אילוסטרציה. צילום: State Farm, Flickr.

 >  >  > 

ואהבנו

זהו את לא צריכה יותר לסבול את ההתנהגות השריתית הזאת, שהכול על הדרך, והכול סביב התחת שלה, לא רואה אף אחד ממטר.

התגרשנו בט"ו באב. אספתי את שרית מהבית, שעכשיו נהיה שלה, לעשות סידורים, להפוך את הגירושים לסופיים. זה היתרון של חתונה אלטרנטיבית היא אמנם היא לא מוכרת על ידי הגורמים הראשיים במדינה, אבל לפחות לא צריך ללכת לרבנות כדי להתגרש, כך שאחרי חודש יכולנו להפוך את העניין לרשמי. מוזר, אני זוכרת שאחרי חודש שהיינו ביחד, החלטתי להציע לשרית נישואים. משום מה קניתי יין למרות שידעתי ששרית הייתה צריכה ללכת לבדיקת דם יום אחרי והייתה בצום, ואני לא כזאת שתיינית גדולה, ככה יצא ששתינו לא שתינו לחיים. אולי זה היה סימן, מי יודע. מכל מקום, לפני שפגשתי את שרית, הגעתי לאיכילוב והחלפתי תורם זרע. בת השירות שראתה אותי כל השנתיים האחרונות עם שרית, שעברה שם טיפולים, קידמה את פניי בשמחה, אבל נראה שהופתעה לראותי לבד. היא שאלה איפה שרית וסיפרתי לה שנפרדנו. הדמעות שלי פרצו החוצה, והיא הייתה צריכה לעבור את הדלפק בכדי לחבק אותי. היא ניסתה להרגיע אותי ולהגיד שיהיה בסדר, וגם בלעדיה יהיה לי תינוק חמוד וקטן, ואני בכיתי בזרועותיה, הרגשתי שגם את החלום שלה הרסתי. היא הכניסה אותי לפרופסור, הוא שאל אם אני מתחילה טיפולים ואני השבתי לו שקודם אני צריכה להחליף תורם. הוא שאל מדוע, ושוב הדמעות שלי ירדו כשסיפרתי לו, והוא השפיל את עיניו ואז אמר, ילד לא עוזב.  

נסעתי לאסוף את שרית, היא יצאה מהבית רחוצה ונקיה, שערה השחור המתולתל היה רטוב כמו תמיד כשיצאה מהבית, מרטיב את החולצה שלה ואת משענת האוטו. היא לבשה מכנסיים קצרים המבליטים את רגליה הארוכות והשזופות, כאילו בשבילה יש רק עונה אחת בשנה, קיץ. באוטו עטפה אותנו מוזיקה דביקה של יום האהבה. רציתי לרצוח את השדרנית ואת כל מי ששמח ביום הזה. אמרתי משהו על זה אבל זה לא יצא מצחיק, אז ניסינו לדבר על דברים רגילים. "למה התעכבת?" היא שאלה, "שחית בגורדון?"

לא ניסיתי לתקן אותה, מעכשיו כל ענייני הילודה כבר לא מעניינה. פעם זה היה שונה כמובן. אחרי שלושה חודשים עברנו לגור ביחד, אצלה. אחרי חצי שנה הרמנו טלפון לבנק הזרע, לי היה אומץ, לה לא היה, למרות שהתור היה בשבילה, ואחרי אחד-עשר חודשים התחתנו. לאורך כל השנתיים, חוץ מהפוגה בירח הדבש, לא הפסקנו עם הטיפולים.

