חולצה עם הכיתוב 'זהירות גברים הומואים בסביבה'
אילוסטרציה. צילום: David Goehring, Flickr.

 >  >  > 

ההפוכים - פרק ז' ואחרון

עכשיו אני מבין

סיפרתי על כך אחר כך לקבוצת התמיכה שלי. הם העלו את ההשערה שההלם מהעובדה שהוצאתי בבת אחת מהארון הכפול שלי, ועוד בעבודה, מקום שהקפדתי להרחיק מחיי האישיים, גרם לי לחוש מנותק מרגשותיי.
"אבל אחר כך, אחרי שסיפרת לשבי מה קרה ועיכלת הכול בטח הרגשת נורא." אמרה השחורדינית שהשתחררה אחריי מהמחלקה והצליחה למרבה פליאתי למצוא את דרכה לקבוצת התמיכה שבה השתתפתי.
המהמתי משהו לא מחייב, ולשמחתי נושא השיחה עבר ממני לחבר קבוצה אחר שהיה לחוץ ומת לספר לכולם איך הוא רב רק הבוקר עם אימא שלו בגלל חוברות הפורנו ששמר מתחת למזרון שלו.

ככה הצלחתי להתחמק מלספר להם שגם כעת, שבוע אחרי הגירוש שלי, כל פעם שאני נזכר איך חציתי בפעם האחרונה את האולם הגדול של בית המלאכה ואיך אף אחד לא הביט בי ולא אמר לי כלום אני מרגיש כאילו הושלכתי לטייל ערום בערבות סיביר. אני יודע שהייתי צריך לספר להם על זה ושהיינו צריכים לדון בנושא, בשביל זה יש קבוצות תמיכה, אבל אני לא מסוגל לדבר על זה, אפילו לחשוב על זה קשה לי. בכלל, היו המון דברים שהעדפתי לא לחשוב עליהם, למשל שעדיין לא סיפרתי לשבי שאני מובטל כרגע.

התירוץ שלי היה ששבי עסוק עכשיו בחיפוש עבודה ושיש לו המון לחץ ואני רוצה שהוא יהיה רגוע לפחות בקשר אליי, אבל זה היה רק תירוץ, לא רציתי לספר לו איך אני פוחד להראות את הפרצוף שלי בבית המלאכה אחרי שאני יודע שהם יודעים שאני הומו ושאני נשא וששיקרתי להם כל הזמן. אף פעם לא הצלחתי לאזור די עוז לספר לשבי שאני לא עובד. הוא גילה שעזבתי את העבודה כי מר דיאמנט התקשר לשאול מה שלומי ושאל אם מצאתי כבר עבודה חדשה ואם לא אז אולי אני יכול לקפוץ מחר לבית המלאכה.

די אירוני אם חושבים על זה, אבל שבי היה נרגז מכדי ליהנות מהבדיחה. העובדה ששיקרתי לו כל כך הרבה זמן קלקלה את חוש ההומור שלו. אחרי ששבועיים הסתובבתי בבית סר וזעף והחמצתי אליו פנים הוא פיתח משום מה רגשות אשמה וסבר שאני אומלל כי הוא לא מראה לי די חיבה ואהבה בגלל שהוא מודאג כי לא מצא עדיין עבודה. כדי לכפר על כך הוא ניסה בכל כוחו לפייס אותי, להרגיע אותי ולשמח את לבי. כשגילה למה באמת הייתי במצב רוח רע חש מרומה ונבגד, בצדק אני מניח.

