלא למה צריך להסביר לי הכל בצורה כל כך מפורשת.

שתקתי, לא מוכן להקל עליו, אם יש לו משהו להגיד לי שיתאמץ ויסביר הכל במילים מפורשות. "תראה נמרוד, זה לא כזה סיפור. קורה שאתה חרמן כי החבר שלך לא יכול לצאת מהבסיס אז אתה מזיין רק בשביל הזיון, זה טבעי וזה לא כזה סיפור, הבנת?" את המילה האחרונה הוא התיז בקוצר רוח.

"בקיצור, אתה רוצה שננהל יחסים פתוחים?" סיכמתי את דבריו.

"כן," הוא אישר, נושם לרווחה שסוף סוף קלטתי, "שנהיה כמו קלוד וספי."

"אבל אצלם זה לא עובד כל כך טוב רובי. יש קנאה ומריבות, וחוץ מזה הם זוג כבר כמעט עשרים שנים ואני ואתה..." השתתקתי, משאיר את המשפט לא גמור.

בגילי אני כבר יודע שבדברים כאלו אין טעם להתחיל להסביר, זה אף פעם לא עוזר. בקטע הזה של נאמנות כל אחד עושה מה שהוא רוצה, ואחר כך מוצא לזה כל מיני תיאוריות ותירוצים. כל הדיבורים שלי לא יעזרו כלום. זה סתם בזבוז זמן והשפלה מיותרת.

ישבנו זה מול זה בשתיקה, לא מסוגלים להביט אחד לשני בעיניים. "אם אתה לא רוצה את גבריאל בטח תמצא מישהו אחר." אמר לבסוף רובי בקול עייף, "בחור סקסי כמוך... וחוץ מזה, אל תעשה פרצוף כזה, אני עושה את זה לטובתך, אני יודע שיהיה לך קשה להתאפק כל כך הרבה זמן וגם לי יהיה קשה, אז למה לעשות כזה סיפור מזיון, ואם תעשה ביד זה יהיה יותר טוב?"

"כן, לעשות ביד זה לא לבגוד." התעקשתי. ושוב שתקנו שתיקה כבדה ומעיקה. "יש לך בקורס מישהו ששמת עליו עין?" הנחתי לעצמי לבטא את החשד שניקר בי מהרגע שהוא התחיל עם הנושא הזה.

"האמת שכן," הודה רובי והחל לבחון את נעליו הצבאיות המצוחצחות למשעי, "אבל הוא פשוט... סתם בא לי עליו... זה לא אומר שאני ואתה... אני אוהב אותך נמרוד, אבל אני לא יכול להפסיק לרצות אחרים, וגם אתה מסתכל על אחרים, ראיתי אותך."

"אני מסתכל כי זה מה שגברים עושים, ואני מסכים שאחרי הרבה שנים יחד רוצים לפעמים לגוון," אמרתי בפייסנות, נזכר במקס ובחבר שלו, "אבל רובי, אנחנו יחד כל כך מעט זמן וכבר אתה רוצה... זה מטריד אותי, אם כבר עכשיו אתה רוצה אחרים, מה יהיה בעוד עשר שנים?"

רובי נראה מזועזע. "עשר שנים, בחייך, הגזמת לגמרי, בעוד עשר שנים אני אהיה בן שלושים ואחת!" הזדעק בבהלה, הבדל השנים ביני לבינו מעולם לא נראה גדול כל כך כמו עכשיו.

"בן שלושים זה אדם צעיר שכל החיים עוד לפניו." ניסיתי לשמור על קור רוח. "איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים רובי?" ניסיתי לפענח את הבעת פניו

הוא קם והחזיר את הספל לכיור. "אני רואה את עצמי נשוי עם ילדים."  אמר בגבו אלי.

"נשוי לאישה?" שאלתי ולא יכולתי לעצור את צחוקי. צחוק שנראה לי מוצדק לגמרי נוכח הדברים שעשינו רק הלילה.

"אל תצחק." התרגז רובי, כתמי סומק פורחים בלחייו השחומות, וגבותיו הנחמדות מזדעפות. "בגיל שלושים אני כבר אהיה גדול נמרוד, ואני לא מתכוון להיות הומו מבוגר ובודד בלי ילדים ובלי משפחה." הוא לא אמר את זה אבל המילה כ מ ו ך ריחפה בחלל המטבח שלי כמו ציפור שחורה מבשרת רעות.

