גבר מנשק אשה בהריון
אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה. צילום: Nina Matthews, Flickr.

 >  >  > 

המבוגר האחראי - פרק יז'

הזמנים משתנים

"אז מה מגיע לך מזל טוב?"

"כן, אפשר להגיד."

"מזל טוב מנחם, מצטער שלא בירכתי אותך עד עכשיו, אבל חזרתי רק אתמול."

"לבד?"

"כן, הוא נשאר בברלין, נעשה חם מידי בארץ בשבילו."

"לא רק בשבילו, גם אני הייתי מבלה ברצון את כל הקיץ בברלין."

בוריס מחייך ואומר שהוא יכול לחשוב על דברים גרועים יותר מקיץ בברלין, אבל החופש נגמר, וצריך לחזור לעבודה. "מה עבודה? אתה מתחיל ללמד רק באוקטובר."

"נכון, אבל יש לי עבודות לבדוק וסמינרים להכין, וחוץ מזה התגעגעתי אליך."

"גם אני, אפשר לבוא לבקר?"

"בטח, תבוא אפילו עכשיו אם אתה לא עסוק."

"בשבילך אני תמיד פנוי בוריס."

"ומה עם התינוק, ועם דני, מה שלומו דרך אגב?"

"אני מקווה שטוב. נסע לבולגריה עם כמה חברים לבלות קצת לפני הגיוס, הוא התקבל לגולני."

"ילד טיפש."

"מה לעשות, ככה הם בגיל הזה, בעוד כמה שנים הוא יתפלא איזה טמבל הוא היה, אבל בגיל הזה... רק שיעבור את זה בשלום ויחזור הביתה בחתיכה אחת."

"אני בטוח שהוא יהיה בסדר. דני הוא כמו הגנרלים של נפוליון - בחור עם מזל."

"מה מזל? תראה איזה חיים היו לו, אבא דפוק שבילה את רוב הזמן בכלא, ואימא ש... עדיף לא להגיד, זה מזל זה?"

"כן, כי תמיד היה לו אותך."

"ואת רוני."

"כן, הכושי המשוגע שלך, אתם עוד יחד?"

"כן, בערך."

"בערך? נדמה לי או שיש צרות בגן עדן?"

"זה אף פעם לא היה גן עדן, היו תקופות יותר טובות ופחות טובות, אבל אתה מכיר אותו... לו יש את החיים שלו ולי את שלי, לפעמים אנחנו נפגשים וטוב לנו, לפעמים לא."

"או, כבר מזמן לא שמעתי את הטון הזה בקול שלך, אל תגיד לי, שוב רבתם?"

"אני כבר עייף וזקן מידי לריב איתו, וחוץ מזה הבנתי כבר שאין בזה טעם. אני פה, מתעסק בעניינים שלי, והוא שם, עם העניינים שלו, בינתיים אף אחד עוד לא תפס את המקום שלו במיטה שלנו, אבל רק אלוהים יודע מה יהיה מחר."

בוריס נאנח ושואל אם שבע בערב זה לא מוקדם מידי בשבילי. "לא, זה מצוין, בעצם עדיף שמונה, אורה אוהבת שאני עוזר לה לקלח את הקטן."

"ומה עם החברה שלה, היא לא עוזרת?"

"עוזרת כשמתחשק לה. בזמן האחרון מתחשק לה פחות, להביא משהו?"

"רק את עצמך."

"יאללה, ביי."

אני מגיע בשמונה וחצי בערב, המכנסיים שלי עדיין לחות מעט מהאמבטיה של הקטן. אורה הייתה הרוגה ועשיתי כמעט הכל לבד, היא רק עזרה לי לנגב אותו. הבטחתי לא לכבות את הנייד והפצרתי בה להתקשר בכל שעה של היום או הלילה אם היא תזדקק לעזרה. "אבל מה עם תהיה עסוק? לא נעים לי להפריע לך."

"כמה עסוק אני כבר יכול להיות? תפריעי לי בכיף, אני רק קופץ להגיד שלום לבוריס."

