ספר. , stockxpert.

 >  >  > 

יומנו של מספר סיפורים - פרק ג'

עיוור בשדה מוקשים

"אוף! מה קורה פה?" התעצבנתי על המחשב שלי שסירב להתחבר לאינטרנט.

"מה כל כך בוער לך המחשב הזה, אתה לא יכול לחיות בלי לכתוב?" קינטר אותי רובי.

"זה עניין של תקופות." התגוננתי, "לפעמים ממש בא לי לכתוב ולפעמים לא כל כך. אתה יודע ששלומי התקשר אלי לעבודה והתנצל על הצעקות שלו?"

"כן, אני יודע." רובי התיישב והביט בי במבט שאני כבר מזהה ולא אוהב, מבט שאמר - יש לי בשורות שלא תאהב.

"מה הבעיה רובי?" לקחתי את ידו בידי, מופתע לחוש כמה היא קרה. "קר לך? אתה חולה?" נגעתי במצחו.

הוא טלטל את ראשו בקוצר רוח. "לא, אני סתם מת מפחד."

"למה? מה קרה?" נבהלתי. הוא באמת נראה קצת... חיוור? לא, יש לו עור שחום מידי בשביל להיות חיוור, אבל הוא נראה אפור ומודאג.

"מה קרה ראובן?"

"אני צריך לעבור תחקיר בטחוני בשביל העבודה החדשה."

"נו, אז מה? הרי זה מתקן סודי. בטח שאתה צריך."

"ומה אם הם ישאלו אם אני הומו?"

"אז תגיד להם את האמת."

"הם ירצו לדעת אם יש לי חבר ועם מי אני גר."

"נו, אז מה?"

"ומה אם זה יגיע להורי ולאחים שלי? מה אם הם ידעו שאני... שאני כזה?" הוא בקושי נשם מרוב מתח כשחשב על משפחתו.

קמתי והלכתי להביט באיקליפטוס הענק שעומד מול חלון הסלון שלי, מרגיש מין הרגשה לא נעימה בבטן, מין מועקה כזו שמשכה אותי למטה. חיפשתי בין הענפים את פיתגורס שנהנה לטפס על העץ הזה והחלטתי שאין מצב שמישהו יחזיר אותי שוב לארון, מספיק רע לי שאני צריך לשתוק בעבודה. רובי ניגש אלי ונעמד לידי, נראה קטן ומכווץ וצעיר מאוד. חיבקתי אותו והוא נמס בין זרועותיי ורעד, מחביא את פניו בחזי. "אתה שונא אותי?" שאל בקול עמום.

"לא ראובן, אני לא שונא אותך, אבל אני לא מבין למה אתה פוחד כל כך?"

"ואם הם יזרקו אותי מהבית כמו שזרקו אותך?" הוא לחש.

אני שוכח לפעמים כמה הוא צעיר ושהוא לא כמוני שרגיל מגיל צעיר לקבל פרצופים חמוצים בגלל החלל שהוא תופס בעולם, הוא רק בן עשרים ואחת, בן זקונים של הורים מפנקים וחמים ו... הנה, אני כבר מתחיל לחפש בשבילו תירוצים, מנסה לעשות לו הנחות ו... לא, בחיים אני לא חוזר להיות בארון, אין מצב. "יש מעט מאוד סיכוי שהמידע של התחקיר הביטחוני יעבור להורים שלך, וגם אם כן, אז מה? הרי בסוף הם יבינו שאתה חי איתי. מה, הם לא שמו לב עד היום שאין לך חברות?"

הוא השפיל את מבטו והתרחק ממני ושוב הרגשתי שאבן כבדה מונחת לי בבטן והמילים האכזריות של שלומי חזרו אלי – אתה בקושי מכיר אותו. אתה לא יודע עליו כלום. אתה הולך כמו עיוור בשדה מוקשים. "נו, ילד, תענה לי, אל תפחד. אני לא אכעס."

