חולצה עם הכיתוב 'זהירות גברים הומואים בסביבה'
אילוסטרציה. צילום: David Goehring, Flickr.

 >  >  > 

ההפוכים - פרק ו'

שוטף פלוס אינסוף

הבוס שלי הוא טיפוס קשוח ממבט ראשון, וגם ממבט שני. הוא איש עסקים והמחויבות הראשונה שלו היא לעסק. חוץ מהמשפחה הפרטית שלו בית המלאכה מפרנס עוד כמה משפחות, וכשאתה קטן ונאבק על כל הזמנה וכל לקוח אתה חייב להיות קשוח ולתבוע מסירות גם מעצמך וגם מעובדיך. עד היום לא היו לי שום בעיות איתו. נתתי את הלב והנשמה בעבודה והרגשתי שמעריכים אותי ומכבדים את היכולת המקצועית שלי. על החיים הפרטיים שלי שמרתי חסויים לגמרי.
הגעתי בחמש אחרי הצהרים למשרד של מר דיאמנט שישב ועיין בערמת חשבוניות מהתיק של שוטף + אינסוף כפי שהוא מכנה את החובות שעדיין לא נפרעו. "שלום הררי." הפטיר לעברי בקול קודר, "שב."

למראה פניו הבנתי מיד שהוא יודע והתיישבתי, מנסה לדכא בכל כוחי את הרעד שעבר בברכיי. "נודע לי שאתה חולה איידס, אמנון." ניסה מר דיאמנט לרכך את קולו הרועם מטבעו, ורכן מעט לעברי.

"כן, זה נכון. יש לי איידס, אבל אני לא חולה, אני רק נשא."
"בגלל האיידס נסעת לחו"ל?"
"האמת שלא נסעתי לחו"ל... הייתי מבולבל... הסתובבתי קצת... חליתי... הייתה לי מעין התמוטטות עצבים... אני בסדר עכשיו, חוץ מזה שאני נשא."
"איידס זה איידס, מה ההבדל?" זקף לעומתי הבוס גבות סבוכות ורבות הבעה. הסברתי לו את ההבדל בין נשא לחולה, והתנצלתי שוב שלא הייתי גלוי איתו מההתחלה, מנסה להסביר כמה פחדתי, כמה מבולבל ואומלל הייתי.

