אילוסטרציה. צילום: torbakhopper, flickr.

 >  >  > 

דודו ויוני - פרק א'

ואז פגשתי את דודו והכל נעשה מבולבל ומסובך, ועד היום אני נתקף לפעמים געגועים לתקופה השקטה שידעתי לפני שהוא פרץ לחיי.

בנעורי לא היה אינטרנט. היו מודעות בעיתון, ככה סיפרו לי, והיו הגנים הציבוריים המפורסמים שכיום אטרף ושאר אתרי ההיכרויות הם המקבילים הוירטואליים שלהם. אני, כסוציומט מבטן ומלידה, לא העליתי בדעתי להתקרב למקומות אלו. בקושי הייתי מודע לקיומם. הניסיון שלי במין היה תמיד מצומצם מאוד ומעולם לא חשתי בצורך למצוא בן זוג.

רק אחרי שעזבתי את בית הורי והלכתי לצבא התנסיתי במגע עם גברים אחרים. מעולם לא יזמתי כלום, הם היו אלו שתמיד ניסו ואני היה זה שתמיד התחמק. ואפילו צעיר חסר ניסיון כמו שהייתי פעם הבין שקשה להגדיר את הגישושים החטופים הללו כסקס. לא הצטערתי במיוחד, בין כה וכה היו מעטים מאוד שמצאו חן בעיני והם היו תמיד סטרייטים. מעולם לא קרה שמישהו שהייתי מוכן להיענות לו גילה בי עניין ולכן הגעתי לגיל עשרים ושלוש כשאני עדיין בתול. זה לא הטריד אותי כלל. כל הסיפור הזה של סקס בין כה וכה לא נראה לי מציאה כל כך גדולה, והרעיון של חיים משותפים עם גבר אחר כלל לא עלה על דעתי.

מאז ומתמיד אהבתי להיות לבד - גם כיום אני עדיין זקוק למרחב מחיה מרווח - ואהבתי מאוד את דירתי הקטנה ואת הבדידות שלי. במקום סקס עם אחרים הסתפקתי באוננות שנראתה לי תחליף נוח ומספק מאוד ולא חשתי שחסר לי משהו בחיים. כן, ידעתי כמובן שאי שם, בעולם הגדול והמוזר שאני חי בשוליו קיימים גברים שנכנסים למיטה עם גברים אחרים (או נשים, איחס!) נוגעים בהם, מנשקים אותם, דוחפים חלקים מגופם לתוך נקבים צרים ולחים בגופם של אחרים... מכניסים את לשונם לפה של אחרים... העדפתי לא לחשוב על כך. כל הרעיון נראה לי מלוכלך, מכאיב, מפחיד ומיותר לגמרי.

המחשבה על נשיקה צרפתית הגעילה אותי והרעיון שאגיע לאורגזמה לצידו של גבר זר זעזע אותי. למה עלי לוותר על הפרטיות שלי? איך בכלל מגיעים למצב כזה? ולמה בשם אלוהים זה נחוץ? מה רע בכף ידי המיומנת, מסובנת או מרוחה במשחה קרירה... לא עדיף? הרבה פחות מטריד, מיוזע ומביך.

ואז פגשתי את דודו והכל נעשה מבולבל ומסובך, ועד היום אני נתקף לפעמים געגועים לתקופה השקטה שידעתי לפני שהוא פרץ לחיי. למעשה מי שפרץ ראשון היה טוטו - הכלב שלו – כלב מעורב מכוער למדי, אבל עליז ונלהב ובעל עיניים כלביות יפות ומלאות רגש שמשום מה חיבב אותי מאוד והיה מתחנף אלי כל פעם שנפגשנו בצעדה היומית שלי לאורך הפארק.

בפעם הראשונה דודו נחפז למשוך אותו מעלי ולהתנצל בשמו, אבל אני שהייתי משוכנע שבעליו של הכלב המצחיק הזה הוא סטרייט מושבע אמרתי באדיבות שזה בסדר, ואפילו הוספתי כמה שבחים ליופיו של הכלב. דודו הביט בי במבט מופתע ושאל מתי בדקתי לאחרונה את הראיה שלי. "הכלב הזה פשוט מכוער." אמר בפסקנות שהרגיזה אותי.

"אבל זה הכלב שלך, למה אתה מעליב אותו ככה?"

"בחייך, הוא רק כלב, מה הוא מבין? וחוץ מזה מה רע בלהיות מכוער? הנה, אני מכוער, אז מה, אני לא חי?"

אני חושב שברגע זה קלטתי שגם הוא, למרות גופו המגושם ותלבושתו המרושלת, הומו כמוני. "אתה לא מכוער." מחיתי, והתכוונתי לכך. מאז ומעולם הייתה לי חולשה לגברים גדולים ולא מטופחים מידי. לא חשבתי שהוא מכוער כשם שלא מצאתי את כלבו מכוער ואמרתי לו את זה.

