ספר. , stockxpert.

 >  >  > 

יומנו של מספר סיפורים - פרק ד'

רכבת שדים

כשהייתי צעיר מאוד חשבתי שאני בחיים לא אתן לאף אחד לזיין אותי. מי, אני? בחיים לא! ובכלל, העדפתי לוותר על מין אנאלי ולהתמקד במין אורלי - שאחרים יבצעו בי כמובן - אבל לחיים יש רעיונות משלהם ודרך משלהם להוביל אותך. עם הזמן, הבנתי שלוותר, להיכנע ולהתמסר, דורש ממך בגרות וכוחות נפשיים שאין לטיפוס המאצ'ואיסטי שהוא בעצם ילד קטן ומבוהל מהחולשה שלו. הבנתי שלהיות אקטיבי או פסיבי זו לא רק העדפה מינית - זו גישה לחיים, זה אופי, זה מצב נפשי שהסקס הוא רק אחד מאופני הביטוי שלו.

פעם חשבתי שלהיות אקטיבי זה להיות גבר, להיות זה שמלמעלה, זה ששולט, זה שמחדיר, זה שפחות הומו. שזה אומר שלמרות שאתה נמשך לגברים אתה עדיין גבר. היום אני כבר רואה את זה אחרת. להיות פאסיבי ולקבל זין בתחת זה קודם כל נהדר, אבל יש תשלום על הכיף האדיר הזה. אתה למטה, אתה נכנע, אתה חוטף זין, קורעים לך את התחת, אתה נושך כריות ועוד ועוד ביטוים לא סימפטיים. רק מי שבאמת בטוח בגבריות שלו ובמה שהוא, או שפשוט מוותר ונכנע, יכול באמת לקבל את עצמו ככזה.

מה שאני מנסה להגיד פה זה שהבנתי שחולשה היא כוח. שיש עוצמה לוויתור, ומצד שני דווקא המאמץ לשמור תמיד על עמדת הגבר החזק שלא מוותר מעיד על חולשה ופחדנות. "או. קי." אומר לעצמו הקורא המשועמם שלי ומחניק פיהוק, "בסדר, הבנתי, עזוב את הפלספנות. תכלס בשטח, מה אתה מעדיף?" מעדיף גם וגם. מעדיף לעשות סקס עם אהבה ורגש, מעדיף לא להתקבע בתפקיד אחד בלבד. לפעמים אני רוצה לזיין להיות השולט והחזק, ואפילו להכאיב קצת, כמובן רק אם זה נעים לפרטנר (כאב ועונג קרובים זה לזה בצורה מפתיעה מאוד, אפשר לגלות דברים מדהימים עם בן זוג שיודע מה הוא עושה), ולפעמים אני רוצה לשכב בשקט ולהתמסר.

אפשר לעשות את זה רק עם מישהו שבוטחים בו לגמרי, שמרגישים קרובים אליו גם נפשית, לא רק פיזית. עד היום שני השותפים המשמעותיים שהיו לי - אלכס וגבריאל - גילו לי רק צד אחד של המיניות שלי, אבל עם רובי אני כבר בוגר מספיק וחכם מספיק ליהנות משני הצדדים וגם להעניק לו הנאה דומה, וככה אני רוצה שיראו חיי המין שלי בעתיד, אבל... איך בן אדם יכול להיות כל כך בוגר וחכם ונהדר במיטה וכזה אידיוט פחדן בחיים?

ומצד שני אם לא הייתי נבעט מהארון שלי, האם לא הייתי גם אני במצב דומה? לא חושב, הורי ממש לא מפנקים ודאגניים ונדבקים כמו ההורים שלו, פעם התלוננתי שהם קרים אלי, אבל אולי זה דווקא לטובה, אחרת איך הייתי נעשה עצמאי? תכננתי להניח למחשב בסוף השבוע ולבלות עם רובי. לישון המון ולטייל אתו קצת וגם... אתם יודעים, אחרי הכל, בשביל מה יש חבר? במקום אני יושב לבד, בוהה במסך המחשב ומנסה להבין מה קרה לחיים שלי בזמן האחרון. אולי הבדידות והמאבק לשרוד עוד יום היו עדיפים על מה שיש לי עכשיו?

