אילוסטרציה. צילום: *_Abhi_*, Flickr.

 >  > 

רונה

יוצא שלא היה להם הרבה מאוד זמן ביחד. וזה דווקא היה בסדר גמור מבחינתו, וכנראה גם מצידה. גם ככה את מה שיש לו להגיד עדיף שהוא לא יגיד.

עמרי אמר לו לא לזוז והלך למקלחת וחזר עם פנים רחוצות ומטאטא ויעה וניקה הכל ושאל אם הוא רוצה יין. הג'ירף נתן לו מבט אומלל. נו די כבר, עמרי אמר, אל תיקח את זה כל כך קשה. אפשר לחשוב. נשברה כוס. ועוד של כרמל מזרחי. אמרתי לך, כמה שיותר מהר הם יפטרו מהסט  הזה יותר טוב. בכל זאת, הג'ירף אמר וניסה להתיישר, עדיף שאני לא אשתה עוד. כואב לי הראש. עמרי משך כתפיים. שם את הבקבוק במטבח וחזר עם כוס מים. טלפון רוטט. שלום נמרוד, הוא עונה, רשמי. ואז, נוזף ונעלב, מה קרה, נמאס לך מהחברים שלך. ומקשיב, והפרצוף מתכעס, ומתקמט, וזורק שבטח שהוא יכול לבוא, כאילו לא אכפת לו, והשפתיים רועדות. ושוב מקשיב, ומסתכל על הג'ירף, שרוצה ללכת אבל לא יכול לקום, מסתכל עליו נשקט ואפילו מחייך ואומר כן, הוא כאן. ומחייך עוד וצוחק קצר ואומר לא, דפקט, ברור שלא. ואל הג'ירף, אכפת לך אם נמרוד יבוא.

ברור שאכפת לו. הלב שלו עבר לספרינט והזין שוב עומד והראש דופק דופק כואב כואב והוא רק מושך כתפיים וכנראה מחייך חיוך טיפשי, ובסוף מצליח להגיד שהוא ישמח. ואז הוא קולט את העינים של עמרי ועל מה הוא מסתכל ואומר, כן, גם הוא שמח. יופי לו, עמרי אומר, אבל שלא יפתח ציפיות. נמרוד לא אוהב בנים. אני יודע, הג'ירף אומר, נמרוד לא אוהב אף אחד. פייל כבר נתן לי את כל הקטע. איזה קטע, עמרי שואל, לא מבין. אני לא זוכר, הג'ירף מתאמץ להיזכר, משהו על זה שנמרוד לא אוהב אף אחד ואנחנו נמשכים אליו, אל הכח והגבריות שלו, כמו צמחים לשמש, משהו משהו. לא זוכר. אמר שהוא שלח את זה לאיזה תחרות שירה והם לא חזרו אליו, ושנמרוד לא אהב את זה. בולשיט, עמרי מתעקש. דביר לא כותב כלום, לא כתב ולא יכתוב. הוא לא מעיז. בטח חינטרש משהו על המקום וזה יצא לו מנופח מדי אז הוא אמר שזה שירה. זה קורה לו לפעמים. זה די מרשים אם הוא חיבר את זה על המקום, הג'ירף אומר, מנסה להיזכר במילים. משהו על חטיבה של כח ורצון ועל זה שאי אפשר לקחת חלק בו עצמו, רק במה שמסביבו, הזיפים והזיעה והקימור העדין של שקע הצוואר. אבל אין לו כוח להתווכח עם עמרי. ונמאס לו לדבר על דביר. או פייל. ווטאבר.

הקיצר, הוא מנסה לשנות נושא, נמאס לנמרוד מהבירמן. לא, עמרי אומר. נמאס לו מדביר. באופן זמני כמובן. אבל כשהוא עם החבר'ה שלו הוא די מאוס. אז הערב גילה ורינה עובדות שם – ואם תהית, לא, הן לא ביחד, למרות שהן מתנהגות כאילו כן – ומסתבר ששלום ורעות הגיעו גם, וכמו שאני מכיר אותם הם מריצים שוטים של טאקילה ודחקות פואטיות על הבר, ובשלב הזה זה כבר בטוח לא מצחיק ובטוח בקול רם מדי. ואיפה דיצה וחדוה, הג'ירף שואל, בלי לחשוב יותר מדי, מחכות להם בתקליט. אל תדבר על התקליט, עמרי אומר, קר מאוד, נקי וחד כמו סטירת לחי. חרא של מקום. הג'ירף מסכים מיד, מבוהל קצת, בסדר בסדר, הוא לא ידבר על התקליט. אפשר לחשוב. ועמרי אומר, שקט, שהוא מתנצל, ושהוא מעדיף לא לדבר על זה. זה עדיין כואב.

