הפרעת אכילה (אילוסטרציה)
הפרעת אכילה (אילוסטרציה). צילום: Adam Edmond, flickr.

 >  >  > 

גופנפש - פרק ה'

הפעם הראשונה

מטבעי אני לא בן אדם ספונטני, אני אחד מאותם אנשים שאוהבים לתכנן הכל מראש ומעדיף לחשוב ולשקול את מעשי ודברי, וטוב שכך, כי כל פעם שנכנעתי לדחף האידיוטי להיות ספונטני ולהגיב בלי תכנון מוקדם הצטערתי על כך מאוד, והפעם הזאת לא הייתה שונה, בעצם היא הייתה גרועה יותר.
מייק לא הבין מה פשר החשפנות המביכה שלי ובמקום לנסות לברר למה כוונתי בהתנהגות המשונה הזו הוא העדיף להיעלב. "תפסיק! מה אתה עושה?" צעק עלי ומיהר לכסות אותי. "זה מה שאתה חושב עלי?" צרח ופניו האדימו מזעם, "שאני איזה שרמוטה שתקפוץ על כל זין, אפילו של סטרייט? אם אתה חרמן ומתגעגע לחברה שלך לך לזונה!"

"מה, על מה אתה מדבר מייק? זה בכלל לא..." ניסיתי להתגונן ולהסביר, אבל לא היה בזה טעם. מייק המשיך לצעוק עלי, הפעם באנגלית, ודיבר כל כך מהר שאת רוב דבריו לא הבנתי, ומה שכן הבנתי היה בעיקר קללות מאוד לא מחמיאות שהופנו אלי. "מייק די, מספיק לצעוק." קמתי מהמיטה, "בכלל לא התכוונתי, בסך הכל רציתי ש..." תכננתי לנסות להסביר שאני לא איזה סוטה מגעיל אלא רק... אבל שרירי גבי וישבני התכווצו פתאום בצורה איומה ונפלתי חזרה על המיטה, משכתי את ברכי אל בטני, מתקפל לתוך עצמי ומילל מכאב.

מייק הפסיק לצעוק עלי והביא לי בקבוק אופטלגין וכוס מים. "תודה." התנשפתי, הרמתי בקושי את ראשי ולגמתי מהבקבוק שתי לגימות בריאות, ואחר כך את כל המים.

"השתגעת?" נזף בי מייק, "גמרת כמעט את כל הבקבוק, אתה רוצה להרוג את עצמך?"

"תרגיע, זה רק אופטלגין." צנחתי חזרה לשכיבה, חושב ביני לבין עצמי שמוות זה בעצם רעיון לא רע ולפחות הוא יפטור אותי מכל הסבל הזה, אבל המצב היה מתוח מספיק והעדפתי לשמור את הרעיון הזה לעצמי.

"אתה יודע שרק בארץ עוד משתמשים באופטלגין? בארצות הברית הרעל הזה כבר מזמן לא חוקי." התיישב מייק לצידי.

"כן מייק, אני יודע, אמרת לי את זה כבר מאה פעם." רטנתי, "אבל זה הדבר היחיד שבאמת עוזר נגד ההתכווצויות האיומות האלה."

"כן, אני יודע, מצטער שצעקתי עליך, אבל פשוט הפתעת אותי, אם רק היית יודע כמה זמן חלמתי ש... עזוב, לא חשוב."

"מה לא חשוב, על מה חלמת?"

"עליך כמובן." התעצבן מייק שוב, "אתה כזה דביל אורון, אני לא מאמין שהיה לי קראש על דביל כמוך."

"היה לך קראש עלי?" נדהמתי, "אתה בטוח? איך זה שאף פעם לא הרגשתי את זה?"

"כי אתה סטרייט דביל, מה פתאום עשית לי מין חשפנות כזו? בשביל מה זה היה טוב? עד שהתגברתי עליך אתה פתאום..." הוא הניד את ידו בתנועת ביטול ועיווה את פניו בשאט נפש.

"אני באמת מצטער, היה לי נורא קשה לדבר על מה שעובר עלי, ובגלל זה ניסיתי להראות לך במעשים, ובסוף רק הרסתי הכל ועכשיו אתה שונא אותי."

"נו, די לילל כמו הומו, תפסיק עם זה, ואני ממש לא שונא אותך."

"אז מה אתה מרגיש כלפי?"

"מה זאת אומרת, מה זו השאלה המפגרת הזו? אני שמח שאנחנו חברים והכל, אבל התגברתי על הקראש כלפיך, ומעכשיו אני מתכנן להפסיק להתאהב בסטרייטים."

"ומה אם אני בעצם לא כל כך סטרייט?" שאלתי חרש.

"איך זה יכול להיות? יש לך חברה ואם שכחת, אתם מתכננים להתחתן, עכשיו נזכרת שאתה בעצם הומו? מאיפה בא לך הרעיון המטומטם הזה?"

"לא יודע." הודיתי בנמיכות רוח, "אבל היום, בבריכה הטיפולית, ראיתי בחור אחד יפה כמו פסל יווני ופתאום... ואחר כך נגעת בי ונעשיתי נורא חרמן ו..."