"מה שלומו?"

"לא יודע, לא ראיתי אותו המון זמן. קצת מבואס אני מתאר לעצמי. הוא שונא את הקיץ בארץ, ותמיד יש לו מצב רוח גועלי כשהוא משאיר את החבר שלו בברלין וחוזר לארץ, אבל הוא יתגבר."

היא זוקפת גבה משועשעת, "בעזרתך?" היא תוהה, משוכנעת שלהומואים יש חיי מין סוערים ומלאי פעילות לעומת היובש בחיי לסביות מטופלות בתינוקות.

"אם הוא ירצה." אני מחייך, נהנה מהעניין שלה בחיי המין שלי. אם לא אני אז לפחות שמישהו אחר ייהנה מהם.

"ומה עם רוני?" עוקצת אותי אורה בחיוך.

"לא יודע מה איתו, ואם כבר מדברים, מה עם ספירית שלך?" אני משיב לה עקיצה.

"היא לא שלי." יורד החיוך מעל פניה, והאווירה המבודחת ששררה עד כה ביני לבינה מתפוגגת בבת אחת.

"חשבתי שאתן מנסות שוב להיות יחד." אורה מושכת בכתפיה, מתחילה להגיד משהו, אבל נמרוד מקים קול זעקה מתוך קן המגבות שהכנו לו על המיטה, והיא שוכחת את התסבוכת של חיי האהבה שלי ושלה ונחפזת אליו.

כמו תמיד אחרי כמה שבועות באירופה בוריס נראה נהדר. ברור שחוץ לארץ עושה לו רק טוב, ובכל זאת הוא מתמיד לחזור לכאן. "אני היהודי הנודד." אמר לי פעם, כששאלתי אותו למה הוא לא מתיישב פעם אחת במקום קבוע ומספיק לתזז את עצמו בין מדינות, תרבויות ויבשות. הוא מחבק אותי חיבוק גדול וחם, ונותן לי חולצת בד יפה מעוטרת פסים כחולים עם עניבה תואמת שבטח לא אלבש אף פעם, כי לאן אפשר ללכת עם בגד יפה כזה בארץ? ואחר כך פותח קופסת שוקולד בלגי מריר נהדר, ומצטער שאני לא יכול לשטוף אותו עם יין. המון זמן לא אכלתי שוקולד כל כך טוב. אני אוכל קצת יותר מידי, שוטף את המתיקות בלגימת מים קרים ואחר כך מנשק אותו. במקום לדחות אותי כרגיל הוא מחזיר לי נשיקה, מציץ בעיני, ומה שהוא רואה בהן גורם לו לקחת אותי לחדר השינה שלו.
בחוץ ערב קיצי חמים ומהביל, אבל בחדר השינה של בוריס עדיין שולט הסתיו. המזגן עובד במרץ וקריר אצלו במיטה. איזה תענוג להתחבא ערום מתחת לשמיכה, לחבק אותו ולהתענג על חמימות עורו כנגד עורי. "זה לא יהיה כמו פעם, אני כבר לא מה שהייתי לפני כמה הניתוח." הוא מתנצל מעט, וצוחק כשאני אומר שלא ידאג, הרי גם אני כבר לא אותו ילד שהוא פגש לפני שנים. כן, להיות איתו זה לא כמו שהיה פעם, אבל קרוב מספיק. הידיים שלו עדיין חמות ומחוספסות, ומיטיבות לגעת בי, וכל אחד מאיתנו יודע בדיוק מה לעשות כדי לגרום לשני לגנוח בעונג. "המצב אצלי קצת השתפר לאחרונה." אומר בוריס אחר כך, קצת מתנצל, קצת נבוך, "אבל אני אף פעם כבר לא אהיה הגבר שהייתי."

"ומי כן? כל זמן שאתה עדיין אתה זה מספיק טוב בשבילי." אני מבטיח, ורואה בצער שהוא לא מאמין לי.

"מזל שהתעקשתי וגירשתי אותך, אחרת..."

"אחרת מה? איזה טיפש, ולא גירשת אותי לשום מקום, עובדה שאני עוד פה."