"אתה לא תפסיק להיות הומו כשתהיה גדול רובי." אמרתי בשקט, מתאפק לא לצרוח עליו. "להיות הומו זו לא מחלת ילדות. אתה תישאר כזה גם בגיל שלושים וגם בגיל ארבעים." הזכרתי לו.

"אבל אני בכלל ביסקסואל." התריס רובי, " אני לא שונא נשים כמוך, אני יכול להעמיד את הזין גם עם נשים, בתנאי שזו האישה הנכונה כמובן."

"רובי, אני לא שונא נשים. אני מעריץ אותן, וזו הסיבה שאני אף פעם לא אתחתן. לאף אישה לא מגיע לחיות עם גבר שלא חושק בה והולך אתה למיטה רק כדי שהיא תביא לו ילדים ותסווה את מי שהוא באמת."

"שטויות, אני אהיה בעל נהדר ואשתי תהיה אצלי מלכה." מחה רובי והאודם על פניו העמיק, "כבר שכבתי עם בחורות וזה היה בסדר גמור, אני מצטער להפיל עליך את זה ככה נמרוד, אבל זה המצב ואין טעם שתחייה באשליות שאנחנו נהיה יחד כל החיים."

המילים שלו הכאיבו לי כמו מכה בבטן, וכשמכאיבים לי אני מחזיר. "תעשה מה שאתה מבין רובי, אבל רק שתדע לך שראיתי בעלים נהדרים כמוך מסתובבים כל לילה בגן, מחפשים מישהו שיזיין אותם בתחת לפני שהם חוזרים לאישה, ואם זה החיים שאתה מחפש לעצמך אז..." דמעות הציפו את עיני, חונקות את גרוני. איזה דביל אני, עוד לא למדתי שבדיבורים אין שום טעם?

בלי להשלים את המשפט, נפרדתי ממנו לשלום בקרירות ואיחלתי לו סוף שבוע נעים.

"גם לך." הוא ענה בקרירות דומה והלך.

ברגע שהוא יצא התנפלתי על הדירה שלי וצחצחתי אותה כמו פולניה מוכת אמוק. אחר כך הלכתי לדירה של ליזי. יוני צפה בטלוויזיה, אכל עוגיות, והיא ישנה. "קדימה ילד, מספיק לזלול שטויות, בוא נעשה קצת סדר בבלגן." פקדתי עליו. הוא קצת קיטר אבל נדמה לי שהוא היה מרוצה שמישהו מתייחס אליו ומעסיק אותו. ניקינו יחד את הדירה, מתעלמים ממחאותיה של ליזי שראשה כואב ושאנחנו מרעישים. ברגע שסיימנו לנקות היא שוב נרדמה.

לקחתי את הילד אלי, נתתי לו לאכול צהרים, ואחר כך הושבתי אותו להכין שיעורים. כמו כל ילד הוא לא ממש מת על זה, אבל התעקשתי שיעשה לפחות חלק ולא ישאיר הכל ליום האחרון. אחר כך הוא רץ לשחק כדור רגל עם חברים ואני נפלתי על המיטה ונרדמתי, הרוס מעייפות.

התעוררתי בחצות מקולו הצלצול של הנייד שלי. זה היה רובי שמיהר להתנצל שהעיר אותי ושאל בקול מתפנק אם אני עדיין חבר שלו ואם אני לא שונא אותו. "אני לא שונא אותך דביל, ואני תמיד אהיה חבר שלך, אבל..."

"נדבר על זה בשבוע הבא," הוא נכנס מהר לדברי, "אני חייב לסגור, מישהו בא. אני אוהב אותך נורא." וסגר. אני לא יודע מה מעצבן אותי יותר - ההנחה שלו שבגלל שאנחנו גברים יש לנו פטור בקטע הזה של נאמנות, או ההצהרה המפגרת שלו שהוא בעצם ביסקסואל ושכשהוא יגמור להתבגר הוא יתחתן. הוא מתנהג כאילו שלהיות הומו זה דבר שעושים רק בגיל צעיר, כמו לרכב על אופנוע או לשחק כדור רגל עם החבר'ה, ובשלב מסוים מתבגרים מזה ונעשים בן אדם בוגר ומיושב עם משפחה.

