ספר. , stockxpert.

 >  >  > 

יומנו של מספר סיפורים - פרק ה'

אבל הבטחת

בחילה, זה מה שהרגשתי כשראיתי אותו בקיריון. הוא נראה גבוה וחזק בין שני הזקנים הללו שהיו, כפי שקלטתי אחרי רגע, ההורים שלו. הם עמדו לידו, נצמדים אליו כמו ילדים מבולבלים. בשעות האלו הקיריון עמוס – המוזיקה רועמת, החימום חזק מידי, כולם מתרוצצים הלוך ושוב, הורים עייפים מנסים לא לאבד ילדים נרגשים. כולם נדחפים ונדחקים, אוכלים, שותים, מבזבזים כסף, אחוזים בטירוף חמדני של קניות מיותרות.

הוא לא היה אמור להיות שם היום, הוא היה אמור להישאר בבסיס, ככה הוא אמר לי רק לפני כמה שעות, ובגלל זה הסכמתי להצעתה של מנהלת הפנימייה של יוני לבוא לפגישה אצלה מיד כשאסיים את העבודה.

הפגישה הייתה נעימה למרות ההתחלה הלא מבטיחה. יוני המתין לי בעצבנות ליד השער הראשי, וקפץ עלי, מחבק אותי בכוח עוד לפני שנעלתי את הרכב. הוא לקח אותי למשרד שלה כשהוא נפוח מגאווה, ידו לפותה בכוח בידי, מניד בראשו פה ושם לחברים ומכרים, מחייך בשביעות רצון למראה המבטים שעקבו אחרינו.

"הם חשבו שאני משקר ושאין לי אף אחד חוץ מאימא." הסביר לי כשהגענו למשרד שדלתו שנצבעה לא מכבר בצבע צהוב עליז הייתה מקושטת בסביבונים ונרות מניר.

"אבל יוני, שמעתי שאמרת להם שאני דוד שלך וזה לא ממש נכון." אמרתי בזהירות.

"אבל הבטחת לי שאם אני אהיה ילד טוב אתה תהיה דוד שלי בכאילו." נמשכו זוויות פיו כלפי מטה, וכבר עמדו דמעות בעיניו, מאיימות לעבור את מחסום הריסים הכהים והצפופים שלו.

אני עומד אובד עצות מול המבט הלח הזה, ונזכר שלפני כמה שבועות הוא בא אלי לראות טלוויזיה ודיבר ללא הרף. הייתי עסוק בלימודים ושאלתי, חצי בצחוק חצי ברצינות מה עלי לעשות בשביל להשתיק אותו. הוא ענה מיד שהוא רוצה שאני אהיה דוד שלו בכאילו. אז זה הצחיק אותי, חשבתי שזה עוד אחד מהרעיונות המשונים שיש לילדים והבטחתי לו שאם הוא יהיה ילד טוב אז... והנה ההבטחה הזו חוזרת אלי כבומרנג.

לפני שהצלחתי להמציא משהו מחוכם שיבטל את ההבטחה ההיא שניתנה כלאחר יד ומבלי משים, נפתחה הדלת והמנהלת הזמינה אותי פנימה. לפליאתי יוני השתחל בעקבותיי וקיבל אישור להישאר.

המנהלת, אישה לא צעירה שפניה חייכנים ועיניה רוחשות טוב שאלה אם אני באמת דוד של יוני והיה עלי להסביר שזו סתם אי הבנה, אין ביני לבינו שום קרבת משפחה אם כי אני מכיר את יוני כבר שנתיים וחצי, ואני שכן ומכר של אימו שבוטחת בי ומניחה לו לבלות אצלי מידי פעם, וגם שהבטחתי לקנות לו נעליים.

"ומעיל!" צפצף יוני מפינתו, "המעיל שלי קטן עלי."

"בסדר, נקנה מה שצריך." נכנעתי בלי תנאי.

"ואחר כך נלך לסרט." התלהב יוני, "ונאכל פיצה וגלידה ו..."

