אילוסטרציה. צילום: torbakhopper, flickr.

 >  >  > 

דודו ויוני - פרק ג'

היפרדות רישתית

במבט לאחור הצרות התחילו אחרי שאבא שלו חלה. זו הייתה תקופה לא טובה בחיינו, אחרי שמלאו לו שמונים התברר שהזקן חטף סרטן כבד לא עלינו. דודו ואימא שלו לא הרימו ידיים ובמקום להניח לו למות בשקט הם התרוצצו בין בתי חולים, ניסו כל מיני שיטות ריפוי שגרמו לו עינויים, והרוויחו בשבילו עוד כמה חודשי חיים שהיו מלאים בכאבים ובסבל.

אבא של דודו ציית לכל מה שהרופאים אמרו, אבל שנא כל רגע. כל מה שהוא רצה היה לחזור הביתה, לעבוד קצת בגינה, לשחק עם הכלבים, לאכול את האוכל של אשתו ואחר כך ללכת לישון איתה במיטה הפרטית שלהם בלי שידקרו אותו, ימששו אותו ויציקו לו.

אחרי כשנה של מאמצים, הוצאות כספיות, עצבים ודאגות הם ויתרו, החזירו אותו הביתה והפסיקו את כל הטיפולים. הזקן החזיק מעמד עוד מספר שבועות. חי בנחת ובשלווה, עבד בגינה והיה רגוע ושקט עד שיום אחד פשוט מת במיטתו, בדיוק כמו שרצה.

אחרי מותו דודו התחרפן קצת. קנה חלקת קבר כפולה גם לאבא וגם לאימא, השקיע הון במצבה יקרה להחריד, עלה כל יום לקבר, טיפח שם גינה קטנה, שם ספסל ליד הקבר, הדליק כל שבוע נר זיכרון ורב איתי ללא הרף בלי שום סיבה.

ניסיתי להיות סבלני ומבין, אבל זה היה קשה. הוא נתן לי הרגשה שאני החי חשוב לו פחות מאביו המת. בעיקר עצבן אותי כשהוא היה אומר - אני הולך לבקר את אבא - ונעלם לשעות בבית הקברות.

התרחקנו זה מזה באותה תקופה. היה מעט סקס, כמעט שלא דיברנו וכשכן דיברנו צעקנו. בלי להגיד משהו מפורש הוא הצליח לגרום לי להרגיש שאני לא בסדר כי אני רוצה שנמשיך לחיות אחרי שאביו מת. זה הרגיז אותי ופגע בי והפחיד אותי עד כדי כך שפשוט התרחקתי ממנו, גם נפשית וגם פיזית, ולראשונה מאז שהתחלנו לחיות יחד חשבתי באמת וברצינות על פרידה ממנו. אולי היינו צריכים ללכת לטיפול, או לעשות שיחות נפש ממושכות ולאוורר את הכעסים והתסכולים שלנו, אולי אפילו להיפרד, אבל נאמנים לדרכנו לא עשינו כלום. פשוט סבלנו ושתקנו.

מפה לשם עברה שנה. אחרי האזכרה דודו התחיל להתאושש. זה לקח זמן, ורק אחרי האזכרה השנייה הוא חזר לעצמו לגמרי אם כי עדיין היה קופץ לעיתים לבית הקברות ויושב שם קצת, משקה את הצמחים ששתל, מעשב קצת, רוחץ את המצבה ובסוף חוזר אלי.

שמחתי שהתאפקתי ולא נפרדתי ממנו. הייתי מאושר שהוא חזר אלי. מרוב שמחה הסכמתי לכל השיגעונות שלו ויצאתי איתו לטיולים למרות שאני שונא לצאת מהבית, עשיתי איתו סקס בשעות משונות ובמקומות מוזרים רק כי בא לו. ניסיתי אפילו להיות נחמד אליו סתם ככה, בלי סיבה, רק כדי לראות אותו מחייך, ואז הוא הלך לרופא העיניים כי הרגיש שמשהו אצלו לא ממש בסדר, והרופא פקד עליו למהר למיון כי יש לו היפרדות רשתית.

כשדודו התקשר אלי, לחוץ מאוד, וביקש שאגיע מהר אל הרופא כדי לקחת אותו למיון לא ממש הבנתי על מה הוא מדבר וחשבתי שהוא מגזים ומתנהג כמו היפוכונדר ושהרופא שלו סתם היסטרי, ודי התעצבנתי מהדרישה שלו להסיע אותו מיד למיון. "אבל האוטו אצלך, למה אתה לא נוסע בעצמך למיון אם נדמה לך שזה כל כך דחוף?" התמרמרתי.

"לא נדמה לי, זה באמת דחוף," השיב דודו בקול המאופק הזה שמרמז שסבלנותו הולכת ואוזלת ועוד רגע הוא יתפרץ עלי בצעקות, "ואני לא נוהג לבד למיון כי שמו לי טיפות בעיניים ואני לא רואה שום דבר."

"טוב אני בא," נכנעתי, "חכה, עוד מעט אני מגיע."  