שמתי בתנור עוף עם תפוחי אדמה, תיבלתי בתבלינים ומרחתי בשמן זית, כיסיתי הכל בניר אלומיניום והלכתי להזמין את ליזי ויוני לארוחת צהרים. עד שהעוף היה מוכן הנחנו לילד לשחק במשחק מחשב וניסינו לדבר. ביקשתי ממנה שתלמד אותי להכין מרק ירקות (האמת, לא צריך להיות גאון הדור כדי להכין מרק מאבקת קנור ולהוסיף לו עוד תוספות כמו ירקות קפואים וקופסת שעועית אפויה), ובעוד אני מתעסק בסירים ובכל מיני שאריות סנפרוסט שתלשתי מהקרחון שאני מגדל במקפיא של המקרר העתיק שלי, היא דברה. לא אהבתי את מה ששמעתי ממנה. החבר הזה שהיא כל כך משתגעת עליו ומחזיקה ממנו נשמע לי טיפוס משונה שמתפרנס ממקור לא ידוע וחושב שאם אלכוהול הוא סם חוקי אז סמים קלים זה לא עניין נורא כל כך. יש בזה משהו, אבל בכל זאת, זה שמותר להשתכר לא אומר שזה בסדר לעשן מריחואנה. "את צריכה לחשוב קודם כל על הילד." הטפתי לה, ושאלתי למה יוני נמצא בפנימייה, שנמצאת יחסית קרוב לפה, ומה בכלל הקטע שהוא צריך לישון מחוץ לבית? "לדעתי הוא לא מאושר שם והוא צריך מסגרת של בית." הודעתי לה

לא קיבלתי ממנה תשובה ברורה, אבל אחרי הרבה התפתלויות וסטיות מהנושא היא הודתה שהיא רוצה גבר - כאילו שלא שמתי לב  – ולכן היא שמה את הילד בפנימייה, כדי שהוא לא יפריע לה, ועכשיו כשהיא מצאה את גבר חלומותיה היא ממש מרוגזת על יוני שלא אוהב אותו, והיא מאוד מרוצה שהוא בפנימייה, וחבל שהם שלחו את הילדים הביתה בחופש חנוכה. כבר אמרתי שאימא יש רק אחת?

היא ראתה שאני קצת מתעצבן על התשובה האגואיסטית שלה והתנפלה עלי שהיא עוד צעירה, (היא בת שלושים ושש) ושהיא רוצה לחיות ולא להקדיש את כל החיים לילד, ושאם זה לא מוצא חן בעיני זו בעיה שלי, מה שנכון נכון.

בסוף הרגעתי אותה והודיתי שהיא צודקת וקיבלתי ממנה רשות להמשיך להיות מעין אח בוגר של יוני, ואז, רגע לפני שכיבתי את התנור וערכתי את השולחן, הגיע שלומי לביקור ומזל שהוא ישב לאכול אתנו כי ליזי בקושי נגעה במשהו בגלל הדיאטה.

למרות שהיא לא שמנה היא החליטה לרדת לרזות עוד. אני לא מבין למה אישה בגילה, אימא לילד, צריכה ללבוש בגדים של כוסיות בנות שש עשרה? הבעתי את דעתי הצנועה שהיא נראית בסדר גמור ושתפסיק להרוס את הבריאות שלה עם דיאטות משוגעות ולפליאתי שלומי הצטרף אלי, והודיע שלדעתו נשים צריכות להראות כמו נשים, לא כמו שלדים. פעם ראשונה ששמעתי אותו אומר דברי טעם.

ליזי כמובן לא השתכנעה ואמרה לנו שאנחנו סתומים, וממתי הומואים מבינים בנשים? יש בזה משהו, אבל בכל זאת, דיאטת ההרבל לייף הזו שרק שותים בה כל מיני שייקים ואוכלים כדורים במקום אוכל, ועוד משלמים המון כסף (הכסף בא מהחבר שלה), נשמעת לי מטורפת לגמרי. אולי בגלל זה היא כל כך עצבנית וכעסנית? אני מקווה שזו הסיבה ולא סמים. עוד לא פגשתי את החבר שלה ואני כבר מתעב אותו. בשביל מה הוא יוצא אתה אם הוא חושב שהיא שמנה מידי? שייקח לו בחורה גפרורית וייתן לה לחיות בשקט.