"יוני חמוד, אולי תלך לאכול ארוחת ארבע ותיתן לי ולנמרוד לדבר קצת." הציעה המנהלת בחביבות. לרווחתי הוא ציית בזריזות, לא לפני שחזר ושאל אם אני אמתין לו ליד הרכב ואם באמת נלך לקניות. הבטחתי שכן והוא רץ החוצה בשמחה. המנהלת נתנה לי הרצאה על הנזקים הנגרמים לילד בתחילת גיל ההתבגרות עקב חסר חמור בדמות אב יציבה, ועל המצווה שאעשה אם אסכים לשמש ליוני מעין חונך, או אח בוגר, וניסתה לברר בעדינות מה קורה אצל אימו ומה בדיוק טיב יחסי אתה. הסכמתי לקחת על עצמי את תפקיד האח הבוגר של יוני, ונאלצתי להודות שאין לי מושג מה קורה אצל ליזי חוץ מזה שמסתובבים סביבה יותר מידי גברים והדירה שלה מוזנחת.

"אבל היא עדיין עובדת?" שאלה המנהלת, "היא תוכל לשלם לך על הדברים שאתה עומד לקנות לילד?"

"לא יודע." הודיתי, "בזמן האחרון היא מתנהגת בצורה משונה. מרחפת כזו, אני בטוח שבסוף היא תחזיר לי את הכסף." ניסיתי לעודד את המנהלת שפניה החביבות התעננו לשמע הבשורה, "ובאמת הבטחתי לו נעלים. הילד לא מוכן לחורף, ומחר שוב ירד גשם. קודם נקנה מה שצריך ואחר כך נדאג לכסף." חייכתי, נפרד חרש מהמחשב החדש שרציתי לקנות.

"אני חייבת להעלות עוד נקודה אחת." התקדרו פני המנהלת, "מהשיחות עם יוני קבלתי רושם... הבנתי... אני מבינה שאין לך חברה אז..."

"אין לי חברה וגם לא תהיה." אמרתי ומעין התחלה של הרגשת בחילה החלה להסתחרר בקיבתי - סימן בדוק לפחד. "זה לא אומר שאני פדופיל או שיש לי... זה לא אומר ש..." נחנק ממבוכה השתתקתי, וגם היא.

"אני מאוד מעריכה את גלוי הלב שלך נמרוד." התעשתה לבסוף המנהלת, "ואני בטוחה שהכוונות שלך טהורות לגמרי." ואז, כשכבר הייתי בטוח שהיא עומדת לבטל את הכל בגלל שאני הומו, (רק אתמול התפרסמה ידיעה שגבר בן ארבעים ניסה לבצע מעשה מגונה בצעיר בן עשרים, והיום רופא ילדים הודה שהטריד מינית ילדים בגילים שבין אחת עשרה לארבע עשרה), היא חייכה שוב, איחלה לי בילוי נעים, אישרה לי להחזיר אותו הלילה הביתה בתנאי שאדאג שמחר בבוקר הוא לא יחמיץ את ההסעה לבית הספר, ושילחה אותי לדרכי. יצאתי משם מרחף כאילו עברתי בהצלחה מסחררת מבחן חשוב. הרגשת הבחילה נעלמה ובמשך זמן מה הרגשתי נהדר.

בקיריון קנינו שתי זוגות נעליים מדליקות (היה מבצע), כמה זוגות גרביים גזעיים, מעיל אחד קטלני (זו מחמאה), צעיף של מכבי חיפה עם כובע צמר תואם, שני זוגות ג'ינס מהממים (לדברי המוכרת), וכמה סטים מגניבים של תחתונים וגופיות כותנה עם שרוול ארוך.

עמוסים בכל הכבודה הזו הלכנו לאולם הקולנוע ואז, מעבר לבריכה המגוחכת הזו שאף פעם אין בה מים, ראיתי אותו עומד בין שני הזקנים המבולבלים מכל המהומה הצבעונית הרוחשת סביבם. הוא היה לבוש באזרחי, נראה עליז ומחויך ובכלל לא מתגעגע, ושוב עלתה בי הרגשת בחילה איומה.