במבט לאחור אני מבין שהכול התחיל להתבלגן אצלי ביום שפגשתי את גבריאל. עד אז הלב שלי היה נעול, מאז שעזבתי את הבית האנרגיות שלי היו מרוכזות במאבק הישרדות, התאמצתי להחזיק מעמד ולא היה לי זמן לפינוקים כמו התאהבות. טוב, נעזוב את התקופה ההיא. אני מעדיף לא להיזכר בה. יצאתי מזה, יש לי בית ועבודה ומעט כסף, ובמקום ליהנות מהעצמאות שלי ולהמשיך לזיין בגן, או לעשות ביד שזה בערך אותו הכיף, הייתי צריך ללכת ולהתאהב, ומאז אני על הפנים והחיים שלי הם כמו רכבת שדים.

אני לא אוהב לחיות ככה, או מאושר עד הגג והולך על עננים מרוב אהבה, או מרגיש על הפנים, רוצה למות מרוב קנאה ועצב. לא מתאים לי כל המהומה הזו. רוצה קצת שקט.

מה כבר רציתי? סתם אהבה פשוטה, רגילה ובטוחה. משום מה האמנתי שרובי ואני נצליח לגרום אושר זה לזה, והנה שוב אני מתרסק, ושוב הכל מתבלבל, והכי חרא - אני שוב לבד. 

וזה מה שקרה - לפי התכנון הייתי אמור לבוא ביום שישי אחרי הצהרים ולאסוף אותו מבית הוריו. לא לעלות לדירה שלהם חלילה, רק לצפור לו מלמטה על תקן ידיד שבא לקחת אותו למסיבה שאחריה הוא יישאר לישון אצלי כי המסיבה נגמרת מאוחר, והוא לא רוצה להפריע להוריו שומרי השבת. הוא רצה להיות אצלי כל השבת ושאחזיר אותו להורים שלו רק במוצאי שבת, אבל רגע לפני שיצאתי לדרך (הוריו גרים במרחק רבע שעה נסיעה ממני), הוא התקשר וביטל את התכניות.

וזו רשימת התירוצים שלו - הוריו מבקשים מאוד שיישאר ביום שישי בבית ולא יחלל שבת. אביו מרגיש לא טוב, לאימא שלו כואב בצד, לסבתא שלו מציק הלומבגו, הכלב הקיא על השטיח, וכן הלאה וכן הלאה... מה שמוכיח שלא צריך להיוולד בוורשה כדי להיות פולני.

"אני אבוא אליך במוצאי שבת ואשאר לישון אתך כל הלילה." הבטיח לי במתק לשון. "לפחות תוכל לנוח השבת ויהיה לך יותר זמן ללמוד." הוסיף.

"שמחת זקנתי על ראש התורן!" עניתי בטון חמוץ וסגרתי. אחר כך התפשטתי, נכנסתי למקלחת, עשיתי ביד, התנגבתי, חזרתי למיטה, שוב עשיתי ביד, שוב ניגבתי, ושוב... מה לעשות, הזין הטיפש שלי רוצה את שלו וזה מה שהוא יודע.

בסוף התעייפתי והלכתי לבדוק את האי מייל שלי, ומצאתי מייל מגבריאל. לפני כמה שבועות מכתב כזה היה גורם לי לקפוץ עד הגג מרוב אושר, וגם היום אני חייכתי בסיפוק כשקראתי אותו אם כי עדיין לא החלטתי אם זה חיוך ציני או חיוך של שמחה.

 

נמרוד היקר שלי

כמה טוב לדעת שהפסקת לכתוב לי כי המחשב שלך התקלקל ולא בגלל שאתה כבר לא אוהב אותי.

וואלה?

הייתי עצוב ונורא התגעגעתי כשלא ענית לי. אני מקווה שלא התכוונת ברצינות שאני אבוא לארץ ולא אהיה אצלך. איך אפשר בכלל לדמיין דבר כזה?

בקלות רבה מאוד. תתפלא!

בכיתי נורא כשקראתי את המכתב הנורא שלך, וכשלא ענית לי אחר כך הייתי כל כך אומלל, אין לך מושג כמה ציערת אותי.

אני מקווה שציערתי אותך לפחות חצי ממה שאתה ציערת אותי. שקרן אחד!

אני רוצה לספר לך דבר שעד היום לא העזתי להודות בו - אמריקה זה לא מקום נחמד כמו שחושבים. אומרים 'תפס אמריקה', אבל אמריקה בכלל לא מציאה כזו גדולה.

מה אתה סח?

אלכס ואני כמעט לא בקשר בזמן האחרון, הוא אדם מוזר. ראית איך הוא הלביש אותי בהלואין? אחר כך הלכנו למסיבה איומה שהתפתחה לכמעט אורגיה. שתיתי המון והרגשתי לא טוב והוא היה ממש גועלי כלפי. כל כך חסרת לי שם.

בוקר טוב אליהו! ואיפה היית כשאמרתי לך עוד בארץ שהוא כזה? עכשיו אתה בוכה לי?