בסוף הארוחה יוני וליזי הלכו לבקר איזו דודה של ליזי ורק אני ושלומי נשארנו בבית. להפתעתי הוא עזר לי עם הכלים ושאל מאוד בביישנות אם הוא יכול להישאר אצלי עד הערב כי הוא ממש לא רוצה להיות בבית. "ומה יקרה בערב?" שאלתי, "לאן תלך בקור הזה?"

"לא יודע, אם מישהו שנתתי לו את המספר שלי לא יצלצל אז בטח לגן." הוא ענה בקול עצוב כל כך עד שממש עלו לי דמעות בעיניים. (כשאני עייף אני נעשה רגשני וכל דבר גורם לי לרצות לילל). הזמנתי אותו להישאר כמה שהוא רוצה והלכתי להתרחץ. מים חמים ביום קר תמיד משפרים לי את המצב רוח, וגם מחממים אותי כמובן. ובכלל, אני אוהב מים, אולי בגלל שאני במזל עקרב ששייך למזלות המים? נדמה לי שקראתי על זה משהו פעם.

אחר כך נשכבנו על המיטה שלי, אני בפיז'מה מתחת לשמיכה ושלומי מעליה, בבגדים, מכוסה רק בשמיכת צמר קלה. הוא סיפר לי קצת על המשפחה שלו ואיך הוא פחות או יותר הודה לפני אימא שלו שהוא מעדיף גברים, אבל היא מצליחה להתעלם מדבריו המפורשים וממשיכה לשאול מה עם חברה. אבא שלו והאחים שותקים ולא מסוגלים בכלל להביט לו בעיניים. בקיצור, חרא לו בבית, הוא מעדיף את הגן או את הדירה שלי.

לאט לאט הוא השתחל מתחת לפוך שלי, מוריד כל פעם עוד בגד ועוד בגד, ובסוף נרדמנו יחד מחובקים. אני מניח שאם רובי היה רואה את זה הוא היה מתעצבן, אבל היינו קפואים מקור וקצת מדוכאים ורצינו חיבוק, זה הכל. אם למשהו יש בעיה עם זה שישמור את הדעות שלו לעצמו. רק ישנו יחד, לא קרה כלום. 

אחר כך המישהו צלצל אליו והוא התמלא בבת אחת שמחת חיים ורץ לפגישה. ברגע האחרון עוד הספקתי לדחוף לו חבילת קונדומים ולהזהיר אותו שבשום פנים ואופן לא ישכח להשתמש בהם. אני מקווה שהוא יזהר ושיעשה חיים. גם לי הייתה קצת נחת כי מישהו שלח לי תגובה במייל הפרטי שאני כותב טוב ושהוא נהנה לקרוא אצלי, זה היה נחמד מאוד מצידו ושיפר לי את המצב רוח. אני שואל את עצמי איך הומואים הצליחו לשרוד לפני היות האינטרנט ולפני שהייתה להם אפשרות לדבר עם הומואים אחרים?  

בערב, רובי שהרגיש חרא בגלל השיחה שלנו, ניצל דקה פנויה מהתורנות ורץ למשרד כדי ולדבר איתי בנייד – רק שם זה מותר. הוא שפך לפני את ליבו וגילה לי שמרוב פחד שהאקסית שלו תלשין עליו הוא הבטיח לה שהוא ילך אתה ביום שלישי לבר מצווה של אח של חברה שלה, וישחק את הבן זוג שלה בכל מיני בילויים משפחתיים. לטענתה היא צריכה תחליף לבן זוג כדי שלא יציקו לה וינסו לשדך לה מישהו.