"הבחור הזה שגר אצלך הוא החבר שלך? בגלל זה הוא עזב?"
"לא, זה לא היה ככה. במקרה דווקא ביום שבו הוא טס ללימודים בחו"ל קיבלתי את תוצאות הבדיקות, וכן, הוא היה החבר שלי, אבל הוא לא עזב מרצונו, אני העזבתי אותו."
"אה..." אמר מר דיאמנט ותקע מבט מהורהר בציפורני אצבעותיו. "זאת בטח הייתה הקלה בשבילו שהחלטת על דעת עצמך שבגלל שאתה נשא אתם צריכים להיפרד?"
"לא, למען האמת לא. הוא... אני... הוא צריך לחזור בעוד שבועיים ואז... אני לא בטוח מה המצב אצלנו, אבל... הכי חשוב זה שלא הדבקתי אותו והוא בריא."
"אתה יודע, אמנון, יש לי בן דוד שנפצע במלחמת לבנון, הוא היה נשוי בקושי שנה, והלכה לו הרגל. ברגע שהוא הצליח לדבר כמו שצריך, דבר ראשון הוא אמר לאשתו שהוא רוצה גט. היא לא חשבה פעמיים, העיפה לו סטירת לחי איומה ואמרה לו שהדרך היחידה שהוא יצליח להיפטר ממנה זה אם הוא יהפוך אותה לאלמנה, וגם אז היא מתכוונת להיקבר ממש לידו. הם סיפרו לי את הסיפור הזה בחתונה של הבן שלהם ואחר כך רקדו כל הלילה עם האורחים, מי שלא יודע לא יכול לנחש שיש לו פרוטזה במקום רגל."
ישבתי בשקט כמה שניות וחשבתי על הסיפור שלו ואז אמרתי שאי אפשר להשוות רגל קטועה למה שיש לי, כי רגל קטועה זה לא מדבק ואיידס כן, וחוץ מזה אנחנו לא נשואים, והוא צעיר כל כך ו...
"תראה," אמר מר דיאמנט בקול שקול, "יש זוגות שכל בעיה הכי קטנה מפרקת את היחסים שלהם, ויש יחסים שהם שוטף פלוס אינסוף. אני מציע שתיתן לעצמכם צ'אנס כמו שאני נותן לבעלי החוב שלי צ'אנס ולא רץ לבית משפט לתבוע אותם."
דמותו הדקה, השחומה והלוהטת של שבי עלתה בעיני רוחי וגל של געגועים הציף אותי פתאום. "אני אנסה." הבטחתי, "למרות שאני מת מפחד." הוספתי.
"החיים הם עסק די מפחיד." הודיע לי מר דיאמנט ונאנח. "אבל פחד זו לא סיבה לוותר עליהם."
הוא קם והושיט לי את ידו ללחיצה, "לך הביתה לנוח ותבוא מחר בבוקר. אנחנו מוצפים עבודה."
רק עכשיו הבנתי שהוא לא מתכוון לפטר אותי למרות כל השקרים שהעמסתי עליו ולמרות שאני הומו וחולה איידס, ולרגע התחלתי להאמין שאולי יש לי איזה שמץ של עתיד, ואז, כשכבר פניתי לצאת, נזכרתי פתאום לשאול איך הוא נודע לו בכלל שאני חולה.
"מישהו צלצל לפה, וסיפר שאתה מאושפז איתו במחלקה פסיכיאטרית ושאתה חולה איידס. הוא לא אמר איך קוראים לו, אבל באמצע השיחה שמעתי מישהו שקרא לו תולי שואל אותו אם הוא לקח כבר את התרופה שלו."
הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ מכעס ומעצב שהתערבבו אצלי בפנים לתערובת כבדה ומרה, ואיך כאב ראש מעיק מתחיל להלום ברקתי הימנית.
"כמובן שלא סתם האמנתי לו..." הוא הניח לקולו לגווע, ואז, תוך שהוא מתחמק מלהביט בעיניי סיפר לי בקול מבויש משהו שידידה טובה של אשתו עובדת במשרד הבריאות והוא הרשה לעצמו לעשות אצלה כמה בירורים קטנים. בתיק הרפואי שלי כתוב שהגעתי למיון כשאני חבול, שיכור ועירום לחלוטין.
"באמת?" נדהמתי, לא זכרתי שום דבר כזה. "אתה בטוח שזה הייתי אני?"
"השוטרים מצאו אותך מטייל בגן הציבורי עירום לגמרי חוץ מזוג נעלי התעמלות בלי גרביים."
כאב הראש התחיל להתפשט מהרקה לעבר המצח והעורף. עד שהגעתי הביתה המחצית הימנית של ראשי פעמה בכאב בלתי נסבל. לקחתי כדור, השארתי לשבי הודעה בנייד שאני אוהב אותו ושאחזור אליו מחר, ניתקתי את הטלפון והתמוטטתי במיטה. כל הלילה היו לי סיוטים על שוטטות בגן, וזיונים פראיים עם זרים, אבל למחרת קמתי כמו חדש, דיברתי עם שבי והרגעתי אותו שאני בסדר, והלכתי לעבודה.

בשיחה האחרונה מחו"ל החלטנו שקודם שבי יבלה כמה ימים עם הוריו שהגיעו לפגוש אותו בשדה התעופה. אמרתי לו שלדעתי עדיף שניפרד כי התרופות הרסו לי את הליבידו ואין טעם שנהיה בני זוג והוא אמר שנדבר אחר כך וסגר.

