חולצה עם הכיתוב 'זהירות גברים הומואים בסביבה'
אילוסטרציה. צילום: David Goehring, Flickr.

 >  >  > 

ההפוכים - פרק ד'

אוקינוסים של זמן

סך הכול המקום הזה לא נורא כל כך, אפילו נחמד, מזכיר קצת קיבוץ של פעם. מאחורי הצריפים יש דשא ענקי ובבקרים, ממש אחרי הזריחה, אפשר לראות ציפורי דוכיפת מדלגות על המשטח הירוק, מנענעות את הציצית שעל ראשן, מנקרות את האדמה הלחה, מחפשות תולעים.
המחלקה שלנו מורכבת מארבע צריפים מאורכים. בכל אחד מהם יש חמישה חדרים עם שירותים ומקלחת משותפים בקצה אחד, וחדרון אוכל קטן שמשמש רק להכנת קפה ותה בשעות הלילה בצד השני. את הארוחות העיקריות אנחנו אוכלים בבניין המרכזי של המחלקה. זה הבניין היחיד שעשוי מלבנים. יש שם שלושה חדרי רופאים, עמדת אחיות, משרד, חדר אוכל גדול וחדר יום שבו ניצבת טלוויזיה גדולה ורועשת - מרכז החיים של רוב החולים. בצד עומד גם מחשב מיושן ורעוע שפלאי פלאים, מחובר לאינטרנט, אבל כמובן שיש חסימה על אתרי פורנו. שוכני המחלקה שלנו הם חולים אמיתיים, אבל חוץ מבעיות גופניות יש להם גם בעיות נפשיות.
רק אחרי כמה ימים של אשפוז תפסתי שאני לא סתם מאושפז בבית חולים אלא נמצא במחלקת הקוקואים, הפסיכוסומאטיים, ההומואים, האנורקטיים והאובדניים. כל אחד מאיתנו לוקה בחלק מהתופעות הנ"ל, ויש בנו כאלו שלוקים בכולן בבת אחת.

סופי השבוע הם הכי גרועים, אוקיינוסים של זמן פנוי שמזמין צרות. כל יום שישי אני מתנפל על העיתונים וגוזר מהם את דפי התשבצים של הסודוקו וזה מעסיק אותי עד אמצע השבת. אחרי שאני גומר את כל תשבצי הסודוקו בעיתון, יש לי שתי ברירות – לשבת ולרחם על עצמי או לעשות פיזיותרפיה.

בשבת סגור, אבל האחות נותנת לי להיכנס ובמשך כשעה אני מרים משקולות וכשנמאס לי מזה אני עושה תרגילי פילאטיס. הכושר שלי משתפר, השרירים מתחזקים, מסת השריר עולה, בקרוב אחזור לעצמי, לפחות חיצונית. מבפנים אני עדיין טמא והרוס, אבל מבחוץ לא רואים כלום. הרופא אומר שאני אוכל לחזור לעבודה מיד אחרי החגים כמו שהבטחתי לבוס.
כשחזרתי מחדר הכושר בא העובד הסוציאלי לדבר איתי, הוא צעיר נחמד, הומו כמובן – מינו אותו לטפל בחולי איידס בהנחה שלא נתבייש לדבר איתו. הוא גילה לי שהוא חושש שאני בדיכאון. מי, אני? בדיכאון? וואללה? מעניין מה נתן לו את הרושם הזה? אולי הדמעות שלי? קיבלתי טישו וחיוך נבוך, ובסוף ריחמתי עליו יותר מאשר שהוא ריחם עליי.
אני נחשב מקרה קל. יש לי עבודה ודירה וסביבה תומכת. את רעיון הסביבה התומכת הם קיבלו מהביקור של מיכה וגילי שהביאו איתם עוד זוג - יזיזים לעת מצוא של מיכה ושלי. הם הביאו לי מעמולים מרוקאים ססגוניים ונישקו אותי למרות מחאותיי. התנצלתי שלא סיפרתי להם והם אמרו שזה בסדר וניסו לנחם אותי בחיבוקים. זה לא היה מנומס, אבל ניערתי אותם מעליי.
בזמן האחרון אני לא סובל שנוגעים בי, נרתע כשמנשקים ומחבקים אותי. אני פוחד ממגע אדם, מרגיש מטונף, טמא, לא רוצה להעביר אליהם את הלכלוך שלי. הם בריאים והם לא יכולים להבין. אני רואה איך הם נוגעים זה בזה כדי להתעודד - חיבוק, מגע של יד ביד... והלב שלי נקרע מעצב וגעגועים לשבי.
"תפסיק כבר אמנון, זה שאתה נשא לא מפריע להם." נזף בי מיכה ושלף בקבוק מיץ מנגו שהביא לי ובסוף שתה את רובו לבד, מעורבב בוודקה.
"אל תתקשרו אליו." הזהרתי אותם. "אני לא רוצה שיידע וירחם עלי. אני רוצה שהוא יכעס עליי, שיגיד שבשבילו אני מת."
לשמע דברי הם החליפו מבטים אשמים והשפילו עיניים, ברור היה לי שהם כבר התקשרו וסיפרו לו למה העפתי אותו. כעסתי, שופך עליהם מבחר קללות בערבית וברוסית מטונפת.