הכל נשפך ממנו בבלגאן מרוסק של מילים ודמעות. הנתק עם הוריו הוא רק חלקי, הוא קופץ מידי פעם לבקר אצלם, בעיקר כשאבא שלו לא בבית, וכשהוא שם הוא הולך לבקר גם את הבת של השכנים ממול שהיא מעין חברה שלו. בעדה שלה זה כמעט אירוסין, וכמובן שהוא לא נגע בה, אבל היא חושבת שזה בגלל הכבוד שהוא רוחש לה ולאמונה הדתית שלה ולא בגלל... הוא מטיל את עצמו על המיטה ובוכה חרש. אני נשכב לצידו, מנחם אותו בדרך היחידה שאני מכיר -  חיבוקים, נשיקות ואחר כך סקס. זה לא פתרון אני יודע, אבל זה כל כך נעים... אחר כך הוא נרדם בבת אחת, נופל כמו ילד עייף, מחייך, מחבק את הכרית. הריסים הצפופים שלו עדיין לחים מדמעות, בורח לעולם החלומות ומשאיר אותי לבד עם המחשב.

בבוקר רצתי כרגיל למחשב ושם מצאתי תגובה מאחד מקוראי שנחפז להסביר שסתם רובי נלחץ, בראיון הביטחוני לא ישאלו אותו על הנטיות המיניות שלו.

בישרתי לו בששון ובשמחה את הבשורה, אבל הוא בכלל לא שמח. "אני יודע שהם לא ישאלו אותי ישירות אם אני הומו," אמר, "אבל הם ישאלו למה אני לא גר אצל הורי, ואיך אני יכול לשקר להם?"

"רובי, כפרה עליך, פשוט תגיד שזה לא עניינם, או שתסביר שלא נוח לך לגור עם אבא ואימא כי הם שמרנים ובגילך אתה צריך פרטיות. מה הבעיה?"

הוא מסמיק ובמקום לענות מכסה את פניו בקצף גילוח. הבעיה היא שיש לו המון כבוד למפקדים שלו ולצבא בכלל וזה שהוא מעז להיות הומו נראה לו כמו מרידה בסמכות, חוסר כבוד כלפי הרשויות העליונות או משהו כזה. בטח יש חכמים ובקיאים ממני שידעו לתת לזה הסבר פסיכולוגי, אני יכול להגיד על זה רק דבר אחד - אסור להגזים בשום דבר, וגם להיות ילד טוב מידי זה לא טוב. 

למחרת נסעתי לי, שמח וטוב לב, למכללה, מרוצה מזה שהיום יום שמש בהיר וחמים, ושגמרתי להכין את כל העבודות לסוף הסמסטר, ובכלל, מרוצה מהחיים באופן כללי. בדרך התקשר אלי רובי והודיע לי שהוא החליט לקפוץ להוריו ולספר להם על התכניות שלו להמשיך לשרת בקבע, וגם כדי לגלות להם שהוא שכר דירה עם חבר שגר קרוב לבסיס - הכוונה אלי – והכי חשוב, הוא עומד לדבר עם הבחורה ההיא, כולה ילדונת בת שבע עשרה, ולהגיד לה שהוא רוצה שהיא תתחיל לצאת עם אחרים ותשכח ממנו. "תיזהר רק שהאחים שלה לא יכניסו לך מכות." התלוצצתי, וכמובן שהוא נורא נפגע כי הוא לוקח את כל הקטע עם הילדונת ההיא ברצינות עצומה וחוץ מזה הוא גם קצת נעלב שאני לא מקנא.

"כשאתה תקנא בליזי – השכנה הגרושה שלי – אני אקנא בבחורינה שלך." התבדחתי, "ותפסיק לדאוג כל כך, תראה איזה יום יפה. תן חיוך, הכל יהיה בסדר."