יום אחרי שהוא חזר התעוררתי בשעות הקטנות של הלילה כי החתול הלך עליי. ברגע הראשון הרגשתי רק תימהון מפני שזכרתי בפירוש שהוצאתי אותו החוצה לפני שנעלתי את הדלת והלכתי לישון כי בקיץ אני מקפיד תמיד שיישן בחוץ. רק בחורף אני מרשה לו לישון בבית ואז הוא מעיר אותי ורוצה לצאת בשעות בלתי אפשריות כמו שלוש לפנות בוקר ואני מתעצבן מודיע לו שמעכשיו הוא ישן בחוץ בגשם וכמובן שבערב למחרת אני מוותר ומרשה לו לישון בבית, ואז הוא שוב הולך עליי ומעיר אותי, ואני שוב מתעצבן ומודיע לו חגיגית שממחר... ניסיתי להתעלם ממנו ולהגיד לעצמי שזה חלום, אבל כשהוא התחיל לחדד עלי את הציפורנים נכנעתי. קמתי, הוצאתי את החתול ואחר כך הלכתי לעשות פיפי ובאותה הזדמנות לשטוף פנים ולצחצח שיניים - היה לי טעם נורא בפה - אומר לעצמי שהנה, לא רק הגוף שלי מתפורר אלא עכשיו גם הזיכרון שלי נדפק, ועוד מעט אני אהיה כמו הזקנים האלו שיוצאים מהבית ושוכחים את הדרך חזרה ובסוף מוצאים אותם משוטטים, מיובשים וגוועים מרעב באיזה חורשה.