התחנה הראשונה, לסגור את החשבון המשותף בבנק. פתחנו חשבון, כמו כל זוג צעיר שמתכנן את העתיד, ובשביל להפקיד את הצ'קים שיביאו לנו בחתונה. את החשבון בחרנו לפתוח בסניף ליד הבית, שהתברר כסניף קטן ולא מפותח ברמת גן, רחוק מלהיות אינטימי ומכיל. את הצ'קים לחתונה הם קיבלו בשמחה, אבל כל פעולה אחרת שרצינו לעשות נתקלה בקיר הבירוקרטיה. אם בכדי לקחת הלוואה לקנות אוטו, או להנפיק כרטיס אשראי, כאילו לא שמעו אף פעם על זוג נשים שמתחתן. בסוף עברנו לסניף שלי שהכיר אותי שנים, ותוך שניה ארגן לנו כרטיס אשראי, מסגרת אשראי גבוהה וכל מה שצריך. הסניף היה בתל אביב, כמובן.

כשהגענו לסניף שלי שהפך לשלנו, שרית  הסתחבקה עם כולם, כרגיל, וגם הביאה צ'קים להפקיד, אם היא כבר שם, כאילו שהנוכחות שלנו בבנק היא רגילה לחלוטין. ישבתי מבוישת מחכה לפגישה עם הפקידה, החבושה בכיסוי ראש, וחשבתי איך אני מסבירה לה על החשבון המשותף ולמה אנחנו סוגרות אותו. הרי אם אנחנו מפרקות עכשיו את החבילה, כל מה שנותר לה זה חותמת ענקית שאומרת "אמרתי לכן". אבל זה ממש לא עניין אותה, עניינה אותה רק שרית והבדיחות שלה, וכספים בסכומים ענקיים עברו מחשבון לחשבון. למזלי אבא שלי בא לעזרתי לסגור את כל החובות של שרית, את כל התשלומים שעוד חיכו לנו, וסוף כל סוף החשבון היה מאוזן, מה שלא קרה בחודשים האחרונים. הנה החשבון המשותף נסגר, ועוברים הלאה, לתחנה הבאה.

התחנה השנייה הייתה הדואר, שם העברנו את האוטו על שמי. גם עליו שילמתי לשרית סכום לא מבוטל, שלא ממש הגיע לה, כי ערך המכונית ירד פלאים עקב התאונה שהיא עשתה  שכמעט הביא אותו לטוטל לוס. עמדנו בתור עם עוד אנשים שבאו לשלם חשבון חשמל, לשלם מע"מ, ואנחנו עם מסמכים שאומרים שלנו אין כבר רכוש משותף ביחד. רגע לפני שהגענו לפקידה, שרית זרקה לאוויר שהיא שינתה חזרה את שם המשפחה שלה לשם הנעורים. היא אמרה שהגיעה עד לפקיד הראשי, אמרה לו שיש כאן עניין עקרוני, וכשראה אותה ושמע אותה, הוא טיפל במצב תוך שניות. כשהלכנו להעביר את השם במשרד הפנים,  הסבירו לנו שכל עוד אנחנו לא נשואות, זאת אומרת בתעודת זהות, נצטרך כדי להחליף שם משפחה שני דברים, לשלם מאות שקלים וגם לאבד את היכולת לשנות את השם שבע שנים מאותו הרגע. מכיוון שבמשפחה שלי כולן בנות וכולן לקחו את שמות בעליהן, הייתי היחידה במשפחה שיכולה להמשיך את שם המשפחה שלי, וכך שכנעתי את שרית, לשנות את שם משפחתה לשלי. זה גם לא הפריע לה, שכן לשם שלי יש טעם אשכנזי ישראלי שכזה. מה שהפריע לשרית, זה  סכום הכסף הגדול שהייתה צריכה לשלם, שכמובן נלקח מחשבון הבנק המשותף שלנו. אותי הטרידו שבע השנים, ומה אם יגיעו שבע שנים רעות? אי אפשר לקבוע שאסור לשנות את השם אלא באישורי? לכן הופתעתי שהיא הצליחה בכזאת קלות להחזיר את שמה הקודם, רק  לפלרטט ולחייך את חיוכה המפתה, ואחרי שנתיים הזוגיות שלנו נעלמה ביחד עם שמותיהם של אלו ששינו את שמם בגלל גחמה. 