הג'ירף היה בתקליט פעם אחת, מזמן, והסכים לגמרי עם הקביעה שזה חרא של מקום. עמרי לא. הוא אהב את הרעש, את הכדורגל על מסך בחוץ, את הפוזה, את ההיפסטרים ממוסררה שהתאמצו להתלבש כמו ההיפסטרים מבצלאל שנורא השתדלו להיראות כמו ההיפסטרים מברלין מהשנה שעברה. הוא ורונה הלכו לשם כמעט פעם בשבוע. בהתחלה כי זה היה כיף, אחר כך כי התרגלו, ואחר כך כי בגלל הרעש אי אפשר היה לדבר וזה היה נוח לכולם. האמת שבזמן הזה כבר די נמאס לו מהתקליט, והקסטה, ואוגנדה, והדיוואן, ואולי גם מגלאזגו היה נמאס לו אם הוא לא היה נסגר, עליו השלום. אבל זה היה או זה או להישאר בבית ולא לדבר, או יותר גרוע, לדבר על דברים אחרים, הרבה ובקול רם, בלי לדרוך ובלי לגעת ובלי להכאיב יותר מדי.

ערב אחד הוא לא נזהר. שאל איך הלימודים שלה, משהו סתמי ובטוח לכאורה, והיא אמרה שמוזר שהוא מתעניין אחרי שהוא לא טרח להגיע להרצאה שלה בכנס המחלקתי. איזה הרצאה, הוא שאל ונשך את הלשון. מאוחר מדי. לא משנה, היא אמרה. זה לא מעניין אותך. הוא ניסה להתנצל. אמר שגם ככה הוא לא היה מבין כלום. בעיקר אתה לא מבין כמה זה חשוב לי, היא אמרה, לא משנה. עכשיו אני יודעת כמה באמת אכפת לך. את יודעת שאכפת לי, הוא שיקר, והיא אמרה שלא ישקר, שלפחות לא ישקר, והוא ניסה לעבור למתקפה, אמר שהוא לא משקר, אם לא אכפת לה גם לו יש חיים ועבודה ומספיק דברים על הראש, והיא אמרה שכן, היא יודעת, בגלל זה הם כמעט לא רואים אחד את השני, לא? והוא רצה להוריד לה סטירה ורצה לחבק אותה חזק ורצה לבכות ויצא החוצה לעשן. ירד לסיבוב גדול בעמק המצלבה. כשחזר הבית היה שקט וחשוך. חדר השינה סגור. הוא ישן על הספה. בכל אופן שכב עליה כל הלילה.

היא עבדה בעבודה של גדולים, בשעות בורגניות, והוא מילצר במסעדת יוקרה של דוסים, וכשמוסיפים את הלימודים יוצא שלא היה להם הרבה מאוד זמן ביחד. וזה דווקא היה בסדר גמור מבחינתו, וכנראה גם מצידה. גם ככה את מה שיש לו להגיד עדיף שהוא לא יגיד. הוא הסתכל עליה ישנה (זה היה ברביעי בלילה, כשהוא חזר ממשמרת, יומיים אחרי) וליטף לה בכתף. היא התכווצה אל הקיר, והוא נשכב על הספה בלי להתקלח וסימס לדרור שאין בעיה והוא יחליף אותו מחר. כשהתעורר, מקומט ומסריח מזיעה וסיגריות ובחילה, מצא פתק על המקרר שבבקשה יזכור לקנות ביצים. בלי חתימה, בלי שיהיה לך יום טוב, בלי ותזהר שלא ישברו לך אותם, בלי נקודתיים-מקף-כוכבית. ורק באוטובוס הוא חשב שהיא לא עובדת היום ויש לה רק קורס אחד בצהרים. כמעט סימס לה אני אוהב אותך, אני מצטער, איפה את, אבל התאפק.