"רגע," פקד עלי דודו, "חכה שנייה, כנראה שיאשפזו אותי, תביא לי כלי רחצה, כמה חוברות סודוקו, נעלי בית, מגבת ופיז'מה."

"לא צריך מגבת ופיז'מה, בבית חולים יתנו לך." התווכחתי.

"כן, יכול להיות שאתה צודק אני זוכר שלאבא נתנו." הסכים איתי דודו, נשמע כנוע בצורה מדאיגה מאוד. במבט לאחור זה היה הרגע בו התחלתי להבין שצרה גדולה עומדת להתרגש עלינו, אבל לא היה לי זמן להיכנס לחרדות כי ראשית היה עלי לקחת אותו למיון. לעולם לא אשכח את הנסיעה האיומה הזו, עד שהגעתי למרפאה פגה השפעת הטיפות כמעט לגמרי, ודודו שוב ראה כמעט כרגיל, ואת מה שהוא לא ראה הוא דמיין כנראה כי לאורך כל הדרך לבית החולים הוא לא הפסיק להציק לי, ולהעיר לי הערות שנועדו לשפר את הנהיגה שלי, אבל ערערו לחלוטין את הביטחון הדי רופף שלי בכישורי כנהג. הבעיה היא שעשיתי רישיון בגיל מבוגר יחסית, ורוב הזמן נהגתי רק ליד הבית. למרבה השמחה אנחנו גרים ביישוב כפרי קטן ורגוע שיש בו רק רמזור אחד ואני מכיר היטב כל רחוב ורחוב בו. אין לי שום ניסיון בנהיגה בעיר גדולה כי תמיד כשהיינו יוצאים דודו היה נוהג כמובן. אני שונא לנהוג במקומות זרים ועוד יותר אני שונא לנהוג כשהוא יושב לידי כי תמיד יש לו משהו להעיר. את המעט שאני זוכר מהתקופה שהוא היה הנהג המלווה שלי (את הרוב הדחקתי) אני זוכר בחלחלה. מאז חלפו כמובן שנים רבות, וגם אני נחשב כיום לנהג די וותיק, שלא לדבר שמאז המציאו את הוויז המושיע, ובכל זאת אני נמנע בקפידה מלנהוג עם דודו, או יותר נכון נמנעתי מכך עד שדודו עבר ניתוח ונזקק לשירותי הנהגות המפוקפקים שלי.

למרבה המזל לא ידעתי את הצפוי לי בעתיד כשישבתי עצבני ולחוץ בחדר ההמתנה של בית חולים כרמל וחיכיתי שדודו יצא מהניתוח. מתנדבת קשישה וחביבה נתנה לי טופס עם המספר של דודו והיה עלי לעקוב אחרי המספר שלו שהופיע עם עוד המון מספרים על מסך טלוויזיה גדול, משנה את צבעו לפי מצבו של בעל המספר - להלן החולה. בהתחלה, בהכנה לניתוח, הוא היה שחור, אחר כך הוא עבר לחדר הניתוחים והפך לסגול, וכשעבר לחדר ההתאוששות התחלף צבעו לירוק, וסוף סוף הרשו לי לראות אותו. הוא שכב על מיטה צרה מחובר לאינפוזיה, מסכת חמצן קטנה על פניו והתלונן שקר לו וכואב לו נורא הראש. אחר כך הסיע אותו סניטר רוסי חביב למחלקה ושם הוא קיבל תרופה נגד כאב ראש ונגד הבחילה שהוא התלונן עליה וסוף סוף נרדם.

בלית ברירה נסעתי הביתה לבד, בחושך, לחוץ מאוד וחסר ביטחון ביכולי להגיע בשלום, ורק קולו הבטוח של הוויז מנחם ומרגיע אותי בדרך. למרבה הפלא הגעתי הביתה בשלום והמשכתי לנהוג לבד הלוך וחזור מבית החולים במשך שלושה ימים, מצליח להגיע בלי לעשות אף תאונה, למצוא חנייה - משימה די מסובכת באזור ההוא - ואחר כך לחזור הביתה, בדרך כלל בחושך, גם כן בלי תקלות. עד שהגיע הזמן להוציא את דודו מבית החולים כבר הרגשתי די בטוח בעצמי, ואפילו לא טרחתי להדליק את הוויז, ואז הוא התיישב לצידי וברגע שיצאתי מהחנייה, שגם עליה הייתה לו ביקורת, הוא לא סתם את הפה לרגע, וכל הזמן העיר וביקר והתלונן. הגעתי הביתה עם גב תפוס וכאב ראש זוועתי, לקחתי אדוויל והודיתי לאלוהים ולרופאים שציוו על דודו לשכב שבועיים במיטה עם ראשו נטוי על צד שמאל ולזוז מעט ככל האפשר כדי לא להפריע לעין שלו להחלים. נכון שפירוש הדבר היה שהייתי צריך ללכת בעצמי בוקר וערב לטיול עם הכלבים, להביא לו שלוש פעמים ביום מגשי אוכל ולספוג את כל התלונות שלו על השעמום, והתכניות הגרועות בטלוויזיה, אבל לפחות לא הייתי צריך לשמוע יותר את "הביקורת הבונה" שלו בזמן הנהיגה.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...