קר פה מאוד ואין שמש וכולם מגעילים ונצלנים. מחייכים אליך בפנים, אבל לא באמת מתכוונים לזה. האמריקאים צבועים ורעים ואני מתגעגע הביתה. אולי בכלל לא אחזור לכאן. אימא מבררת אם אוכל להשלים בגרות בבית ספר אקסטרני כי גם היא מתגעגעת אלי מאוד, ובעלה אומר שאוכל להמשיך לעבוד מידי פעם במחסן. נכון שזה יהיה נחמד אם נוכל לחזור ולהיות ידידים?

ידידים? מתי היינו אי פעם ידידים גבריאל? אתה חי בסרט.

אני יודע שיש לך חבר ושאתה כבר לא מרגיש כלפי את אותם הרגשות, אבל אני מקווה שאתה עדיין ידידי.

גם אני מקווה, אבל זה לא יוצא. ועל החבר שלי עדיף לא לדבר.

אני מתגעגע אליך מאוד וחולם עליך מידי פעם. בשבוע הבא אני חוזר ואני מקווה שהחבר שלך לא יתנגד אם אגנוב כמה שעות אתך, ואולי אפילו תסכים לתת לי חיבוק חברי?

גם אני חולם עליך ואתה לא רוצה לדעת איזה סוג של חלומות, אבל אל תסמוך על החיבוקים החבריים שלי. רק אלוהים יודע למה הם עלולים להתפתח.

להתראות ממני, גבריאל.

 
כמו שאתם רואים התגובות שלי למכתב שלו (שהייתי צריך לתקן  את שגיאות הכתיב שהיו בו) היו קצת ציניות. אם לא הייתי לבד בבית, כועס על רובי שעזב אותי כדי לשחק את הילד טוב ירושלים אצל הוריו, הייתי צוחק קצת, אולי אפילו מרחם על גבריאל, אבל כשהמצב הוא כמו שהוא... ובעצם, מה המצב בכלל? מישהו יכול להסביר לי, למה אני לבד בשבת, משמש תחליף אבא לבן הקטן והמופרע של ליזי במקום להיות עם הבחור שאני רוצה?

לבן של ליזי קוראים יוני, ילד נחמד בן שתים עשרה שחזר לשבת מהפנימייה אבל במקום להיות עם אימא שלו הוא שורץ אצלי כי אצלה יש מישהו שהוא לא סובל. בקיץ יוני סיפר לי שאימא הזהירה אותו לא לתת לי לגעת בו. הייתי צריך להיעלב, אבל איך אפשר לכעוס על ילד בן שתים עשרה שנראה כמו בן תשע ויש לו פה מלוכלך של בן עשרים?

בסדר ליזי, כל הכבוד לך שאחרי שנתיים קלטת סוף סוף שאני הומו, אבל למה לעשות ממני פדופיל? זה לא שאני נעלב ממנה, היא אישה מסכנה, לא משכילה ולא מבינה יותר מידי מהחיים שלה, אבל אם היא חוששת שאני אפגע בבן שלה למה היא מרשה לו ללכת אלי? ואם באמת הייתי רוצה לנצל אותו מינית איך ילד קטן ורזה כמוהו יכול להתגונן בפני אדם מבוגר? בגיל שתים עשרה הוא בקושי שוקל ארבעים קילו, איזו מין אימא את ליזי, ולמה הילד שלך רזה כל כך?

הכנתי ליוני אוכל, עזרתי לו להכין שיעורים, והבטחתי לו שאם הוא יסיים הכול בלי להתעצל נאכל מקרוני עם רוטב בשר בצהרים ואחר כך נראה יחד טלוויזיה. זה הדבר הכי קרוב לאבא שאני אוכל להגיע אליו בחיים. חבל, לדעתי אני דווקא די טוב בזה. 

רובי הגיע אלי רק במוצאי שבת ומיד היו לו תלונות. "מה הילד הזה עושה אצלך?" לחש בזעם, "כבר שמונה בערב, למה הוא לא בבית אצל אימא שלו?" שאל והביט ביוני שרבץ על הספה שלי שקוע לגמרי בסדרה 'טירונות'.

"אתה חושב שזו סדרה לילד בגילו?" שאלתי, מתעלם ממורת רוחו.

"לא יודע. שאימא שלו תדאג לזה." השיב רובי כלאחר יד ושב לקרוא בבלוג שלי.

"היא לא חזרה עדיין, וחוץ מזה הטלוויזיה שלה מקולקלת."