רק כשזחלתי בחזרה לחדר השינה וחטפתי מכה באצבע הקטנה של הרגל (זאת שהכי כואבת כשהיא נתקעת במשהו) קלטתי את התרמיל שלו זרוק על הרצפה ואז הבנתי... אני כנראה באמת דפוק, איך לא שמתי לב קודם שהוא שוכב בצד המיטה שלו, מכורבל בפיקה שלי? למרות שהראש שלו היה מתחת לשמיכה ידעתי מיד שזה הוא, אבל ליתר ביטחון הרמתי את קצה השמיכה ובדקתי וזה באמת היה הוא והוא היה ער, המניאק הקטן הזה, ער ומחייך אלי. הדלקתי את האור וכמובן שהדבר הראשון שראיתי הייתה הקסדה של האופנוע מונחת על השידה.
"באת עם אופנוע למרות שכבר דברנו על זה והבטחת לי חגיגית שלא תיסע יותר במלכודת המוות הזאת," נזפתי בו, "והכנסת את החתול למרות שאתה יודע שבקיץ הוא מנשיר שערות ומפריע לי לישון, ולמה אתה מתגנב לי למיטה ככה, באמצע הלילה? ואם היית מוצא אותי במיטה עם אחר?"
"אז שניכם הייתם מתים עכשיו." הוא ענה לי בחוצפה והתנפל עלי.
כל הנאום המסודר שהכנתי על ההשפעה ההרסנית של המחלה על המיניות שלי, ועל זה שהפכתי א-מיני לאחרונה (קיבלתי את הרעיון מפורום הייעוץ הפסיכולוגי) נשכח בבת אחת. תכננתי להרצות לו על חיים טהורים, נקיים מסקס ומבוססים על ידידות בלבד, אבל איפה? אני אולי יכול להחליט שאני א-מיני אבל הזין שלי יימח שמו... לו יש דעות מוצקות משלו בנושא. הוא היה עירום מתחת לשמיכה, וגם אני ישן בעירום, וברגע שנגענו זה בזה היה פיצוץ. רק אחרי שלושה קונדומים נרגענו מספיק כדי לדבר.
הוא התנצל שבא בצורה כזו והודה שזה היה דחף פתאומי. בעצם הוא התכוון להגיע רק במוצאי שבת, אבל אחרי שהוריו פיטמו אותו בארוחת ליל שישי ענקית שכל המשפחה הוזמנה אליה, ואחרי שהוא התנשק והתחבק עם מליון דודים ודודות, ושני מליון בני דודים ודודות, וסיפר שוב ושוב לכולם כמה טוב בבית הוא נשאר לבד, ובשתיים לפנות בוקר הוא הבין שהוא חייב, פשוט חייב לראות אותי.
"אני חייב אותך." אמר ושב ונישק אותי. "אין מצב שלא נהיה יחד ולא אכפת לי מכלום." הודיע לי בפסקנות וכל ההסברים וההחלטות והנאומים שלי התאיידו כמו אגלי טל ביום קיץ לוהט. אז מה אם זה לא הגיוני ולא חכם ואפילו מסוכן? מה לא ברור פה? הוא חייב אותי ודי.
אחרי שהוא הודיע לי שאנחנו שוב יחד ואין מה להתווכח על זה הוא הפך אליי את גבו, הצמיד את עכוזו הקטן והחלק לבטני ונרדם. עייף ומאושר שמתי את הראש שלי על העורף הצמרירי שלו, הסנפתי עוד מנה ענקית מהריח הנפלא שלו ונרדמתי גם כן.
קמתי כרגיל בשש בבוקר אחרי שחלמתי חלום מוזר על... על מה היה החלום הזה? לא זוכר. אתם יודעים איך חלומות נשכחים כמה שניות אחרי שאתם מתעוררים? כל מה שזכור לי זה שהיו בחלום הזה המון פרחים צבעוניים שהפכו לפרפרים ברגע שניסיתי לגעת בהם. ובעוד אני שוכב ומנסה לנתח את המשמעות הפסיכולוגית של פרחים צבעונים שהופכים לפרפרים, קלטתי פתאום שכל החלומות שחלמתי עד כה היו בגוונים של אפור ושחור, וזה החלום הראשון שחלמתי מזה המון זמן שהיו בו צבעים. משום מה זה גרם לי להיזכר בסיפורים על המחיקון צבעים ששמו פעם על טלוויזיות צבעוניות כדי שאנשים לא יבזבזו עליהן כסף ועל האנטי מחיקון שהמציאו כדי להתגבר עליו. סיפור הזוי ומצחיק לכל הדעות. "מה מצחיק אותך כל כך?" שאל שבי ופיהק. 

"חזר לי הצבע לחלומות, מישהו שם אנטי מחיקון על החלומות שלי." הסברתי.
"מה? על מה אתה מדבר, נוני?" ניסיתי להסביר, אבל הוא כמובן לא הבין על מה אני מדבר. שבי לא זוכר אף פעם את החלומות שלו וזה בכלל לא מטריד אותו. החיים שלו מרתקים אותו מספיק גם בלי להוסיף להם חלומות חסרי מובן.

הבוקר הוא היה מודאג מדברים פחות רוחניים מאשר חלומות. "נורא רזית, נוני, תראה, רואים לך את כל הצלעות. אני הולך להכין לנו פנקייק עם סירופ מייפל אמיתי. הבאתי סירופ אמריקאי אמיתי טעים שיגעון." נכון, הסירופ האמיתי באמת היה טעים, וגם הפנקייק וגם הסלט, וגם החביתה, והטוסטים עם חמאה פשוט נפלאים וגם... פתאום נעשיתי נורא רעב.

אחרי כמה ימים בעבודה התחלתי להרגיש שיש משהו לא טבעי בשתיקות שנפערו בין מילות הברכה שנשלחו לעברי, משהו בוחן מידי במבטים שננעצו בי כששאלו מה שלומי. כולם התנהגו כאילו הכול כרגיל, אבל זה היה רק מין כזה כאילו שדגדג, והציק, והפריע בלי שיכולתי לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שטרדה את מנוחתי. בסופו של דבר יצא המרצע מהשק. שבועיים אחרי שחזרתי מהחופש נקראתי לעזור להוציא ארגז כבד מאוד מבית המלאכה ולהעמיס אותו על משאית - עבודה שגרתית שעשיתי כמותה פעמים רבות.