"בחייך!" הניף דודו את ידו בתנועת ביטול שהרגיזה אותי כבר אז וגם היום מעלה את חמתי להשחית.

מצאתי את עצמי נואם לו בשצף קצף את משנתי הסדורה על רודנות היופי שהשליטו עלינו אמצעי הפרסומת, ועל הצורך להשתחרר ממנה ולפתח טעם אישי.

"לך קל לך לדבר כי אתה כזה יפיוף." אמר דודו במרירות שהפתיעה אותי.

מחיתי שאני לא יפיוף והוא אמר שאפסיק לדבר שטויות, משך ברצועת הכלב שלו (שעד אז כבר נודע לי ששמו טוטו) והסתלק. נפגשנו מאז בפארק כל יום יומיים ונהגנו לדבר על דא ועל הא, לשחק עם הכלב ולנדב כבדרך אגב פרט זה או אחר על חיינו.

"חייתי בשביל הפגישות האלו אתך." סיפר לי פעם דודו כשהיה מעט שתוי, "וכל יום שלא נפגשנו היה מבחינתי יום מבוזבז."

"מה, באמת? אבל דודו למה לא אמרת לי מיד? למה חיכית כל כך הרבה זמן?"

"אל תשאל שאלות טיפשיות יוני." התרגז דודו.

"למה אלו שאלות טיפשיות? תמיד אתה אומר שאני שואל שאלות טיפשיות."

"כי תמיד אתה שואל שאלות טיפשיות. שתוק כבר ודי!"

"תכריח אותי, נראה אותך." התגריתי בו והוא באמת הכריח אותי - תנחשו לבד איך - ולפחות באותו ערב הפסקתי לשאול שאלות טיפשיות.

אחרי חורף שלם של פגישות כמעט יום יומיות בפארק הגיע האביב, ובערב חם אחד דודו שכח את בקבוק המים שלו בבית והתלונן שנורא חם והוא צמא.

הצעתי שנחזור לדירתי ושם אצייד אותו בבקבוק מים, והוא הסכים ברצון. כל הדרך לדירתי התווכחנו כדרכנו על מגוון נושאים, זרקנו מקלות לטוטו ששמח להחזיר אותם, והרגשנו נוח זה עם זה עד שהגענו לדירה שלי.

הרגשת מבוכה וקיפאון התחילה להשתלט עלי עוד בחדר המדרגות, ודודו נדבק ממני ונעשה שתקן וזעוף. היחיד שנשאר שמח וטוב לב היה טוטו. השקיתי את שניהם במים ובטח היינו חוזרים לפארק לולא טוטו שהחליט שעדיף לו להישאר במרפסת דירתי ולהחליף משם נביחות ידידותיות עם הכלב של השכן ממול.

"נראה לי שלא מתחשק לו להמשיך לטייל בחום הזה." אמר דודו בהיסוס מאוד לא אופייני לו.

"גם לי לא." אמרתי, הדלקתי את המאוורר ופשטתי את חולצתי הלחה מזיעה ואז ראיתי את דודו מביט בי במבט רעב והתחרטתי. אם הייתי זריז דיי אולי הייתי מספיק ללבוש אותה חזרה, אבל דודו הקדים אותי, העיף מעליו את חולצתו, חושף גוף גדול, שעיר וחזק, התנפל עלי וניסה לנשק אותי.

ניסיתי להתנגד, להגיד שלא בא לי, שאני לא מעוניין, שהוא טועה שיפסיק עם זה, אבל זה היה כמו לדבר לקיר. אחרי כל חודשי האיפוק דודו פשוט עלה על גדותיו מרוב חשק וסחף אותי בלי לשים לב למחאותיי החלושות.

עד היום כשאנחנו רבים אני מזכיר לו שבפעם הראשונה הוא אנס אותי, והוא צוחק ושואל למה, אם ככה, באתי לבקש עוד מנה?

אין לי תשובה לזה ובמקום לענות אני נעלב ומתעצבן והוא שב ונזכר איזה תמים הייתי ואיך לא ידעתי שום דבר ושוב מתלהב... אין לזה סוף.

כיום, ממרחק של יותר מעשרים שנה מאז אותו ערב חם אני לא זוכר איך בדיוק התחלנו לגור יחד. אני זוכר כמה נבוך, מבולבל וביישן הייתי, שהתביישתי להביט בגופו - בעיקר במה שקרה ממותניו ומטה -ושדמעות עלו בעיני כשהיה עלי להודות שאין לי מושג איך מתנשקים, ומה בדיוק אני אמור לעשות עם עוד גוף שבעקרון הוא בדיוק כמו שלי, אבל כל כך שונה ממני.

