ספר. , stockxpert.

 >  >  > 

יומנו של מספר סיפורים - פרק ב'

מכה בלב

מחר יהיו אצלי שניהם. שלומי ורובי שנתקע במשך שלושה ימים בבסיס ובוער לו להיות איתי. אני מניח שזה אמור להחמיא לי, אבל אני קצת לחוץ מכל הקטע הזה. שלומי ביקש להתארח אצלי בסוף השבוע אחרי שחקר אותי ממושכות על היחסים שלי עם רובי והתאכזב מאוד מהתגובות הדי מעורפלות שלי. בסוף אמרתי לו גלויות, "הרי אתם משרתים יחד באותו בסיס, לך תשאל אותו ואל תבזבז עלי זמן שיחה יקר מהנייד שלך כי אני לא אמסור לך שום פרטים. זה לא הסגנון שלי ואתה יודע את זה." יש לי הרגשה שהוא מתחיל להתחרט שעזב אותי בקלות כזו ועכשיו הוא רוצה לחזור, ואולי הוא פשוט מקנא שמצאתי לו תחליף כל כך מהר? עייפתי מהמשחקים הללו. אני מרגיש מבוגר מידי לזה. גבריאל חזר והבטיח לי שהוא בא לארץ בחופש חנוכה שהשנה נופל על הכריסמס ושהוא יבוא לבקר אותי. אני פוחד ומתרגש וחושש ו... לא יודע. בכל מקרה אני אשתדל מאוד לנסות לא לגעת בו. אם הייתי חזק מספיק הייתי אומר לו שלא יבוא לבקר אותי, אבל אני לא חזק. אני משתוקק לראות אותו שוב ופוחד שאחר כך שוב אפול לדיכאון. לקח לי המון זמן לצאת מההתאהבות בו, בעצם אני עדיין עובד על ההתגברות עליו. לפעמים אני כל כך מיואש מעצמי שבא לי למחוק את הבלוג הזה ודי.

איזו שבת עברה עלי, ביליתי כמעט כל היום במיטה ורק עכשיו זחלתי מהפוך כדי לכתוב את הפוסט הזה ולא, זה לא מה שאתם חושבים, פשוט, הייתה לי שפעת, לא כל כך מקורי בעונה הזו, אבל זה המצב. עוד אתמול התחלתי להרגיש חרא, ובכל זאת התכוננתי לצאת למכללה כמו תמיד, אבל אז צלצלו והודיעו לי ששני מרצים חולים וגם המון תלמידים הודיעו שיעדרו ולכן הם החליטו לבטל היום את הלימודים.