הגעתי למכללה ובין השיעורים הלכתי, כמו כולם, לשכב על הדשא ולתפוס קצת שמש. יש לי חלון זמן פנוי בין עשר לאחת עשרה ובזמן הזה אני אוכל וקורא וסתם מתחרדן לי בשמש. בקיץ אני בורח לצל, אבל בחורף זה תענוג לשכב על הגב ולהרגיש את השמש על הפנים. יש פינה חבויה בחצר האחורית והיום היה שם נעים מאוד. שכבתי והתנמנמתי לי בנחת ופתאום הופיע מקס - אחד התלמידים הבוגרים יותר במכללה, בן ארבעים בערך, עולה מרוסיה, אבל מהוותיקים שבא כילד ומדבר עברית טובה עם טיפונת מבטא. מקס הוא איש גבוה, בהיר, עם פנים רזות, שיער קצוץ בתספורת מרינס ועיניים כחולות צרות. נראה ספורטיבי כזה וקשוח. האחרון שהייתם אומרים עליו שהוא הומו. מצד שני גם עלי לא הייתם אומרים שאני...  טוב, אי אפשר לדעת כלום לפי הצורה של הבן אדם.

הוא התיישב לידי והתחיל לשוחח איתי. דיברנו על הלימודים, על מזג האוויר היפה ועל החיים בכלל, ומתחת לפטפוטי הסרק שלנו התחבא לו הסאבטקסט של השיחה שלנו שהלך בערך ככה - אני חרמן ואתה מוצא חן בעיני, אז מה בנוגע? 

גם אתה מאוד מוצא חן בעיני (הוא באמת מוצא חן בעיני), אבל אני לא יכול כי אני לא פנוי. או כמו שניסחתי את זה בלשון הפז שלי, "מחכים לי בבית."  

"מי? אימא או החברה?" חייך מקס חיוך מפתה שהבליט מניפת קמטים סקסית סביב עיניו הכחולות. 

"לא. אני כבר מזמן לא גר עם ההורים ואין לי חברה אלא חבר." הרשיתי לאמת הסמויה לפרוץ מבין השיטין.  

"גם לי יש חבר." צחק מקס מלוא פיו, "אז מה? הוא ישמח להכיר אותך." הוסיף בחביבות. 

"וואלה!" פלטתי, קצת נדהם. "תראה," התחלתי, נבוך קצת, "אני והחבר שלי... זאת אומרת, הוא ואני..." 

"גם הוא ילד טוב כמוך?" הצטחק מקס שהמבוכה שלי שעשעה אותו. 

"הוא הרבה יותר טוב ממני, הוא ממש מלאך קטן."

 "יופי, אני אוהב מלאכים קטנים, אבל מצד שני, מה שהוא לא ידע לא יזיק לו." אמר מקס חרש, וידו הגדולה והמחוספסת נחה על ידי. 

"אבל אני כן אדע מקס." אמרתי בצער ומשכתי את כף ידי מתחת לכפו. 

"אני רואה שאתה באמת ילד טוב." נאנח מקס והעביר אצבע אחת שחרכה את עורי בתוך מפתח הצוואר של חולצתי. אם לא היו מופיעות פתאום כמה בנות קשקשניות וצחקקניות שפלשו לפינה הנסתרת שלנו אני לא יודע אם הייתי ממשיך להיות ילד טוב.

אתם יודעים מה הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הביתה? כן, נכון. עשיתי ביד ופנטזתי על מקס ועל רובי, ועל עוד כמה ששמם יישאר חסוי, ושאלתי את עצמי למה כשאני ליד גברים כמו מקס אני מרגיש כמו ילד צייתן, ואילו כשאני עם צעירים ממני כמו רובי, גבריאל, או שלומי, אני נעשה מאצ'ו שמחלק להם פקודות ועושה טובה כשאני נשכב פעם ביובל על הבטן? ומה בעצם עדיף, ומה אני אוהב, ולמה צריך לבחור בכלל, ומתי הבלגן הזה בראש שלי ובתוך התחתונים יירגע קצת? ולמה רובי לא מתקשר עדיין?