"אם אתה מתכוון לבחור היפה עם השערות השחורות והעיניים הכחולות אז תשכח ממנו," נכנס מייק לדברי, מפסיק בחוסר התחשבות את הווידוי שלי, "הוא הגיע עם בלונדינית מהממת, ולפני שהוא יצא מהמכונית הם התנשקו איזה רבע שעה." הוא חייך חיוך מריר, "מקווה שלא שברתי לך את הלב." קנטר אותי.

"אל תהיה טמבל, מה לי ולו? אני לא מכיר אותו והוא לא מעניין אותי בכלל, רק שהוא ממש בחור יפה ובפעם הראשונה בחיי שמתי לב לאיך שגבר אחר נראה, ואחר כך, כשנגעת בי אז פתאום... אני חושב שהכל בגלל אסתר, המורה לפלדנקרייז, אני מרגיש שהשתניתי מאז שהיא התחילה לטפל בי."

"בגלל הפלדנקרייז?" לטש בי מייק מבט, ספק מופתע ספק מלגלג, " אתה רוצה להגיד שהפלדנקרייז עשה ממך הומו?" חייך בלעג, "זה נשמע לך הגיוני?"

"לא, אבל גם זה שמרגע שעלמה החליטה שאנחנו מאורסים יש לי כאבי גב נוראיים גם לא נשמע לי הגיוני, ועובדה שככה זה."

"תגיד אורון," רכן מייק לעברי, מביט בעיני, "אתה בכלל אוהב אותה, את עלמה? איך תרגיש אם נגיד היא תחליט פתאום להיפרד ממך?"

"הקלה." עניתי מיד, מפתיע את עצמי מהקלות שבה נפלטה התשובה מפי, "אבל אם אתה תכעס עלי ולא תרצה להיות יותר חבר שלי אני... אני ארגיש זוועה."

מייק שתק והמשיך להביט בי, ואחרי שתיקה ממושכת ליטף את לחיי בעדינות בקצות אצבעותיו, אמר שאני בטח עייף מאוד, ואולי כדאי שאני אנוח קצת והסתלק, סוגר מאחוריו את הדלת בשקט.  

זהו, עכשיו איבדתי אותו חשבתי לעצמי, אבל לא ידעתי מה לעשות בנדון, ואם בכלל יש משהו שאפשר לעשות, ובין כה וכה הרגשתי מותש ואחוז בחילה, ובעיקר נורא עייף – התכווצויות השרירים הללו סחטו ממני את כל המיץ. ואולי באמת חטפתי הרעלת אופטלגין שתהרוג אותי... זה יכול להיות פתרון די טוב לכל הבעיות שלי, מי שמת לא סובל מכאבים, לא מתענה ומתלבט ולא מודאג אם הוא הומו או סטרייט, ומי אוהב אותו ואת מי הוא אוהב, ומה יהיה בסופו, הוא כבר הגיע לסוף וכל הדאגות שלו נגמרו. שקעתי בנמנום והמחשבה האחרונה שעלתה במוחי, מעלה חיוך קל על שפתיי, הייתה – אשרי גוסס אני.

כשהתעוררתי כשעתיים אחר כך השמש כבר שקעה, והחדר היה חשוך למחצה, וכמו תמיד אחרי שינה התקשיתי מאוד לחזור ולהתניע את עצמי. השינה הייתה מקשיחה את שרירי וכל תנועה עלתה לי בכאבים ובמאמץ, ואם לא הייתי צריך להשתין בטח הייתי ממשיך לשכב, אבל השלפוחית המלאה לחצה, ולכן התגלגלתי באנחה מתוך המיטה וכשאני נאחז בכיסא ובמשקוף דידיתי לשירותים הצמודים לחדר השינה שלי. תוספת המחיר ששילמתי לבעל הבית על השימוש בחדר השינה הראשי בעל האסלה והמקלחת הפרטיים הייתה שווה כל גרוש. אחרי שהשתנתי נתמכתי במרפקי השחוקים על השיש, צחצחתי שיניים ושטפתי פנים, ואחר כך שאלתי את עצמי אם כדאי לעשות את המאמץ ולהגיע למטבח כדי לאכול משהו, או שאולי חבל על המאמץ ועדיף לחזור למיטה? ואז נפתחה הדלת ומייק הופיע, מגלגל לפניו את עגלת ההגשה  עמוסה באוכל ובשתייה.

"איך אתה מרגיש אורון?" חייך אלי, והדליק את האור הקטן, "בא לך לאכול משהו?"

"כן, תודה, בכיף." עניתי והרבה יותר רגוע חזרתי לשבת על המיטה.

הוא הגיש לי תה מנטה ממותק בדבש, וטוסט עם גבינה צהובה, ואחרי שסיימתי שלף להפתעתי קופסה קטנה מעץ, הוציא ממנה מין מכשיר מתכתי קטן ומשונה ושקיק שהכיל מעין טבק. "מה זה? מה אתה עושה?" רכנתי להיטיב לראות.