ניסיתי לסבר את אוזנו ולטעון שיש הבדל בין לא לספר את האמת ובין לשקר, אבל שבי היה זועם מכדי לעשות אבחנה בין דקויות כאלו. אחרי שהאמת יצאה לאור רבנו בצורה איומה ונוראה, אמרנו דברים פוגעים מאוד, דברים שלא היו צריכים להיאמר. "איך יכולת לשקר ככה?" הוא צרח, "עמדת מולי, הסתכלת לי בעיניים ואמרת שהכול בסדר, שאתה עצוב בלי סיבה מיוחדת, שלא קרה כלום, וכל הזמן ידעת שפיטרו אותך."
"לא פיטרו, אני התפטרתי." תיקנתי אותו.
שבי נותר אדיש להבדלים שבין התפטרות לפיטורין, "כל בוקר אמרת שאתה הולך לעבודה ולא סיפרת לי כלום." המשיך לזעום. "נתת לי לעשות שמיניות באוויר כדי לשמח אותך, אני לא מאמין שיכולת לשקר לי ככה." רותח מכעס הוא המשיך להטיח בי עוד ועוד האשמות, לא מניח לי לנסות להסביר למה דווקא האמת הפשוטה הייתה קשה כל כך להסבר, ולמה לא יכולתי לדבר על החוויה המשפילה שעברתי בבית המלאכה.
"לא רציתי להעמיס עליך עוד בגלל שגם אתה חיפשת עבודה." הצלחתי לדחוף תירוץ אחד קטן ודחוק בין המשפטים הארוכים והכועסים שלו.
זו הייתה טעות, הוא התפוצץ מכעס, "גם אני? למה אתה מתכוון גם? הרי רק אני חיפשתי עבודה, אתה סתם טיילת ברחובות ונתת לי לדאוג ולהזיע, אתה כפוי טובה נוני, אני מסכן את חיי כדי להיות אתך ואתה עוד מעז לשקר לי ולנצל אותי ככה?" שאג בכעס.
המילים הללו, 'אני מסכן את חיי', נפלו בחדר השינה שלנו כמו פצצה. אחרי שהם נאמרו, שום דבר בחיים שלנו כבר לא חזר להיות כמו קודם. ברגע שהוא זרק את הפצצה שלו השתרר בחלל הבית הלם אילם. רגע קפאנו זה מול זה ושתקנו, ואז התאוששתי - פתחתי את דלת חדר הארונות והתחלתי להשליך את בגדיו של שבי על המיטה שלנו.
"קח את הדברים שלך ולך מפה." אמרתי, "עוף לי מיד מהחיים, אני לא רוצה לסכן אותך יותר."
"נוני..." הושיט אלי את ידו, פניו אפורים ודמעות מתנוצצות בעיניו, "תקשיב רגע, נוני..."
"לא רוצה, מרגע זה אנחנו כבר לא יחד." פסקתי, "לך מפה, ואם אתה לא תלך אני אלך." הוצאתי תיק נסיעות גדול וזרקתי אותו על ערימת הבגדים. "אמרת שהציעו לך עבודה במלון בים המלח, נכון? אז קח את הדברים שלך ותיסע לשם."
"בסדר," אמר שבי, "אולי טוב יותר ככה." הוסיף בשקט, והחל להשליך את בגדיו לתיק.
יצאתי לסלון, התקשרתי למר דיאמנט וקבעתי איתו שמחר אני חוזר לעבודה. "יש לי הרגשה שהחבר שלך לא ידע שאתה לא בא לעבודה בזמן האחרון." שח מר דיאמנט לפני שנפרדנו, ושמץ של מבוכה בקולו.
"לא נורא, עכשיו הוא יודע, זה בסדר." הרגעתי אותו, מתפלא איך אני מצליח לשמור על קול יציב ורגוע.
לא בכיתי, לא רעדתי, לא הייתי עצוב במיוחד, לא הרגשתי שום דבר, רק ריקנות חסרת רגש, שלווה מופלאה שלא הופרה אפילו כששבי עמד בדלת, נושא תיק ענקי מתפוצץ מבגדים, מביט בי כאילו לא ניפגש יותר לעולם. "זה כל הדברים שלך?" שאלתי ביובש.
"לא, אני לא יכול לקחת הכול, אני... העבודה בים המלח היא זמנית, נוני, אני... אחרי שאני אסתדר יותר טוב, אני..."
"בסדר, אני אארוז לך הכול בארגזים ותבוא לקחת אותם כשתתארגן," אמרתי בקרירות, "שלום שבי, ותסלח לי שאני לא לוחץ לך את היד," נעצתי עוד סיכה אחת אחרונה בגוויית האהבה שלנו, "אבל אני לא רוצה לסכן אותך יותר." הפכתי אליו את גבי.
"שלום אמנון." אמר שבי חרש, מתעלם מההערה הנבזית שלי והלך. ציפיתי שהוא יצא בטריקת דלת רועמת, אבל הוא שוב הפתיע אותי וסגר את הדלת אחריו בעדינות כה רבה עד שבקושי שמעתי אותה נושקת למשקוף.
הימים שאחרי לכתו עברו מהר נורא, אבל גם מאוד מאוד לאט. "כן, בטח, אין בעיות." עניתי בהיסח הדעת להצעתו של מר דיאמנט שאחזור לעבודה, מקשיב בפיזור נפש לניסיון ההתנצלות שלו.
"זה בסדר, עשית לי טובה שסיפרת." הפסקתי אותו, "הכול בסדר גמור, טוב שכולם יודעים הכול."
גם שאר העובדים שניסו לדובב אותי, לברר מה שלומי ואיך אני מרגיש, זכו לאותו יחס אדיב אבל מרוחק. במשך הימים שבאו אחרי לכתו פעלתי כמו רובוט חסר רגש. קמתי בבוקר, הלכתי לעבודה, לקחתי תרופות, אכלתי, שתיתי, אפילו חייכתי, עניתי כשדיברו אליי, אבל נשארתי אדיש ושווה נפש לכל מה שקרה או לא קרה סביבי.
כשהייתי לבד הייתי יושב שעות ארוכות בלי לזוז, בוהה במסך הטלוויזיה בלי לשים לב מה אני רואה - תכניות דת, בישול, ספורט או פורנו, הכול החליק מעלי כמו מים מעל גבו של ברווז. שום דבר לא הצליח לגעת בי. למרבה פליאתו של מולי הסכמתי ללכת לבקר אצל הוריי בחגים בלי לרטון. בלי להתרגז אפילו פעם אחת הקשבתי בנימוס אדיש לתלונות של אימי ולרטינות של אבי, חייכתי אל אחייניי המתוקים, הודיתי על האירוח ושבתי הביתה עמוס קופסאות מזון שדחפתי למקרר בלי לטרוח לפתוח. אני מניח שאפילו אכלתי מה שאימא שלחה, אבל אין לי מושג מה אכלתי ומה היה טעמו של המזון.
אחרי חודש של שלווה מיכה נשבר ועשה מעשה. הוא וגילי אספו כמה מידידי וכולם, כולל מולי אחי, התנחלו אצלי בסלון וניסו לברר מה עובר עליי, מה קרה לי, ולמה אני מתנהג כמו זומבי.
"אני בסדר גמור." התפלאתי קצת למראה הדאגה על פניהם. "מה עובר עליכם? אז נפרדתי משבי, אז מה? המון זוגות נפרדים, זה לא סיפור גדול. הוא בים המלח עכשיו, בטח כבר יש לו מישהו אחר." חייכתי אליהם.