נורא שמחתי. מיד דהרתי לסופר לעשות קניות - חולה או לא, הייתי צריך להאכיל שני בחורים צעירים, ובגיל הזה הם תמיד רעבים וגם אני אוהב לאכול טוב, בעיקר בחורף, כשקר. עד שחזרתי הביתה כבר הרגשתי ממש חרא. ידעתי שאני הולך לקבל חום כי העור כאב לי וחוץ מזה גם העצמות כאבו, והראש והאוזניים הציקו לי, והגרון שרף, ובכלל, הרגשתי הרוס, עייף ומותש. ממש לא במצב רוח לאורחים, ובטח שלא לסקס. נשכבתי במיטה ונמנמתי מותש מכדי לקחת לעצמי אוכל או שתייה. הם הגיעו בצהרים ושלומי ישר התנפל על הטלפון כדי לברר בקשר לאיזו מסיבה או משהו. שכבתי מנומנם מתחת לפוך ואמרתי להם שידאגו לעצמם ושיעזבו אותי לגסוס בשקט. כמה דקות אחר כך רובי הגיש לי כוס תה חם ואקמול, והדהים אותי בכך שנשכב לידי וחימם ברגליו את רגלי הקפואות. אחר כך נרדמתי. התעוררתי באמצע הלילה לצידו של רובי שישן בשקט ולא שמע את הצחקוקים והגניחות שבקעו מהסלון. הלכתי להשתין, ולמרות שידעתי כמה זה גועלי מצידי לא התאפקתי והצצתי. זה היה שלומי עם איזה בחור צעיר ובלונדיני. הם היו על הספה בסלון, הבחור ששלומי הביא שכב על הצד עם הגב אלי והדבר הראשון שחשבתי היה שגבריאל חזר ומיד הרגשתי כזו מכה בלב, ואז הבחור הפנה מעט את ראשו וזה כמובן לא היה גבריאל. אם לא הייתי כל כך מטושטש מחום בטח הייתי קולט את זה מיד, אבל בגלל השעה המאוחרת ומצבי הבריאותי והנפשי... ברחתי משם לפני שהם ירגישו בי וכעסתי על עצמי גם בגלל שנעשיתי מציצן כזה ועוד יותר בגלל שאני לא יכול להפסיק לחשוב עליו. המקרה הקטן הזה הבהיר לי בפרוש שלא התגברתי על גבריאל ושאני עדיין חולה עליו בדיוק כמו קודם. מה אני יכול לעשות כדי להפסיק לחשוב עליו ולרצות אותו? לא יודע. בואו נעזוב את זה. אני לא רוצה לקטר פה על הרגשות שלי וכל זה, מה בכלל יש לי לחדש בנושא הזה שנעשה לעוס עד לזרא? שום דבר. חזרתי למיטה, התחבקתי עם רובי המתוק וטוב הלב ונרדמתי עד למחרת בבוקר.

רוב השבת עברה עלי במיטה. שלומי והחבר המסתורי שלו קמו בעשר בבוקר והסתלקו לאי שם, משאירים אותי עם רובי שטיפל בי במסירות של אחות רחמנייה. "למה שלא תצא גם אתה לבלות?" הצעתי, "בטח נמאס לך להישאר בבית כל היום."

"לא. לא נמאס לי. אני אוהב להיות אתך." הוא ענה והגיש לי טוסט פיצה חם.

"תראה, הגשם נפסק והרוח כבר לא כל כך חזקה. אולי תצא לטייל קצת או..."

הוא קפץ על המיטה ונשכב עלי, מנסה לנשק אותי בעוד אני מסב את פני ממנו, מוחה שאני חושש להדביק אותו. "לא אכפת לי!" אמר בלהט ונישק אותי בכל זאת.

"אני אוהב אותך נורא." הכריז, העיף מעליו את הטרנינג והתרפק עלי למרות שהייתי מזיע ולא מגולח, וממש לא מעורר תאבון אחרי כל השעות הללו ששכבתי לוהט מחום במיטה.

הלוואי והייתי יכול להיענות לו באותו להט... הלכתי להתקלח והוא החליף בינתיים את כלי המיטה ואפילו עשה כביסה, רחץ כלים, ושטף את המטבח.

אחר כך חזר לשכב לידי עם עיתון השבת, נהנה כמוני מהשירים הישנים שמשמיעים ברשת ב' בשעות אחרי הצהרים. אחרי המקלחת כבר הרגשתי הרבה יותר אנושי. התחלתי ללטף את רובי בעדינות בקצות אצבעותיי, מחליק קלות על החזה החלק שלו ומשם אל הבטן השטוחה והחלקה שלו ואחר כך למטה, אל הסבך המתולתל של ערוותו. אברו שכב, תמים ורך, על מצע התלתלים הצפופים, ואני השתעשעתי בו בעדינות, מלטף אותו מקצה הכיפה החלקה עד למטה, אל הקצה העבה המשורג ורידים עבים ובולטים.