מיכה טלטל אותי בכוח ופקד עליי לסתום ולפני שהם הלכו הוא נתן לי חבילה של קונדומים ופקד עלי להשתמש בהם. מועמדים לא חסרים פה. חלק גדול מהחולים הם צעירים, יפים וחרמנים למרות המחלה. אני בין המבוגרים והעצובים. לא רוצה סקס, לא רוצה חיבוקים, לא רוצה נחמה. הולך לחפש לי עוד סודוקו במחשב.

בערב ט"ו באב, גידי קרא לי לשבת איתו על הדשא ולצפות בירח המלא. גידי היה בין הראשונים שפגשתי כשהגעתי לכאן. בהתחלה הוא התייחס אליי יפה, הראה לי איפה נמצא כל דבר, פטפט איתי בזמן הארוחות ועשה הכול כדי לגרום לי לחוש נוח. הוא היה כל כך נחמד וידידותי עד שאפילו אני, בדרכי המגושמת, ניסיתי להיות חברותי כלפיו. בזמן האחרון זה לא בא לי בקלות כל כך, להיות חברותי כלפי אנשים, אבל ניסיתי.
שמנו שמיכה ישנה על הדשא ושכבנו עליה, מתבוננים בירח שהיה גדול וצהוב ומלא. הלילה היה חמים ורומנטי והוא שכב קרוב אליי, ואחר כך עוד יותר קרוב, ואחר כך...
גידי בן ארבעים פלוס, שמנמן, נמוך, מקריח קצת. חמוד מאוד לדעתי (מזכיר לי קצת את ההומו הדרום אמריקאי ההוא מהסדרה 'פליסטי'). אני יודע שלדעתו הוא שמן מידי, נמוך מידי, ומבוגר מידי. הוא היה רוצה להיות גבוה, צעיר, חטוב ועם יותר שערות על הראש מאשר על החזה, אבל בעיני הוא מוצא חן כמו שהוא - שמנמן וחמוד, עם חוש הומור שובב וחיוך מתוק. חבל שחוש ההומור שלו נעלם ברגע ששאלתי אותו מי זה נועם. שאלתי את השאלה הזאת כי כשהוא גמר הוא אמר את השם נועם. למען הדיוק ההיסטורי אני חייב לציין שהיה שם גם בקבוק וודקה שהתחיל את הערב כשהוא מלא, וסיים אותו ריק ומאחר ואני לא נוגע באלכוהול אז אתם בטח מבינים שגידי לא ממש שלט בעצמו לקראת סוף הערב.

אחרי ששאלתי מי זה נועם הוא התרגז עלי נורא ופתאום הוא באמת נראה זקן, מכוער, קירח ובלי טיפת חוש הומור. הוא קרא לי בשמות גנאי לא נעימים כמו 'שרמוטה מזדיינת' ועוד כל מיני כינויים שרק אדם שיכור מאוד מסוגל לצעוק בלי בושה, ובאופן כללי התנהג כמו דביל מושלם. לא לקחתי ללב, כבר קראו לי בשמות גרועים יותר. קמתי, סגרתי את המכנסים ורציתי ללכת, ואז הוא אמר פתאום, "נועם זה מישהו שאהבתי מאוד. אחרי שנדבקתי הוא הלך." ובכה. כשניסיתי לנחם אותו ולתת לו חיבוק קטן הוא חזר לקלל אותי. אולי הירח המלא השפיע עליי, באמת רציתי להבין מה עובר עליו.
"למה אתה מקלל ככה גידי?" שאלתי.
"כי אני עדיין אוהב אותו." הוא אמר, "ואתה סתם זונה מזדיינת בתחת."
לא ידעתי מה לענות אז הלכתי ומאז ערב ט"ו באב התעלמנו זה מזה, מתנהגים כאילו השני נעשה שקוף פתאום.
בקבוצת התמיכה הטיפולית - חבורה של אנשים שיושבים בעיגול ומדכאים זה את זה לפי התור עם סיפורי החיים העצובים שלהם - איזה נודניקית שאלה למה אני לא מספר כלום על עצמי.
"מה את רוצה לדעת?" שאלתי.
"מה שאתה מוכן לספר." ענתה הנודניקית והסמיקה.
כדי להתחמק אמרתי שאין לי מושג מה להגיד, שאני בן אדם משעמם שלא קרה לו כלום בחיים.