"למה זו צריכה להיות הבעיה שלנו? הילד הזה מעצבן אותי."

"תירגע, הוא רק ילד קטן. מחר הוא חוזר לפנימייה. למה אתה כל כך עצבני רובי?" ניסיתי לחבק אותו. הוא הדף אותי מעליו, נכנס למרפסת המטבח והתחיל לבעוט בסל הכביסה.

"מה קורה? מה עובר עליך?"

הוא הפנה אלי מבט יוקד, אגרופיו קמוצים והפה המתוק שלו קפוץ לפס צר וכועס. מפחיד היה לראות איזה עוצמות רגש ולהט פורצות מגוף רזה כל כך. לקח לי כמה שניות להבין שכל הכעס הזה היה מופנה בעצם אל עצמו, לא אלי ולא אל יוני. בסוף התברר שהוא לא סיפר להוריו כלום חוץ מלהגיד שאולי, אם הוא יעבור את הבדיקה הביטחונית, הוא ישקול ללכת לשנה קבע. "ומה נגמר עם הבחורה?" שאלתי בלחש. "היא יודעת שאתה רוצה..."

"היא יודעת הכל!" השיב רובי בזעם. "כוס אימא שלה! הבת זונה הזו ה..." וכאן הגיעה סדרה רצופה של קללות איומות ונוראות נגד הבחורה החפה מפשע הזו בפרט, ונגד נשים בכלל. אף פעם לא שמעתי אותו מקלל ככה, ולא היה לי נוח להקשיב להתפרצות האיומה הזו נגד מחצית המין האנושי. לי דווקא יש דעה חיובית מאוד על המין היפה.

"מה זאת אומרת יודעת הכל?" תהיתי.

"אמרתי לה שלדעתי לא כדאי שנמשיך להיפגש והיא אמרה, הבת זו..."

שמתי יד על פיו. "די, מספיק לדבר ככה, יש פה ילד קטן. לא יפה לקלל ככה." אמרתי בטון חינוכי ומיד חטפתי נשיכה בכף היד. לא צחוק, זה ממש כואב!

"היא שאלה אם זה בגלל שאני מעדיף בנים וצחקה ממני, ואמרה שבין כה וכה הייתי רק סיפור כיסוי בשביל לבלבל את ההורים שלה, ושהיא אוהבת גבר אחד, גבר אמיתי, לא הומו כמוני." סיפר רובי, הפך אלי את גבו, ונשען רועד על מכונת הכביסה העתיקה שירשתי מהדייר הקודם. כשניסיתי לגעת בו התנער ממני בזעם.

"היא בטח משקרת כדי לפגוע בך, רוב הסיכויים שאין לה אף אחד אחר, וגם אם כן אז מה?" ניסיתי לנחם אותו.

"היא אמרה שגם אם לא הייתי הומו היא לא הייתה רוצה אותי, ושאני סתם ילד מפונק של אימא." סירב רובי להתנחם. הלב שלי התכווץ באמפטיה לרגשות העלבון שלו, אבל גם על הבחורה ההיא היה לי קשה לכעוס. גם אותה הבנתי. אני מבין את כולם, אבל מה יוצא לי מזה?

רובי הודה שהוא לא רק נפגע מהדברים שלה, הוא גם חושש שהיא תפלוט משהו ליד הוריו. "אני לא מבין איך היא ניחשה?" אמר במצוקה, בוחן את הנשיכה המאדימה על כף ידי.

"אינטואיציה נשית כנראה." חייכתי אליו בפייסנות, והגנבתי נשיקה על לחיו.

"אתה כועס עלי?" שאל רובי בלחש כשהיינו כבר במיטה.

יוני אגב נשאר לישון אצלי על הספה בגלל שאימא שלו לא חזרה עדיין והילד פשוט התמוטט מרוב עייפות. כל השבת הוא אכל המון, שיחק איתי כדור רגל במגרש מול הבית, ואפילו נסע יחד איתי להביא את רובי - הייתם צריכים לראות איזה פרצוף רובי עשה כשראה אותי מופיע עם ילד באוטו. "אני לא כועס, תירגע, אני פשוט לא מבין למה אתה כל כך פוחד מהם?"

"אני לא פוחד מהם, אני פשוט לא רוצה לפגוע בהם." הוא נאנח, "תבין, בשבילם לדעת שאני הומו זה יהיה איום ונורא ואני אוהב אותם. אני לא רוצה שהם יפגעו."