כשנדב שאל אם הוא יכול לעזור באירוע של יום שישי הוא ישר אמר שכן. למרות שהוא שונא אירועים. בעיקר בר מצוות. חשב שזה יותר טוב מלהישאר לבד בבית ולאכול לעצמו את הראש. למרות שזה לא עזר. העצב והכעס והייאוש והגועל צומחים בתוכו, מהדקים את השרירים, מכאיבים באצבעות, דוקרים בעיניים. נדב שאל אותו אם הכל בסדר והוא אמר שכן, אבל בפעם השלישית הוא אמר שלא ושהוא לא רוצה לדבר על זה. ונדב האדיוט שאל מה, והוא אמר צרות בבית, והאדיוט אמר אה, והלך. כשכמעט גמרו לקפל דרור בא ואמר שוב תודה על אתמול והציע לו טרמפ. וכשהוא לא ענה מיד שאל מה קרה. צרות בבית, הוא שוב דקלם, והרגיש שהנה הנה זה נשפך, תיכף הוא מתפרק, תיכף זה יוצא, תיכף הוא מוריד לו סטירה להומו היפה נפש הזה, המבין והרגיש. דרור הסתכל על הרצפה וספר שלוש נשימות ואמר, זה יעבור. כך או אחרת זה יעבור. ועמרי נזכר שרק לפני חדשיים הוא מצא אותו מקופל בשירותים אחרי משמרת, בדיוק דקה אחרי שהוא ראה את ההודעה של שגיא. ותפס לו בכתף ורצה להגיד משהו ולא ידע מה ועזב. ורק אמר שהוא מעדיף ללכת ברגל. ודרור הנהן, ואז הרים את הראש והיסס שנייה וחיבק אותו מהר, כמעט כמו שגברים מחבקים, והלך.

חזר הביתה על אגרון, שכבר היה כמעט ריק. רוח אזדרכת חמה מתוקה הכתה אותו בכיכר פריז. מג"בניק ומאבטח עם כלים גדולים פטפטו ליד הבודקה של ראש הממשלה והסתכלו עליו כשעבר, שותקים. הרחוב סגור, שומם. הבית היה שקט ואפל וריק ושותק מאוד. קרס על הספה. אין לו כוח לכלום. אפילו לא להתקלח. סימס לה, אני בבית. איפה את. ולא הוסיף, אני אוהב אותך. ולא כתב, אני בוכה פנימה כבר ארבעה ימים תיכף אני נחנק. הסתכל על השמש שוקעת לאורך החלון. בדק את הטלפון. לא ענתה. נשם שוב את האזדרכת החמה נושבת מהמרפסת. ראה את השמש יורדת ונסתרת. בדק את הטלפון. עדיין לא ענתה. הסלון כמעט חשוך. קם, ניגב את העיניים, פתח את המקרר ונזכר ששכח לקנות ביצים. בדק שוב את הטלפון. כלום. והלך להתקלח. כמעט התקשר, אבל אולי היא אצל ההורים שלה. והחליט שהוא חייב לאכול משהו, אבל הבית ריק. וקם ויצא.

בסוף מצא את עצמו בתקליט. לבד. רק הוא והברמן. ניסה לשתות לאט, אבל זה קשה כששותים לבד. הברמן, אנטיפת בדרך כלל, ניסה לגלגל שיחה להעביר את הזמן. הוא לא שיתף פעולה וההוא חזר לסוליטר שלו. והוא ישב, ושתה, ולא חשב על שום דבר באופן מיוחד, ובאופן כללי רצה למות. באיזשהו שלב שם לב שהמוזיקה התחזקה ושהוא לא לבד ושיושבת לידו מישהי, לא רעה בכלל, שדים גדולים וחיוך יפה, והיא מסתכלת עליו כשהוא מסתכל עליה, ושואלת אם הוא מכאן ואם הוא יודע מה יש לעשות באזור. איכשהו הצליח לחייך ולהגיד שאין מה לעשות כאן בשבת. אבל לא נראה שזה מפריע לה. להיפך. מתישהו היא התחילה לשחק לו באצבעות. או הוא לה. מתישהו היא נשענה עליו צמוד ורך. מתישהו הם נצמדו רעבים ושיכורים (לפחות הוא היה רעב ושיכור) והוא תפס אותה בכוח ובכעס ומעך אותה על הקיר והיא נהדקה אליו והוא קיווה שיתפסו אותם, אבל לאף אחד לא היה אכפת. והוא השתפשף עליה ומעך אותה וכמעט הקיא ועזב אותה ויצא והלך ישר הביתה בלי להסתכל אחורה אפילו פעם אחת. אבל בכל זאת כשהגיע לדירה היא לא הייתה שם.