הוא התקשר רק בערב, לחוץ ומתוח, נשמע רשמי כזה וקר מאוד, ואמר שהוא לא חוזר הלילה לדירה. מיד הבנתי שהוא לא לבד ושאלתי בשקט מה הבעיה ואם אני יכול לעזור במשהו. "יש כל מיני סיבוכים משפחתיים שקשה לי להסביר בטלפון." ענה לי במין טון דיפלומטי קריר ומתנכר שהעלה את חמתי להשחית, "אני אצור אתך קשר בקרוב. לילה טוב נמרוד." איחל לי וסגר.

"לילה טוב רובי." עניתי לטלפון השותק וטרקתי את השפופרת בכוח רב מידי, מרגיש טיפש ודפוק ותמים ועלוב. אולי שלומי צדק ואני עיוור בשדה מוקשים? שאלתי את עצמי והלכתי ללמוד קצת. בחוץ נעשה קר ולא נעים, פיתגורס יילל ליד הדלת, הכנסתי אותו, נתתי לו לאכול והוא סירב. לא רצה לאכול, לא רצה החוצה, הסתובב סביבי, עלה על שולחן האוכל שמשמש לי גם שולחן כתיבה והפריע לי לכתוב.

הלכתי למחשב והוא אחרי, נכרך סביבי, מנסה לחדד את הציפורניים שלו על המכנס שלי. העפתי אותו והוא התעקש, קפץ על השולחן, טייל סביב המסך, ירד מהמקלדת לברכיי, חיכך את ראשו בחזי, מדגדג אותי עם השפם שלו. מה אתה רוצה פיתגורס? למה אתה לא רגוע? נדבקת ממני? גם אתה מחכה למישהו ולא יודע אם הוא יחזור?

אני קופץ מכל צלצול טלפון ודווקא היום יש המון טלפונים. קלוד מתקשר לשאול מה שלומי ולמה לא רואים אותי בזמן האחרון? "אני עם מישהו חדש." עניתי בחוסר בטחון שהוא קלט מיד.

"מי? הבחור הגבוה הזה, השלומי הזה?" שאל בנימה שהעידה שהוא לא מתלהב משלומי.

"לא. זה מישהו חדש. אתה לא מכיר."

"אהה! זה החבר שלו, התימני הזה עם הפרצוף החמוד והשערות ליפה." מצחיק הקלוד הזה, דבר ראשון הוא תמיד מסתכל על השערות של הבן אדם. מין קטע מקצועי כזה כנראה.

"כן." הודיתי, מתפלא איך הוא יודע.

"ספרים יודעים הכל על כולם." השוויץ קלוד, "בעיקר במקום הקטן הזה, מגיע לך מזל טוב, הוא מתוק. למה אתה עצוב?"

"כי הוא הלך לספר להורים שהוא עובר לגור איתי ואני... אני לא עצוב."

קלוד גיחך במבטא צרפתי. "אם תרצה לקפוץ אלינו אנחנו בבית."

"בסדר קלוד. תודה וד"ש לספי."

"תהיה סבלני רודי (ככה הוא קורא לי לפעמים) ותזכור ששני גברים יחד זה לא קל כמו גבר ואישה, תנסה להבין את זה."

"בסדר." הבטחתי, ולמרות שהעברית של קלוד היא לא משהו והוא לא הסביר את עצמו בצורה ברורה אני חושב שהבנתי את כוונתו. כמה דקות אחר כך הטלפון שוב צלצל. התנפלתי עליו וזה שוב לא היה הוא אלא שלומי. "הוא אצלך?" שאל בבהילות, "אני יכול לבוא לביקור?"

"כן, בטח, והוא לא אצלי, הוא אצל הוריו." שלומי בא עם עוגה, קופסת נס קפה וחבילת לחמניות. למה הוא תמיד מביא לי אוכל? אמרתי תודה, הכנתי תה ואכלנו יחד את הלחמניות עם קוטג' וגבינה צהובה. שלומי חיסל את רוב האוכל כי אני לא הצלחתי לבלוע כלום. הגרון שלי היה חנוק, רק תה עבר דרכו.