"הנה רובי!" צעק יוני ונופף אליו בידו.  רובי הסתובב לשמע שמו. פניו נרעדו למראי, ואז הוא הסתובב בחיפזון הניח את ידיו על כתפי הוריו וגרף אותם בזריזות לחנות מכשירי חשמל סמוכה.

החלפתי מבטים עם יוני. "מה קרה לרובי?" שאל יוני בתמיהה, אבל אחרי שהבחין כמה אני כועס החריש ולא שאל למה אני מכבה בנחישות את הנייד שלי. הוא שתק גם כשקנינו כרטיסים ועד שהתיישבנו המשיך להגניב לעברי מבטים חוששים משהו, ואז האור נכבה והצבעים והמראות שעל המסך הסיחו את דעתו מהתקרית הקטנה. דווקא היה סרט טוב, יוני היה מכושף לגמרי מהרפתקאות הצעצועים המצוירים ביד אמן, צחק ונהנה עם שאר הילדים, מחמיץ את הבדיחות המכוונות למבוגרים. באמת אחלה סרט! הייתי מלא התפעלות והערכה ליוצרים המוכשרים, למרות שריח הפופקורן החמיר את תחושת הבחילה שלי. "אם אימא לא תהיה בבית אני יכול להישאר לישון אצלך?" דחק בי יוני בתום הסרט.

"כן." עניתי בפיזור נפש, והדלקתי שוב את הנייד שלי שהודיע לי בבהילות שיש לי הודעות. התעלמתי מהן והתקשרתי לליזי. היא בדיוק הייתה בדרך החוצה, אמרה שהיא יודעת שאני עם יוני, "ובבקשה נמרוד מאמי, שישן אצלך הלילה, אני נורא עסוקה." התחנחנה, הוסיפה כמה מילים קצרות לילד וניתקה. שנייה אחר כך הנייד צלצל. פקדתי על יוני לכבות אותו בלי להשיב והוא ציית מיד.

ברגע שנכנסתי הביתה ניתקתי את הטלפון, ואת השעות הבאות צלחתי בעזרת יוני. בודק לו שיעורי בית – המחברות שלו לא מסודרות, אבל הוא תלמיד די טוב בהתחשב בנסיבות – שולח אותו להתקלח, מכין לו בגדים למחר, מסדר לו מיטה על הספה, ומשכיב אותו לישון, ואז הולך להתרחץ בעצמי ואחר כך בודק דוא"ל. גבריאל מבשר לי שהוא בא לארץ ביום שלישי ושואל אם אנחנו עדיין ידידים.

אמרתי שכן והבטחתי חגיגית שאני כבר לא כועס עליו בתנאי שיזכור בבקשה שאנחנו רק ידידים, ובלי שום עניינים.

בתמורה הוא שלח לי תמונה שלו בשלג, לבוש בפרקה כחולה והוסיף מתחת – "תזכור, הבטחת שאתה כבר לא כועס עלי!" למראה פניו היפים הרגשת הבחילה נסקה במעלה בטני, מדגדגת את גרוני.

באחת עשרה בלילה צנחתי על המיטה וחיברתי את הטלפון. כמה שניות אחר כך רובי היה על הקו, אשם וכועס. "איפה היית עד עכשיו?"

"ביליתי עם חבר."

"והילד?"

"פתאום אכפת לך מהילד?"

"די כבר נמרוד."

"שקרת לי."

"רק כי לא רציתי לפגוע בך. זה היה שקר לבן."

"שקר זה שקר." הטחתי.

הוא נאנח. "אני מצטער, אבל הם צריכים אותי." אמר, "ראית אותם, כולם כבר נשואים ועסוקים, רק אני נשארתי להם. תבין אותי נמרוד." התחנן, "אני מבטיח שאני לא אשקר יותר." הבטיח ושינה את הנושא לפני שהספקתי לענות.