כנראה שהמנחה החליט להסתלבט עליי, או שאולי זה הייתה דרכו להציל את הנודניקית ממבוכה, והציע שמי שמתחשק לו לדעת עליי משהו שישאל אותי ישירות.
"היה לך פעם חבר?" שאל פתאום גידי והסתכל לי בעיניים בפעם הראשונה מאז ט"ו באב.
"כן, היה לי חבר, בחור צעיר וחמוד. גרנו יחד כמעט שנה לפני שהעפתי אותו."
"למה העפת אותו?" שאלה הנודניקית ההיא, שחורדינית צעירה ורזה מידי.
"כי קיבלתי תשובה שאני חיובי." הסברתי.
"אז בגלל שאתה נשא איידס אתה לא אוהב אותו יותר?" שאלה השחורדינית שאלה שרק נודניקיות כמותה מסוגלות לשאול.
"בדיוק ההפך, רק עכשיו אני מבין עד כמה אני אוהב אותו."
"אז למה נפרדת ממנו?" היא התעקשה להיות גם טיפשה בנוסף להיותה נודניקית.
"נפרדתי ממנו כי אני אוהב אותו." חזרתי על עצמי, מנסה נואשות להכניס מעט בינה בקדקודה המחומצן.
היא המשיכה לא להבין ולשאול שאלות טיפשיות ונודניקיות, אבל אני הפסקתי להקשיב. עזבתי את הקבוצה והלכתי לחדר שלי ובפעם הראשונה מאז שהגעתי למחלקה הדלקתי את הנייד ובדקתי הודעות. הלב הטיפש והדפוק שלי עשה סלטה כפולה לאחור כשגיליתי בזיכרון כמה הודעות טקסט ממנו.
לא היה בהן שם שום דבר מיוחד, סתם הודעות טיפשיות – חושב עליך כל יום, מתגעגע אליך תמיד, הלוואי שהיית פה, וההודעה האחרונה – תאריך ושעה שבהם הוא עומד להתקשר אליי. זה עמד לקרות באותו היום, בשעות הלילה המאוחרות. כיביתי את הנייד, החבאתי אותו במגירה והלכתי לחדר היום - ככה קוראים לחדר שבו אנחנו אמורים לבלות את שעות הפנאי - ישבתי עם הגב לטלוויזיה שעומדת במרכז החדר ופתרתי סודוקו במחשב העתיק והדפוק שעומד לרשות החולים.
אף אחד לא שם לב אליי, כולם צפו בעוד פרק של כוכב נולד. לפי הרעש והזמן הרב שהוקדש לפרסומות נראה לי שזה היה הפרק האחרון של העונה. הוא עמד להתקשר בעוד שעה, ואני תכננתי לקחת מאחות הלילה כדור שינה ולהחמיץ את שעת הצלצול שלו. השחורדינית הנודניקית בטח לא הייתה מבינה, אבל נראה לי שגידי כן.
בסוף לא קיבלתי את כדור השינה ההוא כי אחות הלילה התחילה לחקור אותי כאילו שהיא מקבלת משכורת מהשב"כ – "למה, ומה פתאום, ומה קרה, ומה כואב לך?" כמעט שברחתי משם, אבל פתאום הופיעה הרופאה התורנית שבכלל הייתה אמורה לישון והחקירה התחדשה.

בלי להבין איך ולמה מצאתי את עצמי שותה איתה תה צמחים במטבחון של הצוות, מספר לה על כל תופעות הלוואי של הקוקטייל שאני לוקח, תופעות לוואי שגורמות לי להודות לאלוהים על קיומם של מגבונים עם אלווורה שרק איתם אני יכול לנגב את פי הטבעת שלי האומלל והצרוב משלשולים.
"לדעתי חלק גדול מתופעות הלוואי שאתה מתלונן עליהן הן לא בגלל התרופות שאתה לוקח אלא בגלל סטרס." הודיעה לי הרופאה, גברת צעירה מאוד שהחלב עדיין לא יבש על שפתיה.

הסתכלתי עליה מעבר לכוס התה הירקרק, לבשתי הבעה נבונה על פניי ושאלתי על מה היא מדברת.