שלומי התנצל על ההתפרצות שלו בטלפון ואמר שהוא כעס כי הוא חבר שלי, והוא מעריך אותי ודואג בגללי. "אני יודע על רובי דברים שאתה לא יודע." הכריז במסתוריות מעצבנת.

"גם אני יודע עליו דברים שאתה לא יודע, אני למשל יודע שכשהייתה לי שפעת הוא טיפל בי בזמן שאתה היית עסוק בזיונים." הטחתי בכעס, ומיד התחרטתי מפני ששלומי נראה אומלל ונבוך נורא.

"הייתי מטפל בך אם רובי לא היה שם." מחה, "אבל אתה יודע שאני לא טוב בדברים כאלו."

"בסדר שלומי, עזוב את זה. לא חשוב."

"אני רק לא מבין איך אתם מסתדרים במיטה," המשיך שלומי להציק, "הרי שניכם אקטיביים, והוא עם הזין הענקי שלו..."

הביס של הלחמנייה נתקע לי בגרון, השתעלתי וכמעט שנחנקתי. "איך אתה יודע בכלל ש..."

איזה אידיוט! הרי הם בטח... למה לא הבנתי עוד קודם ששלומי, החרמן הבלתי נלאה, ניסה ובטח גם הצליח עם רובי... זה היה לפני שהוא פגש אותך." אמר שלומי, "ברגע שהוא ראה אותך הוא כבר לא שם עלי יותר, וגם אתה... נדלקתם אחד על השני כאילו... בבת אחת נעשיתם זוג ואני..." פתאום הבנתי את הכעס שלו ואת ההתנגדות שלו לקשר שלי ושל רובי.

"שלומי למה בכלל הבאת אלי את רובי? איך זה שהוא הגיע לכאן?" שאלתי בחשדנות ועד היום אני מצטער שעשיתי את זה. מסתבר שרובי ראה את התמונות הטיפשית שאני ושלומי צלמנו בתא אוטומטי כזה שמצלמים בו תמונות פספורט. נדחפנו אליו יחד ועשינו פרצופים מטורפים וצחקנו כמו ילדים. עשינו את זה סתם, בשביל הצחוק. זה היה רק לפני חודשים אם כי כיום נדמה לי שמאז עברו שנים, אבל כשרובי ראה את התמונות אצל שלומי הוא נדלק ורצה לפגוש אותי, והשאר הוא היסטוריה.

"הוא השוויץ שהוא יכניס אותך למיטה עוד בערב הראשון והתערבנו על מנת פלאפל." שקע שלומי בנוסטלגיה, "זה היה בצחוק, לא ברצינות." הוסיף, נבהל למראה פני הזועפות, "אל תכעס."

"אני לא כועס. אם זו הייתה חצי מנה אז הייתי נעלב, אבל מנה שלמה? מה יש לי לכעוס?" ניסיתי לא לקחת את העניין קשה מידי. השעה כבר הייתה עשר בלילה. רובי עדיין לא התקשר והייתי מתוח ומודאג. למה הוא לא מתקשר?

"מה גבריאל אמר כשבקשת שלא יבוא לבקר אותך בחנוכה?" חקר שלומי בסקרנות חסרת בושה.

"כלום. לא שמעתי ממנו מילה מאז." הודיתי, זה קצת הפליא אותי, אבל הבעיות עם רובי הטרידו אותי יותר. שלומי הסתכל על כפות ידיו וגיחך לעצמו במין צורה מסתורית שעלתה על עצבי. ברור היה שהוא מת לספר לי משהו, אבל מתאפק.

"נו, מה?" התרתחתי, "תגיד כבר!"

"רובי חסם את לך המיילים מהכתובת של גבריאל." גילה לי שלומי, "הוא סיפר לי את זה לפני כמה ימים כשחזרנו יחד מהבסיס."