"אתה יודע למה אני מתכוון." הוא אומר בעייפות, מסרב להתווכח, "מזל שיש לך גם אותו, כי אני מכיר אותך, אם היינו יחד היית סובל כמו קדוש מעונה מטומטם ולא עוזב אותי למרות שאני כבר לא גבר."

"בוריס, אתה מוכן להפסיק לדבר שטויות מעצבנות כאלה? ולמה אתה מתכוון שאתה כבר לא גבר, אז מה אתה אם לא גבר?"

"סריס." הוא אומר במרירות שמפחידה אותי, ולא עוזרות המחאות הנמרצות שלי נגד השטויות הדיכאוניות שלו, ולא השבחים החמים שלי על הסקס הנהדר שהיה לנו כרגע ויהיה גם בעתיד, ואפילו לא הנשיקות, החיבוקים והתחנונים שלי שיפסיק לדבר ככה. "כולנו משתנים עם הגיל, רק המתים נשארים צעירים, ומה, אני לא מזדקן? תראה איזה שער שיבה כבר יש לי, ותראה את הקמטים, אפילו כושי...." ואז הטלפון שלי מצלצל בקול גדול, וזה הוא.

"איפה אתה לעזאזל?" הוא נוהם בזעף.

"אצל בוריס, ואתה?"

"בדרך הביתה."

"אבל אמרת שתישן הלילה אצל הוריך, איך הייתה מסיבת הרווקים של שגיא?"

הוא מצטחק, "אתה לא רוצה לדעת."

"כושי? אתה שיכור? מי נוהג במכונית?"

"אז אני שיכור קצת, אז מה? עד הבוקר יעבור לי, אבל אתה תישאר פולניה כל החיים." הוא עונה ברשעות, ואחר כך אני שומע קול צעיר ולא מוכר של מישהו שמציג את עצמו כאימרי, ומבקש ממני לא לדאוג, הוא נוהג, אבל אהרון לא מוצא את המפתחות, ואם אני אוכל להגיע תוך רבע שעה הביתה ולפתוח לו זה יהיה ממש יפה מצידי.

"לך, לך." מאיץ בי בוריס, "ותמסור לו דרישת שלום." בלי שאספיק להתקלח אני נחפז הביתה עם המתנות שלי, ומגיע דקה לפני רוני. אימרי מתברר כצעיר דק וחייכן, תלתלים בהירים ועיני תכלת כמו שכושי אוהב.

אני מגיש לאורח את קופסת השוקולד, והוא מחייך אלי חיוך מתוק, "שוקולד בלגי, יאמי." הוא ממלא את פיו שוקולד.

"זה מברלין, בוריס הביא." אני מסביר.

"בוריס זה המאהב הקשיש שלו." מבאר רוני בנבזות, "זה הטעם שלו, דובים רוסיים קשישים." הוא כורך יד על כתפו של הצעיר הנבוך, "אני דווקא מעדיף חמודים כמוך."

"רוני די, אתה מביך אותו." אני מסנן, נרגז וקצת אשם, ושואל איך הייתה מסיבת הרווקים.

"אחלה מסיבה, המון שתייה וחשפנית שווה לאללה, והכי טוב, לא הייתי ההומו היחיד שם." מגחך רוני גיחוך שתוי ומעצבן, ושולף סיגריה.

אימרי הצעיר מסמיק וכמעט נחנק עם השוקולד. "טוב אז... אז... עדיף שאני אחזור לבסיס עכשיו." הוא מציע.

אני בוחן אותו בסקרנות - ילד עדין, מתוק, נשי קצת, פעם טיפוסים כאלה לא היו מעלים בדעתם להתגייס או שאולי בחיל אוויר זה אחרת? "איך תחזור לבסיס בשעה כזו? אני די בטוח שאין כבר אוטובוסים, תיקח מונית?"
הוא מהנהן בעצבנות ולא יודע לאן להפנות את מבטו הכחול. "זה יצא לך נורא יקר אימרי, למה שלא תישאר לישון כאן? מחר בבוקר אהרון ייתן לך טרמפ לבסיס, נכון אהרון?"