"מתי התחלת להרגיש לא טוב?" שאלה הרופאה.
"טוב, אה... זה אה... לא זוכר בדיוק, במילואים אם אני לא טועה."
"ואז כבר ידעת שהחבר שלך עומד לשהות תקופה ממושכת בחו"ל." גילתה הרופאה בקיאות מפתיעה בתולדות חיי, "ואחרי שהוא עזב המצב שלך הדרדר עוד יותר והתחלת להרגיש ממש לא טוב, גם נפשית וגם פיזית. התאשפזת במצב נפשי גרוע, משוכנע שאתה עומד למות למרות שהמצב הגופני שלך לא הצדיק תופעות כאלו, ועכשיו, אחרי שהתחלת לקבל את הקוקטייל מצבך השתפר מאוד. בדיקות הדם שלך מצוינות, אין עומס נגיפי, ובכל זאת אתה ממשיך להתלונן על שלשולים, כאבי ראש ונדודי שינה, רעידות בידיים וסיוטים."
"כל אלו תופעות לוואי מהתרופות שאני לוקח." התעקשתי.
"לא נכון." התעקשה הגברת הצעירה והנחושה בלבן לפרשן את מצבי הרפואי, "יש קשר ברור בין נפש לגוף, ולדעתי אתה סובל מדיכאון שמתבטא בסימנים גופניים."
אתם יודעים איך זה רופאים, לדעתם הם חצי אלוהים וברגע שהם מחליטים משהו הם מתקבעים על התיאוריה שלהם ודי.

"טוב, אולי יש בזה משהו." ויתרתי מראש על הויכוח, "אני הולך לחשוב על מה שאמרת, לילה טוב ד"ר. אמרתי, וברחתי לחדרי.
אנחנו שלושה בחדר. אני כמובן, גידי שכבר סיפרתי עליו, ובחור צעיר ורזה מידי בשם תולי. קודם היה שם איזה דוס אחד שכל הזמן קרא תהילים והתפלל, אבל גידי קימבן משהו והתחלף איתו. הם כבר ישנו שנת ישרים ולכן לקחתי את הנייד והתיישבתי בחוץ על המזרון הישן שפרשנו על המרפסת. בלילות חמים נעים לשבת שם, להשעין את הגב לקיר ולנמנם קצת.

סוף סוף הנייד צלצל ואחרי המון זמן שלא דיברנו שמעתי שוב את קולו של שבי. הוא נשמע מצוין, אפילו עליז.
"מה שלומך?" שאל, "מיכה אמר שאתה מרגיש מצוין ורוצים לשחרר אותך בקרוב."
"אני מקווה שהוא טועה כי אין לי איפה לגור, הדירה שלי מושכרת ובעבודה מצפים לי רק אחרי החגים."
"אז תלך לגור אצל איזה חבר, יש לך כבר מישהו חדש?"
"לא, בטח שלא, תפסיק כבר שבי, אני נשא איידס, שכחת?"
"זה לא אומר שאסור שיהיה לך חבר. הנה, היינו יחד המון זמן למרות שהיית נשא והכול היה בסדר."
"כי לא ידענו שאני נשא, עכשיו שאני יודע הכול השתנה."
שבי נאנח. "נדבר על זה כשאני חזור, חמוד."
"מתי אתה חוזר?"
"באמצע ספטמבר."
"אבל אמרת שתחזור באוקטובר?"
"הדוד רוצה לקחת אותי לחופשה באיטליה, אבל החלטתי לוותר כדי לטפל בך." הודיע לי בשביעות רצון.
"אני לא מסכים, מגיעה לך חופשה ואני לא צריך שיטפלו בי."
"ואם אני כן אצא לחופשה תסכים שנגור יחד כשאחזור?" שאל שבי בערמומיות.
שאלה קשה, חשבתי קצת לפני שהודעתי לו שאני מוכן שנגור יחד בתנאי שכל אחד ישן בחדר שלו.
"בסדר." אמר שבי ולפי הגיחוך בקולו ידעתי יפה מאוד מה דעתו על ההצהרה הטיפשית שלי. הרי אין מצב שהוא יישן בחדר אחד ואני בשני. אם נהיה יחד באותה דירה בטוח שנישן יחד, מחובקים, דביקים ומאוד עייפים ומסופקים.
"אתה מתגעגע אליי?" התפנק.
"כן." 
"אז למה זרקת אותי? אתה לא אוהב אותי יותר?"
"עשיתי את זה לטובתך שבי."

המשפט התמים הזה הדליק אותו ואני נאלצתי לשמוע נאום ארוך וכועס מאוד על זה שהוא אדם בוגר ועצמאי וזכותו להחליט לבד עם מי לחיות, ומי אני שאחליט בשבילו, ובאיזה זכות אני גורם לשנינו סבל כזה ו... "נדבר אחרי שתחזור." הפסקתי אותו, מרגיש פתאום עייף נורא. בסופו של דבר קבענו לדבר שוב בסוף השבוע ונפרדנו בחיבה.

אני חושש שגם אם נהיה אומללים יחד, לחוד נהיה עוד יותר אומללים. אולי לזה מתכוונים כשמדברים על אהבה?

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...