הלכתי למחשב ובדקתי וראיתי שהוא צודק ומאחר ואני לא חסמתי את המיילים של גבריאל כנראה שרובי עשה את זה. שחררתי את החסימה ושלחתי לגבריאל מייל קצר, הסברתי שבגלל תקלה במחשב לא קבלתי ממנו כלום בימים האחרונים, ושאלתי מה חדש אצלו?

מופתע שאני לא כועס בגלל התעלול של רובי, אפילו טיפה מוחמא ובעיקר לחוץ לדעת מה קורה אצלו ולמה הוא לא מתקשר.

אחר כך אחותו של שלומי ביקשה שהוא יעשה טובה ויבוא לשמור לה על הילד כי היא ובעלה רוצים לצאת לחברים. הוא הסתלק אחרי שחזר וביקש שלא אכעס עליו. הרגעתי אותו ואפילו הנחתי לו לחבר אותי חיבוק חברי. פיתגורס יצא אחריו ואני נשארתי לבד עם הטלפון השותק.

באחד עשרה בלילה רובי התקשר סוף סוף. "סיפרת להם?" שאלתי מיד.

הוא נאנח. "ניסיתי, אבל זה לא פשוט נמרוד. הם עוד לא עכלו את זה שאני הולך לחתום קבע. אני לא יכול להפיל עליהם באותו יום שאני גם עוזב את הבית."

"אבל אתה בין כה וכה לא ישן בבית כבר שבועיים, אז..."

"הם חושבים שאני ישן בבסיס, אל תלחץ עלי. זה ייקח זמן. תראה, אם אני אגיד להם שאני הולך לשכור דירה הם יחשבו שזה בזבוז כסף, והם ירצו לראות את הדירה ולהכיר את השותף שלי ו..."

"ולהתנהג כאילו שאתה בן שש ולא בן עשרים ואחת." איבדתי את הסבלנות.

"בבקשה נמרוד, תן לי זמן." התחנן רובי, "בבקשה, אל תלחץ עלי."

"ואל תשכח שאתה עוד חייב לשלומי מנה פלאפל על זה שזיינת אותי כבר ביום הראשון שנפגשנו." אמרתי ברשעות, והוא שב ונאנח. "זה היה בצחוק, אל תהיה כזה."

"כתבתי לגבריאל שהמחשב שלי היה מקולקל כמה ימים כדי להסביר למה לא קיבלתי ממנו מיילים." המשכתי להיות רשע.

"לשלומי יש פה גדול מידי." אמר רובי בעצב, ופתאום נורא בא לי לחבק אותו. "הוא סיפר לך גם שאנחנו... שאני והוא..."

"כן, הוא סיפר לי. הוא מתפלא איך אנחנו מסתדרים במיטה."

"שילך להזדיין." סינן רובי בזעף.

"אני בטוח שהוא היה שמח מאוד לעשות את זה." עניתי ואחר כך שנינו שתקנו קצת ואז הוא אמר לי ברכות, "אני אוהב אותך נמרוד, אני דביל ואני עושה שטויות לפעמים, אבל אני באמת אוהב אותך."

"גם אני אוהב אותך רובי."

"טוב לך איתי?" שאל רובי, "תגיד את האמת נמרוד, לא מפריע לך ששנינו... שגם אני ואתה..."

"די רובי, אתה יודע שזה שטויות. תעזוב את זה. אנחנו נתגבר על כל הדברים הללו, נהיה גמישים וסבלניים ונאהב אחד את השני והכל יהיה בסדר, ועכשיו לך לישון כבר או שתהיה הרוס בבוקר."

"לילה טוב נמרוד, חמוד שלי." אמר רובי ולשמחתי היה חיוך בקולו.

"לילה טוב רובי." עניתי והלכתי לישון בידיעה שהלילה אישן לבד, אבל מחר הוא יחזור. נהיה יחד כל השבת ניחמתי את עצמי, כיביתי את המחשב והלכתי לישון.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...