אחרי שהארגז הועמס על המשאית קפצתי ממנה למטה ותוך כדי כך שרטתי את זרועי בקצה הארגז. זאת הייתה סתם שריטה קלה שבקושי שמתי לב אליה, אבל אחרי שהמשאית נסעה לדרכה הבחין אחד העובדים שעמד קרוב אליי בפס הדק המדמם קלות שעל זרועי. "זהירות, יורד לו דם!" הוא צעק בקול חרד, הצביע עליי ונרתע לאחור.
על החתך השטחי צצו רק כמה טיפות דם שנקרשו מהר, אבל כל האנשים שעמדו סביבי נרתעו לאחור כאילו עמדתי לתקוף אותם בסכין. בין רגע היה לי ברור שכולם יודעים עליי ושאין לי מה לחפש שם יותר. לא העזתי להביט באיש. אפוף שתיקה רועמת הלכתי לשירותים, שטפתי מזרועי את טיפות הדם המעטות, אספתי בשקית את החפצים ששמרתי בתא שלי וניגשתי למשרד.
מר דיאמנט כבר ידע הכול והמתין לי במשרדו. "זה אתה שסיפרת להם?" שאלתי. "למה?"
מר דיאמנט נאנח. "אחרי שחשבתי על זה הרבה והתלבטתי המון החלטתי שזכותם לדעת. כולנו פה נפצעים ונשרטים מידי פעם הם חייבים לדעת שמגע עם הדם שלך עלול לסכן אותם."
"חוץ מזה גם סיפרת להם שאני הומו?" האשמתי.
הוא השפיל את מבטו בחרטה. "הייתי חייב... לא יכולתי לשקר להם בפנים אמנון, ואני חייב לספר לך שהם די נדהמו, אף אחד לא חשד שאתה הומו."
"טוב, לפחות עכשיו הם יודעים שלא כל הומו הוא טיפוס נשי שלא יודע מאיזה צד מחזיקים מברג." סיננתי. בקור רוח שהדהים גם אותי הודעתי למר דיאמנט שאני עוזב מיד, וביקשתי שייתן לי מכתב פיטורים כדי שאוכל לגבות דמי אבטלה. הוא ניסה למחות ולהגיד שזה לא נחוץ, ושאולי בכל זאת, אבל שנינו חשנו שמחאתו הייתה מהשפה ולחוץ ושבעצם הוקל לו.

הוא כתב לי במו ידיו מכתב פיטורין ולפני שיצאתי הציע לי את ידו ללחיצת פרידה. לקחתי את מכתב הפיטורין, אמרתי שלום, ואחרי היסוס של שנייה אפילו לחצתי את ידו, ואחר כך יצאתי מבית המלאכה בראש מורם ובלי להיפרד מאיש. כולם הביטו בי כשצעדתי לעבר הדלת, אבל אף אחד לא אמר כלום. אני לא יודע למה הם שתקו ככה. אולי היו נבוכים מכדי להגיד משהו? אולי חשו הקלה ואולי כעס? לא יודע, לא העזתי להביט באיש. חציתי את האולם הגדול שביליתי בו שעות כה רבות מחיי בעבודה, בשיחות, בסיפור בדיחות, ולפעמים גם בוויכוחים בלי להביט ימינה או שמאלה, מתנהג כאילו אין שם אף אחד מלבדי. מוזר, אבל לא הרגשתי כלום, לא צער, לא כעס, לא בושה. הייתי חלול לגמרי מרגש. שיערתי שאחר כך, אחרי שאחזור הביתה ואעכל את מה שקרה אחוש אומלל, מדוכא ומבויש, אבל ברגע שזה קרה הייתי קפוא לגמרי וריק מכל תחושה.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...