כשהגענו לפקידה, שרית כמו שרית, הביאה גם דברים לדואר, ואחרי זה ביקשה שנעבור גם אצל רואה החשבון שאני הכרתי לה ועכשיו אצטרך להתייצב מולו ולהסביר שאנחנו לא ביחד, עוד אחד לאוסף. חשבתי שהיא רק תרצה לשים בתיבת הדואר שלו מעטפה, אבל היא עלתה למשרד ולקחה את הזמן, בטח העבירה דאחקות עם כולם, כשאנחנו מאחרות לקולגה שלי, עורכת הדין, שהסכימה לחתום לנו על התצהיר שמבטל את הסכם החיים המשותפים והצוואות שעשינו, הכול בהתנדבות, ובינינו זה היה הדבר הכי חשוב במשך היום, החותמת הסוגרת את גירושינו. לבסוף שרית חזרה לאוטו ואמרתי לעצמי בלב, זהו את לא צריכה יותר לסבול את ההתנהגות השריתית הזאת, שהכול על הדרך, והכול סביב התחת שלה, לא רואה אף אחד ממטר.

חברתי הקולגה כבר חיכתה לנו בתחנה האחרונה להיום, ביטול ההסכמים בינינו. היא מיהרה להגיע לבית המשפט, בלבושה השחור והלבן, מה שיכול היה להוסיף רצינות למעמד, אילו לא חיכתה לנו במדרגות כמו כלב עזוב. היא החזיקה את המסמך שכבר היה מלא, שכן כבר דאגתי שיהיו לה כל הפרטים בשבילו, ועם החותמת הזאת, של עורכת הדין, התכוונה לאשר את חתימותינו שאנחנו כבר לא. ההסכמים המשותפים שהיו על דפים רבים אשר נכתבו לאחר שלוש פגישות ארוכות, עם הפסקות ארוכות, כאילו לבדוק אם אנחנו באמת רציניות, במיוחד שבמסמכים אלו היינו צריכות להחליט מה קורה אם נפרד, מי תגור איפה, ואם יהיו ילדים איך נטפל בהם, והצוואות שאומרות שאם אחת נהרגת, הכל עובר לשנייה, כל המסמכים עם השאלות הגדולות, עם השיחות הרבות הכבדות שערכנו כדי להחליט, איבדו משמעות תוך חמש דקות, אפילו מים לא שתתה, במסמך בן דף אחד שאומר - את כל המסמכים הקודמים, אפשר לזרוק לפח, כי הם לא תקפים, לא שווים כלום.

אז, לפני שנתיים, כשחתמנו על הסכם החיים המשותפים, שרית הרגישה שהיא חייבת ללכת לים, אז עלינו על האופנוע שלה ונסענו, נושמות את אוויר הקיץ המשכר, כמו שאיפה אחרונה של חופש, שכן עתה כל נשימה שניקח, ניקח ביחד. התקשרנו משם לחברים שלה שמאוד התרגשו והזמינו אותנו אליהם. אני העדפתי שנחגוג את המעמד ביחד, רק שתינו, בכל זאת זה הסכם שקושר אותנו לכל החיים, אולי באיזה מסעדה טובה, אבל את הערב העברנו לבסוף על חביתה ובקבוק פנטזיה, כשאשתו של החבר הטוב של שרית אומרת לילדות שלהם שאני ושרית נשואות, התחתנו. ואז ירד לי האסימון, שגם אם עדיין לא עשינו את הטקס עצמו, מה שהיה מתוכנן, הרי זה מה שבאמת קובע, והחגיגיות עטפה אותי, כמו החביתה שעטפה את הסלט. עכשיו כבר הבנתי, שאין שום מסמך בעולם שיכול לקשור אותי לשרית. לא ספח תעודת זהות, לא רישיון רכב משותף ואפילו לא הסכם חיים משותפים. כי נייר אפשר לשרוף, כמו כוונות, כמו מילים שנזרקו מול קהל. מה שקובע בפועל זה המעשים. ואחרי יום שכזה, ידעתי, שאין דבר שיאחד אותנו: לא קרבה, לא ילדים, ואפילו לא אהבה.   

 

 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...