הם החליפו מבטים מיואשים, החיוך שלי לא הרגיע אותם כנראה. לפני שהלכו כלעומת שבאו זרק לי גילי ששבי חזר מים המלח והוא גר אצל הוריו ועובד במסעדה חיפאית קטנה ויוקרתית. לפי השמועות הוא מבלה כל סוף שבוע במסיבות ובפאבים. "עד כמה שאני יודע אין לו מישהו קבוע." הוסיף חרש, נישק את לחיי והלך.
באותו לילה שוב חלמתי את חלום החידלון – בחלום הזה אני שוכב במיטה, לא מסוגל לזוז ויודע שאני מת. בחלומי אני יודע בביטחון מוחלט שאין שום דבר אחרי המוות, לא גלגול נשמות, לא השארות הנפש ובטח שלא גלגול מחילות. אחרי המוות אין שום דבר, חידלון מוחלט. אני שוכב מת וחש צער נורא על כל חבריי, קרוביי ואהובי לבי שסובלים ומצטערים על מותי, בלי שיבינו שאין טעם להצטער כי המוות הוא פשוט כלום מוחלט.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שחלמתי את החלום המתועב הזה, אבל הפעם הוא היה מפורט וממושך מהרגיל. התעוררתי מזיע ומבוהל ושכבתי ער כל הלילה, חושב על שבי רוקד במועדוני לילה, מבלה עם בחורים זרים, לא מתגעגע אליי יותר, והשלווה שנחה עלי מאז לכתו נעלמה, שוב התחלתי להרגיש וברגע שהתחלתי להרגיש כבר לא יכולתי להפסיק. פתאום כאב לי בכל מקום, הגוף שלי חרק ונאנק מרוב כאבים. הרגשתי שהכאב מתחיל בעצמותיי ומתפשט משם לבשרי וגם מעבר לו, התהלכתי בתוך הילה של כאב וסבלתי כל הזמן מכאב מפושט, לא מוגדר, כאב מעיק שהטריד אותי יום וליל. אפילו שיניי כאבו, בעיקר הטוחנות.

"אתה חורק שיניים בלילה, בגלל זה הן כואבות, בטח כואב לך גם הראש." אמר רופא השיניים באהדה, והציע לי רסן ללבישה בזמן השינה, רסן שדחיתי בחלחלה. הלכתי לרופא לעשות בדיקות כדי לברר מה קורה איתי. הוא הקשיב בתשומת לב לתלונותיי, בדק אותי ורשם לי מלוא החופן בדיקות דם וצילומים. כמה ימים אחר כך התקבלו התוצאות ואני זומנתי לרופא שנית. "הכל בסדר אצלך, נוני." אמר הרופא.