רק בבוקר הוא ראה את ההודעה שלה. הודעה קולית. ושתי שיחות שלא נענו. הוא שמע אותה, מתייפחת בשקט בשקט, לוחשת שהיא לא יודעת מה קורה להם ושהיא הרגישה שהיא לא יכולה יותר אז היא נסעה להורים שלה, והיא תחזור במוצ"ש, והיא אוהבת אותו, ועוד דברים כאלה. ניסה לדמיין אותה בשירותים, מדברת בשקט בשקט שלא ישמעו. הראש שלו כאב. הוא הלך להקיא. הסתכל על עצמו בראי מלוכלך ומסריח ומכוער. וכשהיא חזרה במוצ"ש הוא היה עדיין שפוך על המיטה, עם בטן מקרקרת וראש מתפוצץ ובחילה וגועל והיא עמדה שם עם התיק הקטן שלה, מרוטה מהנסיעה והשבת והכל, ולא אמרה כלום וניסתה לכלוא את הבכי ולא ממש הצליחה, והוא אהב אותה כל כך ולא יכול לגעת בה ולא יכול לסבול את עצמו אפילו עוד רגע אחד, הוא רצה להקיא את עצמו, לקרוע מעצמו את העור, לצעוק עליה שהוא לא יכול להסתכל עליה כי הוא מטונף ומזוהם, ואם היא תמשיך לעמוד שם ולהסתכל עליו בעיניים העצובות הכהות החמות שלה הוא יעקור אותן, ימלוק לה את הראש, יוריד אותה באסלה, כי הוא לא יכול לסבול אותה אוהבת אותו, כי הוא לא יכול לסבול את עצמו אוהב אותה והראש שלו מתפוצץ. והוא עצם את העיניים ואמר, כמה שיותר אדיש, כמה שאפשר קר ורשמי, שזה נגמר ושתאסוף את הדברים שלה. קיווה שהיא תבכה, תצעק, תוריד לו סטירה, תרסק את אוסף המיניאטורות האינפנטילי שלו, ולא פתח את העיניים ולא שמע כלום, ואז צעדים קצובים מדודים ודלת נפתחת ודלת נסגרת.

וזהו. בת דודה שלה דיברה איתו אחרי יומיים או ככה ובאה לאסוף את הדברים שלה. הוא הודיע לבעל הבית שהוא לא יחדש חוזה, ולמרות שממש לא היה לו ראש לזה הצליח למצוא די מהר שוכרים חדשים. אבל דירה לא מצאתי, ולחזור להורים לא הייתי מוכן, אז יצא שרבצתי אצל נמרוד כמעט חודשיים עד שהצלחתי לשכור איזה חור דלוח בפתח תקוה, הוא סיפר לג'ירף. וכן, הוא אומר כשהג'ירף מסתכל עליו ככה, אני רואה שרק סקס יש לך בראש אז כן, ישנתי איתו באותו חדר, ולא, לא עשינו כלום. לא היה לי ראש לזה וגם ככה אנחנו קרובים מדי. זה כמעט גילוי עריות.

הג'ירף מושך כתפיים. אני עדיין לא מבין איך זה שהיית חייב לעזוב את הדירה פחות מחודש לפני סוף חוזה קשור לזה שאתה לא סובל את התקליט. זה לא קשור, עמרי אומר. אף פעם לא סבלתי את התקליט. אבל כשגרתי עם נמרוד הוא התעקש לסחוב אותי לשם כמה פעמים, והתחלתי לא לסבול אותו כמעט ברמה אידיאולוגית, וזה הפך לסוג של בדיחה. רק לפני רגע הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר על זה כי זה עדיין כואב מדי, הג'ירף חושב, ועכשיו זה סוג של בדיחה, אבל לא אומר כלום. ורואה שעמרי יודע שהוא יודע. ושותק. מוטב כך. המילים משקרות. השתיקה מנחמת.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...