"זה מכשיר לגלגול סיגריות." ענה מייק, "והטבק הזה הוא קאנביס רפואי שקיבלתי מחבר ותיק שלי," הוא הציץ לעברי בחיוך, "תפסיק להיראות מודאג כל כך, אני יודע שאתה לא מעשן, גם אני הפסקתי לעשן כבר מזמן, אבל עישון זו הדרך הכי טובה ופשוטה לצרוך קאנביס."

"אני לא בטוח שאני מעוניין, גם כי זה לא חוקי, וגם כי זה מסוכן, וחוץ מזה אני לא יודע לעשן."

"זה לא מסוכן," מחה מייק, "מקסימום זה לא יעזור לך, אתה לא חושב שכדאי לך לנסות, אולי זה דווקא כן יעזור לך?"

"אבל אמרתי לך שאני לא יודע לעשן."

"אני אלמד אותך, זה ממש קל וקאנביס גם לא מזיק לראות כמו טבק רגיל."

"אבל מה אם אני אתחרפן פתאום ו... ו... לא יודע, אני אעשה פראנואיד או סתם משוגע? שמעתי שזה עלול לקרות לפעמים."

"כן, אבל זה ממש נדיר ולא סביר שהכמות הקטנה שהבאתי תזיק לך, אני בטוח שהאופטלגין הרבה יותר גרוע ,ואם הוא לא הזיק לך אז הקאנביס קטן עליך." סובב מייק ידית קטנה שהזדקרה מהמכשיר שחרק קצת, ופלט מתוכו סיגריה דקיקה.

מייק שלף מצית, תקע את הסיגריה בין שפתי, הצית אותה ופקד עלי לשאוף את העשן ולפלוט אותו חזרה. בעוד אני מתנסה בשאיפת העשן בעל הריח המוזר, קצת נחנק, קצת משתעל, וסך הכל מרגיש הרפתקני ונועז, ודי נהנה מהאומץ שלי ואחר כך מתחושת הקלילות המוזרה שפשטה בגופי, הוא הדליק את הרדיו על 'קול המוזיקה' וחייך כשצלילי המוזיקה הקלאסית הלא מוכרת התפשטו בחלל החדר. "בטהובן," אמר בסיפוק, והפעיל את המכשיר לגלגול סיגריות, מפיק מתוכו עוד סיגריה אחת, "הולך מצוין עם עשב." פסק והדליק אותה לעצמו.

"איך אתה מרגיש?" שאל אחרי שסיימנו לעשן את הסיגריות עד תום, משתמשים בכוס התה הריקה שלי כבמאפרה.

"משונה, אבל משונה טוב, אני מרגיש כמו בלון הליום חמוד." צחקקתי, מתפלא איזה שטויות יוצאות מפי.

מייק צחקק גם כן, "בוא הנה בלון חמוד." אמר באנגלית, הסיר את משקפיו ועבר מהכיסא עליו ישב לשבת לצידי על המיטה, חיבק אותי ונישק אותי על פי נשיקה עמוקה ומסעירה, נשיקה גברית עם זיפים וידיים חזקות שאחזו בי בחוזקה, משכיבות אותי על המיטה.

מובן שהתנשקתי כבר בעבר עם מספר בנות, וגם עם עלמה התנשקתי לא מעט, בעיקר בהתחלה, וזה היה די נחמד, מחרמן אפילו מידי פעם, אבל אף פעם לא הרגשתי ככה, חשתי את הנשיקה שלו מקצה ראשי עד קצות אצבעות רגלי. מצד אחד הרגשתי כאילו יצאתי מתוך גופי ואני משקיף על עצמי מלמעלה, ועם זאת חשתי ער וחי כמו שלא קרה לי מעולם, ובעיקר הייתי חרמן מאוד, חרמן עד איבוד שליטה על עצמי, וכשמייק רכן מעלי, משך ממני את תחתוניי ולקח את אברי בפיו איבדתי את זה לגמרי. צעקתי וגנחתי ופרפרתי תחת ידיו החמות, וכמובן ששכחתי שיש קונדומים בעולם, בקושי זכרתי את שמי ומי אני בכלל.

רגע לפני שגמרתי בפיו הוא אחז באשכי ולחץ בבוהנו על המקום הרגיש והפועם בין אשכי לפי הטבעת שלי, מונע ממני לגמור. "עוד לא." פקד עלי בסמכותיות, וכאילו לא מצץ רק לפני רגע את הזין שלי הניח את פיו על פי, נשכב עלי ושוב נישק אותי כשהוא מועך את הזין הזקוף שלו אל זה שלי, התחכך בי בחוזקה. "אני גומר." הזהיר אותי בקול מתנשם.

"גם אני." השבתי, גנחתי בקול שלא ידעתי שאני מסוגל להפיק מתוכי, וגמרתי מיד אחריו. המשכנו לשכב חבוקים, רועדים אחד כנגד השני, ורק כשהוא ניתק ממני לבסוף ונשכב לצידי קלטתי שהגב כבר לא כואב לי יותר. 

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...