לאט לאט, כאילו מבלי משים, החל האבר הרך להתקשות, להזדקף, להתנפח, ושוב לא היה תמים כל כך. בעליו של הזין המפואר הזה המשיך כל אותו הזמן לקרוא את העיתון, מתעלם בשלוות נפש מהאוהל שהזדקף בין ירכיו. צללתי מתחת לשמיכה ושאבתי לפי את מוט האוהל העבה ומעורר התיאבון שלו, ורק אז הוא העיף את העיתון ולפת את כתפי בגניחה. "אתה מטריף אותי." נאנח, "זה כל כך טוב, אני אוהב אותך כל כך."

הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ מרוב הזדהות עם הרגשות שלו. לא יכולתי להיות שותף להם, אבל הבנתי אותם כל כך טוב. אחרי שגמרנו הוא שאל אותי מאוד בהיסוס, ותוך התנצלויות על החטטנות שלו אם אני עומד להיפגש עם גבריאל כשהוא יבוא לארץ.

זה היה כל כך מביך, חבל שהוא יודע על הבלוג שלי, חבל שהנחתי לו לגעת במחשב שלי, חבל שהתאהבתי בגבריאל, חבל ש... המון חבלים התעופפו במוחי לשמע השאלה הביישנית שלו. "רובי..." התחלתי לגמגם, "תשמע רובי..."

"לא חשוב, זה לא חשוב." הוא אמר מהר וברח מהמיטה, מסרב לדבר יותר על הנושא.

הלכתי אחריו למרות ששרירי הדואבים התחננו למנוחה, ישבתי אתו במטבח וביקשתי שיפסיק להסתכל בבלוג שלי ושיפסיק לדאוג בקשר לגבריאל. הוא נשבע שיותר לא יציץ במה שאני כותב, הבטחה שאני לוקח בעירבון מאוד מוגבל, והבטיח לא לדבר יותר על גבריאל.

אני באמת מאוד מחבב אותו וחושב שאני מבין אותו. זה לא משנה הרבה את המצב, אבל אני מבין מה הוא מרגיש. גם אני הייתי מאוהב כמו אידיוט בבחור שלא אהב אותי, ועכשיו גם רובי עובר את החוויה הלא נעימה הזו. נורא כואב לאהוב מישהו שלא אוהב אותך חזרה. אני מניח שכל אחד צריך לעבור דבר כזה לפחות פעם בחיים. אני לכל הפחות מקווה שאכאיב לו פחות ממה שגבריאל הכאיב לי, ואולי, עם הזמן, אלמד לאהוב אותו? לא יודע. אני כנראה מטושטש מהשפעת, אחרת לא הייתי כותב שטויות רגשניות כאלו.

עכשיו הוא הלך להתקלח ואחר כך יראה חדשות בטלוויזיה בסלון ויחזור לישון. מחר הוא צריך לצאת מאוד מוקדם. אחרי שחשבתי על זה כל הלילה שלחתי לגבריאל מייל ארוך ובקשתי ממנו שלא ייצור איתי קשר כשהוא מגיע לארץ מפני שזה רק יכאיב לי וירגיז את החבר שלי ואחר כך התקשרתי לרובי, סיפרתי לו מה עשיתי והצעתי לו שננסה להתחיל לחיות יחד כמו זוג, בלי בגידות ובלי סטוצים. הוא לא חשב אפילו שנייה לפני שאמר כן, ולמרות שלא ראיתי אותו אני חושב שהיו לו דמעות בעיניים, וגם לי. הבטחתי לו שאני מפסיק עם הטיולים הליליים בגן, והחלטנו שאנחנו הולכים על מערכת יחסים מונוגאמית עם אמון מלא זה בזה. בקרוב הוא משתחרר וגם הוא רוצה ללמוד. הוא יעבור לגור איתי ונתחיל לחיות יחד ואולי אפילו ננסה להתפייס עם המשפחות שלנו. למרות שהוא ספרדי ואני אשכנזי הרקע המסורתי שמרני שגדלנו בו דומה, אנחנו מבינים זה את זה וסך הכל טוב לנו יחד. הסברתי לרובי כמה הכתיבה בבלוג חשובה לי ומנחמת אותי והוא הבין ורק ביקש שאתאר אותו בצורה יותר מציאותית. "עד עכשיו אפשר היה לחשוב ממה שכתבת שאני רק זין על רגלים." עקץ אותי.