"בטח." אומר אהרון, מתעלם מהמבט הזועם שלי, מדליק סיגריה ועוד מגדיל לעשות ומציע אחת לאימרי. "אה... תודה, אני... אני לא מעשן." מגמגם החייל הצעיר.

"טוב מאוד, אתה עושה בשכל, סיגריות זה פויה." אני מכריז, דוחף את בן זוגי השתוי למרפסת, סוגר את הדלת בקפידה עליו ועל הסירחון שלו ופונה לאורח שלי, "רוצה להתקלח? יש מים חמים והנה מגבת, אני אסדר לך בינתיים את המיטה בחדר האורחים, ואם בא לך יש גם מחשב, קצת ישן אבל פועל. תרגיש כמו בבית."

"תודה." מסמיק אימרי, "יפה מצידך, אהרון באמת אמר שאתה בחור טוב." הוא מוסיף, כמעט בלחש, ונמלט למקלחת. אחר כך הוא יוצא, לבוש רק במכנסיים קצרים וכפכפים, חושף פלג גוף עליון חלק ונערי, ומתיישב לידי לצפות בטלוויזיה. אהרון מסיים במהירות את הסיגריה שלו (עישן רק חצי ואת החצי השני טמן בעציץ) מציץ בנו לרגע, נוגע בכתפי בליטוף פיוס קליל ומסתגר במקלחת.

"טוב, אני פורש." אני אומר אחרי שאני שומע את רוני יוצא מהמקלחת, "לילה טוב."

"לילה טוב." אומר אימרי וקם גם הוא, "תגיד חמי, אתה... אתם... שמעתי שנולד לך תינוק לא מזמן."

"נכון." אני מאשר, וכמו כל אבא טרי וגאה משוויץ בתמונות של נמרוד ואחר כך מאחל לו ליל מנוחה, מתקלח והולך לישון. רוני שוכב עם הגב אלי, מעמיד פני ישן, אבל אני כבר מכיר אותו. "איך אתה מרגיש אהרון?"

"בסדר, מצטער על האורח הלא צפוי, אני מקווה שזה לא מפריע לך."

"לא, מה פתאום? הפתעת אותי לטובה, חשבתי שתחזור עם בחורה, אבל הוא דווקא בסדר, חמוד כזה."

הוא מגחך, "הוא באמת חמוד, כולם יודעים עליו וזה בכלל לא מטריד אותו."

"ומה עם הערסים, הם לא עושים לו בעיות?"

"ממש לא, לא מעזים אפילו לצייץ, הזמנים השתנו מאז שהיינו בגילו."

"בהחלט."

"איך בוריס?"

"בסדר, קצת עצוב, כמו תמיד מאז הניתוח שלו, אבל סך הכל בסדר, מוסר לך ד"ש."

"תודה, אפשר חיבוק?"

"תמיד."

הוא מסתובב אלי, נצמד אלי, מסבך את רגלי ברגליו ושואל אם הוא מסריח מסיגריות. אני אומר בנימוס שלא, ובכל מקרה לא משנה לי, אני אוהב אותו בכל מצב. "באמת? אפילו שהייתי מגעיל אליך?"

"אפילו."

"גם אני אוהב אותך חמי."

"אני יודע. לילה טוב רוני."

הרעיון צץ עוד ביום רביעי, וביום חמישי בלילה היא כבר גמרה אומר שהיא תיסע ביום שישי לבקר את סבתא שלה ששכבה חולה בבית חולים, ותישאר אצלה עד מוצאי שבת. ככה היא תוכל להיפרד ממנה אם חלילה... וגם תשתתף במאמץ המשפחתי לטפל בסבתא החולה שאי אפשר להשאיר לבד בבית חולים בלי השגחה, בטח שלא בסוף השבוע. "הם היו אצלה כל השבוע, והם כבר מותשים. בגלל נימרוד אני יכולה לעזור להם רק בסוף השבוע כי אני יכולה להשאיר את הקטן רק אצלך ואתה הרי עובד. אמנם אימא הציעה שאני אבוא איתו ואשאיר אותו אצלה, אבל אני לא רוצה, היא מותשת מספיק בגלל סבתא ואין לה כוח לטפל בתינוק, ובין כה וכה אני אהיה כל השבוע אצל סבתא בבית חולים. עדיף שהוא יהיה אתך כי פה יש לו מיטה וכל הדברים שלו."