"הריאיון עבר בסדר גמור. אחרי חנוכה אני מתחיל את הקורס ומיד אחר כך עובר לבסיס החדש."

"יופי, מזל טוב." השבתי בקרירות.

"תודה." ענה רובי ביובש, ואחר כך שתקנו שנינו משני עברי הקו עד שהוא נשבר ושב לדבר. "אני צריך להישאר מחר בבסיס. יש לי תורנות. אני יכול לבוא מחרתיים?"

"לא יודע, מחרתיים זה יום שלישי, לא?"

"כן, יום שלישי, למה?"

"גבריאל חוזר ארצה ביום שלישי. אולי אני אהיה עסוק." אמרתי כלאחר יד לא מניח לו להרגיש שליבי מתכווץ מכאב. שוב השתררה שתיקה ממושכת ואז הוא סגר. שכבתי בשקט בחושך, מביט בתקרה ונזכרתי בשיר ישן על דמעות זולגות, ואז הוא התקשר שוב, בוכה, "אבל הבטחת נמרוד, הבטחת שתחכה לי, הבטחת שאתה אוהב רק אותי, הבטחת ש..."

"שיקרת לי!" הזכרתי לו, "ועכשיו אתה שם אותי בסוף סולם העדיפויות שלך..." ועכשיו גם אני בוכה בשקט, מבפנים.

"בוא לקחת אותי עכשיו." הציע רובי, "נישן הלילה יחד."

"ומה עם ההורים שלך?"

"הם ישנים, והם יודעים שאני יוצא מוקדם בבוקר."

"אבל הילד אצלי רובי, הוא ישן."

"נו, אז תנעל אותו בפנים ובוא. זה רק חמש דקות נסיעה."

זה לא אחראי וזה לא חכם. זה ממש מטופש מצידי, אבל אני משאיר לילד פתק על דלת חדר השינה, מסביר שיצאתי לכמה דקות ומיד אחזור, ונוסע להביא את רובי. אחרי פחות מחצי שעה אנחנו כבר אצלי, מתנשקים שוב ושוב, מתנצלים על הכל, ונופלים על המיטה.

הילד ישן בנחת ואיש לא מפריע לנו להתפייס בהתלהבות במשך חצי לילה. סקס אחרי מריבה הוא באמת הטוב ביותר, אבל גם למחרת, ואפילו עכשיו אני חש בחילה קלה מתערבלת בקרקעית קיבתי.

הבטחתי ליוני שאהיה דוד בכאילו שלו, הבטחתי למנהלת הפנימייה שאהיה האח הבוגר של יוני, הבטחתי לגבריאל שנוכל להיפגש, הבטחתי לרובי שאני אמתין לו בסבלנות עד שיבשר להוריו שהוא עוזב את הבית, ומה עוד? אה, כן. הבטחתי לעצמי לחיות חיים יציבים ונורמליים עם בן זוג אוהב.

אז הבטחתי, אז מה? למישהו יש כדור נגד בחילה?  

לקראת סוף יום העבודה הייתי הרוס מעייפות. קיבלנו משלוח נורא גדול והבוס התעקש שהכל צריך לצאת עוד היום כי מחר הוא לא יהיה - נוסע לשדה התעופה להביא את גבריאל - ופתאום טלפון מהמנהלת של הפנימייה. יוני עושה בעיות. לא רוצה להסתפר, ולא מוכן להשתתף בהדלקת נר ראשון של חנוכה. הביאו אותו אלי לטלפון, בוכה. "הבטחת לי שתיקח אותי לספר במרכז, אני לא אוהב להסתפר בפנימייה כי הספר פה עושה לי כסח עם מכונה, ואמרת שתבוא להדלקת נרות." התייפח. למרות העייפות וכאבי הגב נסעתי מיד לפנימייה ומצאתי את עצמי תקוע מול כיתה מלאה ילדים, עומד ליד חנוכייה ענקית, כיפה על הראש ונר ביד, מברך על הנר הראשון של חנוכה, וזה אחרי שנשבעתי שאני בחיים לא אשים יותר כיפה, והנה, מספיק מבט אחד רטוב מדמעות של יוני וחיוך נבוך של מורה צעירה ומבולבלת ואני מוותר. חובש כיפת קטיפה רקומה ושר - "ברוך אתה אדוני..." ואני בכלל לא מאמין באלוהים הזה שלא מאמין בי.