"אבל כשרק נפגשנו לא ממש ידעתי מי אתה, לקח לי זמן להירגע מהזיון ולהכיר אותך בתור בן אדם." ניסיתי להתנצל.

"ואני מיד ידעתי שאני רוצה אותך, רוצה את כולך בלי לבדוק קודם מה יש לך בתחתונים." הצטחק רובי, "רק תפסיק לכתוב כל הזמן על הזין שלי."

"בסדר. אני מבטיח." הבטחתי לו והלכתי למחשב לכתוב על היום המגעיל שעבר עלי. היה לי יום גועלי היום והדבר היחיד שעזר לי הייתה הידיעה שבסוף היום אני אשב בשקט ליד המחשב שלי, אכתוב על כל מה שקרה לי ואפקיד את הפוסט למשמרת בבלוג שלי.

בעבודה, כמו שסיפרתי, אנחנו שומעים רדיו כל הזמן. היום חזרו כל חצי שעה על הסיפור של קצין המשטרה שניצל מינית איזה נער, ואתמול היה עוד סיפור על מישהו בן ארבעים שתקף גבר בן עשרים.

ככה זה כל הזמן, משמיעים בלי הרף סיפורים איומים על דברים נוראיים שאנשים - בדרך כלל גברים - עושים לחלשים מהם, בדרך כלל נשים, או מה שנורא יותר – נערות, ואפילו ילדות, ואפילו קרובות משפחה שלהן. מידי פעם יש גם סיפורים על התעללות מינית בנערים או בילדים צעירים. אני חושב שכמו שיש סוטים סטרייטים יש גם סוטים ופדופילים הומואים. זה די הגיוני אם רק חושבים על זה, אבל כמובן שהאנשים בעבודה שלי, ובעצם בכל מקום אחר, לא חושבים ככה, מיד אחרי שפרסמו את הידיעה הזו ביומן הבוקר כולם התחילו להעיר הערות על הסוטים האלו, החולי נפש ההומואים האלו שצריך להרוג את כולם כי הם מסוכנים, ואני עומד ושומע הכל ושותק כמו איזה פחדן עלוב נפש, ואפילו לא מעז לשאול למה הם לא אומרים כלום נגד כל הגברים הלא הומואים שאונסים כל מיני נערות וילדות ולפעמים גם את הבנות שלהן, או אפילו את הנכדות, וקופצים רק כשמדובר בהומואים?

הרגשתי כל כך חרא עם הפחדנות שלי שרציתי למות, ובכל זאת לא אמרתי כלום כי אני צריך את העבודה הזו, צריך אותה מאוד ואני אף פעם לא שוכח שאני לבד, שאין לי גב של משפחה תומכת ושאני צריך לדאוג לעצמי כי אין לי למי לפנות. הזמנים קשים והאבטלה חוגגת ואם אני אשאר בלי עבודה אני פשוט אהיה גמור. אני לא אוכל ללמוד וכל העתיד שלי ילך לכל הרוחות. זה התירוץ שלי לפחדנות – הוא תירוץ סביר מאוד אבל אני עדיין מרגיש רע עם עצמי ששתקתי.  

ברגע שחזרתי הביתה התקשרתי לרובי. רציתי לספר לו על מה שקרה ואיך התביישתי בעצמי ולקבל ממנו כמה מילות עידוד, אבל הוא לא היה זמין בנייד. במקום זה קבלתי שיחה מדכאת משלומי שהתנפל עלי והודיע לי שאני אידיוט ושאני מכיר את רובי רק שלושה שבועות - זה מעט מידי זמן, אני מודה – ואיך אני הולך ועושה דבר כזה?

"איזה דבר בדיוק? מה אתה מתעצבן כל כך?" ניסיתי להרגיע אותו.