אותו זה הצחיק, ונראה היה שהוא מרוצה למדי מהבורות שלי. הוא נשאר אצלי כל אותו לילה ולימד אותי כל מה שהייתי צריך לדעת ובבוקר התקלחנו יחד השארנו לטוטו מים ואוכל והלכנו לעבודה.

בערב הוא חזר אלי, נושא שקית עם בגדים ו... אני מניח שעברו כמה שבועות מאז שהוא עבר רשמית לגור איתי, אבל אני לא זוכר בדיוק כמה ומתי בדיוק הבנתי שבעצם אנחנו חיים יחד. זה פשוט קרה ודי. שנה אחר כך עברנו לדירה גדולה יותר וטוטו שלא היה רגיל לדירה החדשה ברח לחפש את הבית הישן שלנו, נדרס ומת.

התאבלתי עליו זמן רב. לא רציתי כלב חדש, הרגשתי שלהחליף אותו מהווה בגידה בזכרו, וגם חתול לא רציתי. פתאום לא הייתי בטוח שאני בכלל רוצה לגור עם דודו, מצאתי המון חסרונות בדירה החדשה ונזכרתי שוב ושוב בגעגועים בדירתי הישנה ולא הפסקתי לציין כמה נעים היה לי לחיות לבד. לא יכולתי להפסיק להתלונן שאני לא בנוי לחיות עם מישהו ולציין כמה קשה לי לחלק את הספייס שלי עם עוד בן אדם.

המצב הזה הסתיים בצורה דרמטית במריבה אחת נוראית שאת סיבתה המדויקת אני לא זוכר. כיום ממרחק השנים אני מבין שהיא התחילה להיבנות לאט לאט אחרי מותו של טוטו והתפרצה כמה חודשים אחרי מותו.

זו הייתה מריבה איומה, פשוט איומה. אמרנו זה לזה דברים רעים וקשים שגם אם היו אמת לא היו צריכים להיאמר בצורה מכוערת כזו, ובסוף דודו שם חלק מבגדיו בשקית ועזב בטריקת דלת.

שלושה ימים תמימים אמרתי לעצמי שאני מאושר שהוא הלך, וככה טוב לי יותר, ובעצם אני מרוצה מאוד, והאמת, שחוץ מזה שלא הצלחתי לאכול, לישון, או להתרכז, הכול היה ממש בסדר איתי, ואז, ביום הרביעי קמתי מכיסאי בעבודה מהר מידי ואיבדתי את ההכרה. התחוללה מהומה שלמה - הזמינו אמבולנס שלקח אותי למיון ושם היו דיבורים על התייבשות ואשפוז, אבל אני סירבתי לכך בתוקף. הרעיון לבלות בבית חולים ולישון בחדר אחד עם כמה זרים חולים במיטה מגעילה של בית חולים החריד אותי עד מוות.

אחרי שהרופא במיון הבטיח לי שאם יבוא מישהו לאסוף אותי ויבטיח שישגיח עלי עד שאתאושש הוא ישחרר אותי בלי לנדנד יותר מידי התקשרתי לדודו. בקושי הספקתי להגיד שאני במיון, ושאולי הוא מוכן, אם יש לו זמן ולא מפריע לו, לבוא לקחת אותי, הוא כבר היה לצידי, מזיע ונרגש, עיניו אדומות בצורה חשודה.

נסענו הביתה בשתיקה - אני הייתי עייף ומותש מכדי לדבר וגם הוא נראה די סחוט.

הוא עלה בעקבותיי לדירה, השכיב אותי במיטה כיסה אותי והודיע לי שאני נראה חרא. "קודם תסתכל על עצמך." אמרתי, מנסה להישמע נעלב וזעוף, אבל הרושם התקלקל כי פתאום פיהקתי.

"אני משעמם אותך יוני?" התיישב דודו על קצה המיטה והביט בי במבט מוזר.

"לא, אני פשוט עייף נורא. לא ישנתי כמו בן אדם מאז שעזבת אותי."

"אני לא עזבתי, אתה גירשת אותי."

"לא נכון, זה היה רעיון שלך." אמרתי והתחלתי לבכות.

"אוף! שתוק כבר, בכיין אחד." אמר דודו ומצמץ בכוח, עצם את עיניו למשך דקה ארוכה ואז פיהק, נחלץ מבגדיו - הוא לא מסוגל לישון עם בגדים - נשכב לצידי, כרך סביבי את זרועותיו ונרדם עוד לפני.

למחרת הלכנו לצער בעלי חיים והבאנו משם את מוריס שכמו טוטו ז"ל הוא  כלב מכוער, חסר כל ייחוס ובעל עיניים כלביות נוגעות ללב. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בה נפרדנו בגלל ריב, לא שהפסקנו לריב, אנחנו רבים כל הזמן, אבל אפילו המריבה הכי סוערת  לא משכיחה מאיתנו ששנינו אחראים יחד על מוריס ובגללו אסור לנו להיפרד.  

לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...