"זה ממש לא לעניין רובי, היא סוחטת אותך." אמרתי לו ברוגז, אבל הוא לא רואה את זה ככה, וטוען שהיא כמו אחות שלו, ושהוא באמת מחבב אותה, והתחנן שלא אכעס ולא אקנא. שוטף אותי במילות חיבה ופינוקים שדי המסו אותי ולכן לא העליתי שוב את נושא התכניות שלו לקראת גיל שלושים, וגם על הקטע של הנאמנות לא דברנו יותר. זה לא נושאים לטלפון. אני אחכה שהוא יחזור הביתה ללבן את הנושא. מאחר וישנתי בשבת בצהרים היה לי כוח לראות את טרילוגיית 'שר הטבעות' בטלוויזיה. יוני צפה איתי בסרט הראשון, אבל בהפסקה שבין שני הסרטים הילדון נרדם, ולמרות שידעתי שהוא יתאכזב מאוד הנחתי לו לישון וצפיתי לבד בסרט השני שהיה באמת נהדר. גם רומנטיקה, גם מלחמה, גם מפלצות ודרקונים, וגם שחקנים נהדרים - בעיקר התלהבתי מהשחקן הבלונדיני ששיחק את לגולס הקשת.

הסרט היה ארוך נורא ונגמר רק באחת לפנות בוקר. בסוף הסרט לקחתי את יוני על הידיים ונשאתי אותו לדירה של ליזי שכבר ישנה. המיטה שלו לא הייתה מסודרת אז שמתי אותו על המיטה שלה, כיסיתי אותו, יצאתי ונעלתי את הדלת שלה. (יש לי מפתחות לדירה שלה, אבל לה אין לשלי כי היא חוששת לאבד אותם).

התחלתי ללכת לעבר הדירה שלי ופתאום שמעתי מישהו למטה מושך באף וגונח. בכניסה שלנו יש שש דירות, אבל ארבע מהן חסומות. רק אני וליזי גרים שם ובדרך כלל נורא שקט אצלנו. קצת נבהלתי, אבל בכל זאת הסקרנות גברה עלי. ירדתי למטה ומצאתי את שלומי, רטוב כולו, יושב על המדרגות, נשען על התרמיל שלו כשהוא עטוף בתוך המעיל הצבאי ורועד מקור. "מה קרה לך?" נבהלתי, "מה אתה עושה פה בשעה כזו? למה אתה רטוב?"

הוא משך באף כמו תינוק ואמר שיורד גשם בחוץ ושלא היה לו לאן ללכת. לקחתי אותו הביתה, נתתי לו פיז'מה ואחר כך הכנסתי אותו למיטה שלי וניסיתי לחמם אותו. אחרי שהוא הפשיר קצת הוא סיפר לי שהבחור ההוא שהוא כל כך שמח לפגוש הבטיח לקחת אותו לטיול באילת. מסתבר שבשבוע הבא הוא ברגילה, אבל הוא לא סיפר על זה לאף אחד אלא תכנן להימלט לאילת עם בחור נחמד שהוא פגש כמה ימים קודם בטרמפיאדה.

הבחור ההוא - יפה כמו נסיך - אמר שלומי באנחה, זיין אותו ואז אמר לו שהוא אמנם נוסע לאילת, אבל עם החבר שלו, ולשלומי הוא הציע לבקר אצל ידיד חרמן שלו שמת על חיילים צעירים ורזים. "הוא פשוט רצה להעביר אותי לידיד שלו כאילו שאני איזה... איזה..." ושוב הוא בכה.

"אני מקווה שלפחות השתמשת בקונדום." אמרתי בקשיחות. היה לי קשה לרחם עליו כי האמת, הוא התנהג כמו דביל. זה שבחור הוא יפה כמו נסיך לא אומר שהוא נסיך גם באופי. יותר סביר שזה בדיוק להפך. כמה שהם יפים יותר ככה הם נבזיים יותר, ומי כמוני יודע את זה. "אז מה אני אעשה מחר?" התבכיין שלומי, "אני יכול להישאר אצלך?" התחנן.

"אני הולך לעבודה מחר ואחר כך אני צריך ללמוד. יש לי עבודות להגיש. למה שלא תלך הביתה להורים שלך? בזמן האחרון אתה בקושי בבית, הם בטח דואגים לך."

"בבקשה נמרוד?" הפציר שלומי, "בבקשה, בבקשה." ניסה לגעת בי, וכשהדפתי אותו מעלי די בגסות (עשיתי את זה באופן אינסטינקטיבי, בלי לחשוב) הוא התחיל לבכות כמו ילד. זה היה נורא מביך וגרם לי להרגיש אשם מאוד. בסוף אמרתי לו שהוא יכול להישאר כמה שירצה בתנאי שלא יעשה בלגן ושלא יפריע לי ללמוד, ואחר כך נרדמנו. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...