"מה פתאום אתה מחליט שהוא אהבת חייך, ומכניס אותו לדירה שלך, ונשבע לו שיותר לא תזיין אף אחד אחר וכל זה?" התפרץ שלומי בזעם.

"תראה, שנינו בודדים ושנינו רוצים..." התחלתי להסביר בקול מתנצל. (רק עכשיו אני שואל את עצמי למה בעצם הרגשתי צורך להתנצל?), אבל הוא לא נתן לי להסביר והתפרץ לדברי בזעם נוראי אומר דברים איומים שממש נעשה לי רע מלחזור עליהם. הוא אמר שרובי מנצל אותי, מנצל את זה שיש לי עבודה ודירה, שהוא מבטיח לי סתם הבטחות כדי שיהיה לו איפה לשים את הראש בחופשות מהצבא, שהוא בכלל לא מתכוון לקיים את ההבטחות שלו, ששוב יחזור כל הסיפור של גבריאל ואני אשאר עם לב שבור, שאני תמים ומושפע, ומה אני הולך ומתאהב בכל אחד שאומר לי מילה טובה... וכן הלאה וכן הלאה, זרם עכור ושוצף של האשמות חסרות ביסוס וחשדות מכוערים ולא כל כך הגיוניים.

"אבל הדירה המסכנה שלי היא בטח לא סיבה בשביל רובי להעמיד פנים שהוא אוהב אותי." ניסיתי להרגיע את שלומי ההיסטרי.

"אוהב אותך? אל תהיה דביל, הוא בקושי מכיר אותך." שצף שלומי בבוז, "ובכלל, ממתי הומואים מתאהבים? הוא מורח אותך בשטויות שלו רק כדי שהוא לא יצטרך לחזור להורים שלו כשהוא יוצא מהבסיס, אחרי שהוא יסתדר באיזה מקום הוא יעיף אותך כמו טיל."

"אתה מדבר שטויות שלומי!" צעקתי, "ואתה סתם... סתם... אתה פשוט פסיכי!" טרקתי את השפופרת.

כמה דקות אחר כך הופיע רובי ומצא אותי נרגז וסמוק, מדיח כלים ברעש נוראי, ומתעלם מפיתגורס שילל ליד הדלת ורצה להיכנס לאכול ארוחת ערב. אחרי שהוא נתן לחתול לאכול הוא הושיב אותי על הספה וביקש שאירגע ואספר לו מה עובר עלי, ואז הכל התפרץ ממני - ההערות המכוערות של הקולגים שלי בעבודה, ההשתפנות שלי, ואחר כך השיחה הזוועתית עם שלומי. כשגמרתי לדבר כבר היו לי דמעות בעיניים והמשך השיחה עם רובי לא הועילה.

"כן." הוא אמר, מהורהר, "אולי יש בזה משהו, אולי באמת אנחנו ממהרים מידי. אולי בגלל שאני לא רוצה לחזור להורי אני..." עכשיו כבר התחלתי ממש לבכות. התביישתי נורא בדמעות שלי. הרגשתי כזה טיפש, אבל לא יכולתי להתאפק. "חשבתי שאתה אוהב אותי." אמרתי כמו איזה כוסית פתטית, ומיד הצטערתי על המשפט הזה. אם הייתי יכול הייתי מחזיר את המילים הללו חזרה, אבל כמובן שזה היה בלתי אפשרי.

"אני אוהב אותך מאוד." מיהר רובי לחבק אותי, "אבל אולי שלומי צודק ואני לא אוהב אותך  מהסיבות הנכונות."

"חשבתי שאם אוהבים אז פשוט אוהבים. מה זה משנה מאיזו סיבות?"