ואותי אתה לא אוהב? ובי לא אכפת לך לפגוע? חשבתי לעצמי בשקט, אבל לא אמרתי כלום, והמשכתי לשתוק גם כשהוא התעקש להיות זה שמזיין, למרות שהפעם היה התור שלי (החלטנו לעשות תורות בסקס כמו ברחצת כלים או הורדת הזבל). ויתרתי על התור שלי כי כשהוא רוצה אותי בלהט כזה, כשאני מרגיש שנורא חשוב לו לשחק את הגבר אני לא מסוגל להגיד לו לא, ובלילה הזה הייתה בו מין התלהבות בוערת כזו, מין אש שהמיסה אותי.

בקטע הזה הוא לגמרי שונה ממני, אני דג קר, שומר הכל בתוכי, לא מרשה לעצמי להחצין רגשות והוא כולו אש להבה. הכול אצלו בעוצמות חזקות מידי - אהבה, כעס, חרמנות, קנאה - הכל מיד ועכשיו, בלי טיפת איפוק.

לפעמים אני מרגיש כמו בולם הזעזועים שלו. כשאני זה שמזיין אותו הוא משתולל ממש, דורש שאכאיב לו, שאחדור לתוכו בכוח, רוצה שאשאיר עליו סימנים. אני מתרגש ונהנה, אבל גם פוחד מההיסחפות הזו שהוא גורר אותי אליה. "אתה עובר בחיים שלי כמו רכבת שדים." אמרתי לו אחר כך, אבל הוא כבר ישן. הוא נרדם כמו ילד, נופל בבת אחת לשינה עמוקה ואין עם מי לדבר.

אחרי שרובי נרדם הלכתי לבדוק אם צריך להוסיף ליוני עוד שמיכה. הוא ישן עם חולצת הפיז'מה שלי שמגיעה לו עד הברכיים ועם גרביים כדי שלא יקפא מקור. מיששתי והרגשתי שהידיים שלו חמות, החלטתי שהוא כנראה בסדר והצצתי למטה לבדוק אם ליזי חזרה, אבל היה חשוך אצלה, כבר אחרי עשר בלילה והיא לא ראתה את הילד שלה מהבוקר. איזה מין אימא דפוקה האישה הזו?

השארתי לה פתק על הדלת שיוני ישן אצלנו וחזרתי למיטה. רובי התכרבל בתוך החיבוק שלי ונרדמתי, אפוף בחמימות ובריח שלו. בבוקר מצאתי את הילד במיטה שלנו, ישן בצד של רובי שקם ראשון והלך להכין קפה. "מה אתה עושה פה שובב?" שאלתי.

"הלכתי לעשות פיפי ופחדתי לחזור לסלון אז באתי אליך." התפנק יוני וקפץ עלי, משתולל בין הכריות, מתחבא לי בתוך השמיכה. ילד מסכן, כל כך צמא לקצת יחס, הרשיתי לו להשתובב קצת עד שהגיע הזמן לקום.

רובי יצא ראשון מהדירה כשהוא לחוץ קצת בגלל הריאיון ובכל זאת חיבק אותי חזק לפני הפרידה ואפילו ליטף את יוני על הראש. ירדתי עם יוני לדירה של ליזי וגילינו שהיא חזרה, אבל היא ישנה חזק מאוד ולא שומעת כלום. הדירה הייתה הפוכה ומבולגנת. המקרר היה ריק וריח לא נעים עלה מהשירותים - לא פלא שהילד מעדיף לברוח אלי.

עזרתי לילד לארוז לפנימייה, מבטיח לו שאקנה לו נעלי התעמלות חדשים בשבוע הבא, והמתנתי אתו בתחנת האוטובוס עד שהגיעה ההסעה שלו. לפני שהמיניבוס נסע שמעתי את הילדים שכבר ישבו בפנים שואלים את יוני אם אני אבא שלו, ונדהמתי לשמוע אותו אומר בלי היסוס שאני הדוד שלו. אין לי מושג איך להגיב על השקר הזה, וזו עוד הבעיה הכי קטנה שלי. אני לא מבין מה עובר על ליזי, ומה יהיה עם רובי שלא מעז לספר כלום להוריו, ומה אני עושה עם גבריאל שחוזר השבוע הביתה ולפי דברי הבוס שלנו כנראה שלא יחזור לבוסטון אלא יישאר כאן ויעבוד איתי שוב במחסן.

עדיין לא גיליתי שום דבר לרובי. לא רציתי להלחיץ אותו לפני הריאיון. אני פוחד שהוא יתפוצץ מזעם אם הוא יגלה שגבריאל שוב בסביבה ועוד עובד איתי, סך הכל רציתי חיים שקטים וחבר שיאהב אותי ותראו באיזה בבלגן הסתבכתי? 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...