למה אני קורא לעצמי נמרוד, אבל ממשיך להתנהג כמו מנחם - השם האמיתי שלי?

אחרי הדלקת הנרות לקחתי את יוני להסתפר אצל קלוד וספי שהתלהבו מהילד ופינקו אותו בלי בושה, סיפרו אותו בדיוק לפי הוראותיו, והיו מוכנים אפילו לחמצן לו את השערות. מזל שהייתי ערני מספיק והטלתי וטו. התפשרנו על קוצים וג`ל והבטחה חגיגית שלי שבפורים הוא יוכל לחמצן את הפוני. מה קורה לילדים בימינו? ממתי ילד בן שתים עשרה דואג לחמצן שערות ולשים ג'ל בשער?

לפני שלקחתי אותו הביתה - כמובן ששוב הוא השיג את מטרתו ונשאר לישון אצלי כי אימא שלו, שרק השד יודע לאן היא הלכה שוב, לא זמינה בנייד - תפס אותי קלוד וביקש שאזהר מאוד כשאני אתו.

"להיזהר ממה?" שאלתי בתמימות. "אני שומר עליו טוב, על מה אתה מדבר?"

"על זה שאתה הומו, והוא ילד קטן והוא ישן אצלך." לחש קלוד בעצבנות.

"יותר טוב שאתה תיזהר!" התעצבנתי, אבל ספי התערב מיד, שם לי יד על הכתף וביקש שאירגע, ורק אז ראיתי בראי שאני אדום כולי. ספי התנצל ואמר שהוא יודע שאני לא כזה, אבל עדיף להיזהר, לא לגעת בילד יותר מידי, לא להיכנס איתו למקלחת... דברים כאלו.

אמרתי להם תודה רבה וברחתי משם, עצבני ומבולבל.

הילד ישן עכשיו במיטה שלי אחרי שהתקלח בעצמו, כמו שהוא עושה תמיד. אף פעם לא ראיתי אותו ערום, וזו הפעם הראשונה שאני בכלל חושב על זה. אני כועס על קלוד וספי למרות שאני יודע שהכוונות שלהם טובות, הם חברים שלי והם צודקים, ובכל זאת אני כועס. רק בגללם אני שואל את עצמי אם להשכיב אותו לישון בסלון הקר, על הספה החורקת והעקומה, או להשאיר אותו לישון לידי במיטה החמה והנוחה, מתעצבן בגלל שהשאלה הטיפשית הזו מציקה לי בכלל. בכל אשמה ליזי, האימא שלו. למה היא לא בבית כדי לטפל בו ולמה אני ישן עם ילד ולא עם החבר שלי שלא התקשר כל היום?

הוא הסביר לי שהתורנות שהוא עושה היא ליד מכשירים אלקטרוניים ושאסור להדליק לידם סלולרי, עד היום הייתי מקבל את ההסבר שלו בלי היסוס, אבל אחרי שתפסתי אותו בשקר אתמול – נכון, שקר לבן, אבל בכל זאת שקר - אני פתאום חושב שאולי הוא המציא הכל ואולי הוא... די, מספיק עם זה.

בחוץ יש רעמים רחוקים ועוד מעט ירד גשם והכביסה שתליתי תירטב. מחר אני צריך לזכור לתת ליוני מטריה ולהסביר לו שהומו זו לא קללה. שמעתי את החברים שלו משתמשים במילה הומו כמו קללה ואני רוצה שהוא ידע... מצד שני, אולי עדיף לסתום את הפה ולא לסבך הכל עוד יותר.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...