הוא נאנח והשתתק, חושב על מה שאמרתי. לא הפרעתי לו לחשוב. ישבתי לידו והסתכלתי עליו, מתפלא איך הפנים שלו שבהתחלה לא התרשמתי מהם, נעשו בעיני, אחרי שהכרתי אותו טוב יותר, יפים כל כך. יש לו פרצוף שדוני, רזה, עם עצמות לחיים גבוהות, גבות משולשות שובבות ומלאות הבעה, אף חמוד ושפתיים כהות מאוד, כמעט סגולות. הוא פיקח ויש לו חוש הומור, שמחת חיים והמון מרץ.

אני מרגיש ממש טוב אתו. מרגיש נוח כאילו הכרתי אותו שנים, יכול להגיד לו כל דבר, לספר לו על כל מה שאני חושב. מרגיש שהוא חבר שלי, שהוא לטובתי תמיד. אני לא מתבייש לבכות לידו, עם גבריאל זה היה לגמרי אחרת. נכון, גם אתו הייתי מאושר מאוד, אבל בצורה שונה, עם גבריאל הייתי מתוח, לא רגוע, תמיד חרדתי להגיד משהו או לעשות משהו שיעליב אותו וחששתי שבעוד רגע הוא ימצא משהו מוצלח יותר ממני, מה שבאמת קרה.

חוץ מזה עם גבריאל לא יכולתי ממש לדבר. היינו מתחכמים המון, מספרים בדיחות שנונות, אבל לא ממש מדברים, בטח שלא על העתיד, הוא פשוט היה צעיר מידי וחשב רק על ההווה ולא עשה תכניות קדימה.

כנראה שההתאהבות שלי בו היא דוגמא לאהבה מהסיבות הלא נכונות, אבל את זה אני רואה רק עכשיו. אז הייתי מסוחרר כל כך ממנו. עם גבריאל הייתי לא מאופס מרוב אהבה בעוד שעם רובי אני רגוע והראש שלי עובד בצלילות.

"מה הבעיה? מה מטריד אותך חמוד?" שאלתי אחרי שהוא המשיך ושתק המון זמן.

"נמרוד, מתוק שלי." הוא נאנח שוב, ואז הפיל עלי את ההפתעה הכי גועלית של היום הגועלי הזה - הוא קיבל הצעה לחתום קבע ולעבור לשרת באיזה מתקן סודי שאסור לספר עליו כלום, אבל אם הוא יסכים עליו לחתום לעשות קורס ואחר כך לחתום לעוד שנה, וזה אומר שהוא ירוויח מצוין, אבל ידחה את הלימודים ומה שיותר גרוע - יעבוד במשמרות ויצא הביתה הרבה פחות. "זה אומר שאני אוכל לחסוך כסף, אבל מצד שני נתראה רק פעמיים בשבוע וכל שבת שנייה." אמר והביט בי במבט אבוד, מתחנן כזה. "אז מה דעתך?"

"אני לא יכול להגיד לך מה לעשות עם החיים שלך ראובן."

"אבל מה דעתך שאני אשרת עוד שנה וארוויח הרבה כסף ואחסוך ו..."

"אני חושב שזה רעיון טוב בתנאי שאתה אוהב את העבודה הזו ולא אכפת לך לעבוד משמרות." התעקשתי להיות ניטראלי, כמו האו"ם.

"אני אוהב את העבודה הזו, ומשמרות זו לא בעיה, הבעיה היא אתה." אמר רובי.

"אני? למה אתה מתכוון?" התפלאתי.

"השאלה היא אם תמשיך להיות איתי ותסכים לחכות לי גם כשאני אעבוד המון שעות ואחזור הביתה מעט מאוד, וכל שבת שנייה תישאר בלעדי."

"כן. אני אחכה." הבטחתי, והתכוונתי לזה. הוא חיבק אותי ומשך אותי למיטה, ונשבע לי שהוא לא חושב שאני שפן ופחדן כי שתקתי בעבודה, ואז פיהק ונרדם, ועוד כמה דקות אני עומד להצטרף אליו.

אז אולי בסופו של דבר היום הזה לא היה גועלי כל כך?

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...