"אבל כואב לי," מחיתי. "אתה לא מאמין לי שאני סובל מכאבים?" נעלבתי.
הרופא נאנח. "תראה," הראה לי צרור דפי מחשב מודפסים, "הכול אצלך תקין. עומס נגיפי לא מורגש, ספירת דם מעולה, אין דלקות, אין סוכר, אין כולסטרול. אם כולם היו בריאים כמוך הייתי יכול לפרוש מהעבודה לפנסיה מוקדמת." הצטחק.
כל הדם עלה לי לראש מרוב כעס בגלל התשובה שלו. "מה אתה מראה לי ניירות?" צרחתי וקרעתי את הדפים לגזרים. "אני בן אדם, לא חבילת ניירות, אני אומר לך שאני סובל, שכואב לי, שאני לא ישן בלילה שאני לא מצליח לאכול או להתרכז, אני נורא אומלל ומתגעגע, אני..." דמעות החלו מרטיבות את לחיי. "כואב לי, אני לא יכול לחיות ככה יותר." צעקתי. זרקתי עליו את קרעי הניירות ורצתי החוצה, למסדרון, נבוך ומבויש בגלל ההתפרצות הילדותית שלי ועם זאת לא מסוגל לעצור את עצמי. דהרתי לכיוון הפתח, פניתי לעבר דלת היציאה והתנגשתי בשבי שהגיח במפתיע מהשירותים. "שבי, כואב לי כל כך, אני לא יכול יותר, תעזור לי." התייפחתי ונצמדתי אליו.

"די, די, חמוד." החליק שבי את ידיו על גבי וכתפיי. "יהיה בסדר, אני פה, אל תבכה יותר."
"אתה לא מבין," בכיתי. "ניסיתי להסביר לך ולא הבנת, כל כך כעסת עלי, לא יכולתי להסביר."
"אני יודע חמוד, זה בסדר, די, מספיק. אל תבכה לפני כולם, בוא נתחבא כאן." משך אותי שבי לחדרון קטן וחשוך, מעין ארון קיר לאחסון כלי ניקוי.
החושך וקרבתו של שבי הרגיעו אותי. עמדנו בחלל קטן וחשוך, צמודים זה לזה, נושמים אחד את השני ודיברנו. שבי סיפר לי שאחי הזעיק אותו למרפאה אחרי שהרופא שלי התקשר אליו וסיפר לו שהוא מודאג מאוד בגלל מצבי הנפשי. "ברגע שידעתי איפה אתה לא יכולתי להתאפק, הודעתי בעבודה שאני חולה ורצתי למרפאה." אמר שבי, "הייתי חייב לראות אותך, נוני, פשוט חייב."

"למה לא באת אליי הביתה?" התפלאתי.
"פחדתי לבוא אליך, הייתי בטוח שאני אגלה שאתה חי עם מישהו."
מישהו? איזה מישהו?" התפלאתי, "למה אתה מדבר שטויות, שבי?"
"לא יודע, אני טמבל, אל תשים לב אליי." הצטחק שבי ודחף את ידיו אל מתחת לחולצתי. מגע כפותיו בבשרי העביר בי צמרמורת של תענוג. "אתה רועד כולך, איפה כואב לך?" שאל שבי בדאגה והמשיך לצמרר את גופי בליטופיו.
"כואב? מה פתאום כואב? שום דבר לא כואב לי חוץ מהמטאטא הזה שדוקר אותי בצד, אבל אם לא נלך מיד הביתה שבי אני עומד לקבל כאב ביצים נורא ואיום, ומה אתך?"
"אותו הדבר." אמר שבי ופתח את דלת החדרון הקטן. "בוא נצא מהארון המחניק הזה." אמר ומשך אותי החוצה, "ואם כבר מדברים על יציאה מהארון סיפרתי להוריי הכול."
"נו, ומה הם אמרו?"
"שום דבר מיוחד, אמרו את כל הדברים הרגילים, שהם אוהבים אותי בכל מקרה, ושהם גאים בי ולא משנה מה הנטיות המיניות שלי, ולא חשוב שאני לא אתחתן עם אישה. אחר כך, כשהם הלכו למיטה, שמעתי אותם צוחקים בצרפתית איזה טמבל אני שלא הבנתי כבר מזמן שהם ידעו תמיד שאני הומו."
"אתה לא טמבל." ניחמתי אותו. "וחוץ מזה אני טמבל עוד יותר גדול שלא הבנתי למה כואב לי כל כך בכל מקום."
"ועכשיו אתה מבין?"
"כן, עכשיו אני מבין. בוא כבר הביתה ובחיים אל תעזוב אותי יותר."
"אבל אמרת לי ללכת."
"ממתי אתה מקשיב למה שאני אומר? מזל שאתה יפה כל כך כי אתה ממש טמבל, שבי."
"כן, גם אני אוהב אותך, נוני. עכשיו תשתוק ותנשק אותי."
שתקתי ונישקתי אותו ומאז אנחנו שוב יחד. הוא בריא ואני נשא, הוא ספונטני ומתפרץ ואני מחושב ושקול, הוא ימני ואני שמאלני, הוא ספרדי ואני אשכנזי, וכן הלאה וכן הלאה, ובכל זאת, למרבה הפלא, למרות שאנחנו הפוכים לגמרי אנחנו לא יכולים אחד בלי השני.

לפרק הקודם
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...