"את צודקת לגמרי."

"נכון שאני יכולה לקחת אותו איתי לבית החולים, אבל מחלקה פנימית זה לא מקום לתינוק כל כך קטן." המשיכה אורה להתמקח איתי, "וזה רק יום וחצי חמי, אני אחזור כבר במוצאי שבת וזה יוצא פחות מארבעים ושמונה שעות, ואחרי הכל אתה אבא שלו והבטחת שנעשה את זה יחד, נכון או לא נכון?"

"אורה את לא מקשיבה לי, ברור שאני מסכים, את צריכה להיות עם סבתא שלך, וזו גם אולי הזדמנות להשלים עם הוריך, ומובן שאסור לך לקחת את נימרוד, הוא קטן מידי, אני אטפל בו בעצמי, תפסיקי לדאוג כל כך, כמה קשה זה יכול להיות?"

"די קשה. ברור לך שלא תוכל לנוח יותר מידי בשבת הזו?"

"אורל'ה זה בסדר. רוני ואני נטפל בו בלי בעיות, רק תשאירי לנו די חלב, ואני אקנה גם סימילאק ליתר ביטחון, וגם דני יעזור, נכון שתעזור דני?"

"בתנאי שאני לא צריך להחליף חיתולים, ולא לקום בלילה, ואם הוא מקיא אני לא בעסק." הוא פונה לאורה המודאגת, "הוא בוכה הרבה?"

"איך לפעמים, תלוי." אחרי שאורה הלכה כדי לארגן את כל הציוד הדרוש לתחזק תינוק בן חודש ושבוע במשך סוף שבוע שלם דני העווה את פניו ואמר שיצאתי פראייר, תינוקות זה עסק לנשים, ואם אני רוצה לטפל בגמד הצרחן הזה זו בעיה שלי, ושאני לא אבנה עליו.

"אני לא בונה עליך, אבל לא יפה מצידך ללכלך עליו ולקרוא לו גמד צרחן."

"מה לעשות, זה מה שהוא, יש לו אימא, שהיא תשבור את הראש בגללו, למה אתה צריך לטפל בו?"

"כי הוא גם שלי, תכניס לך לראש דני, נמרוד הוא העסק שלי בדיוק כמו שלה." אני עונה בכובד ראש, ואחר כך מוסיף בבדיחות הדעת, "וכשהוא יהיה קצת יותר גדול אני אלשין עליך ואספר לו שקראת לו גמד."

"אני ממש מת מפחד." גיחך דני בשחצנות, וכמעט הסתלק אבל התחרט וחזר לקחת את מפתחות המכונית שלי, הבטיח למלא דלק, ושוב כמעט יצא, אבל נעצר על הסף ואמר, קצת נבוך, שהוא יעזור כמה שהוא יכול, אבל נימרוד נורא קטן, והוא קצת פוחד להחזיק אותו.

"אני יודע דני, זה בסדר, הוא יגדל."

"תגיד חמי..." דני מסובב את המפתחות על אצבעו, זורק אותם ותופס חזרה בזריזות של ספורטאי מלידה, ושואל אם זה לא כואב לאורה לשאוב את החלב מהשדיים, ואם ראיתי אותה עושה את זה פעם.

"לא ראיתי, אבל היא טוענת שזה בכלל לא כואב ואני מאמין לה, אגב, ראיתי אותה מניקה וזה דווקא יפה מאוד." דני מעווה את פניו, מדשדש ברגליו, מהסס ומתלבט, ולבסוף שואל אותי אם אני אוהב את נימרוד. "בטח, הרי הוא הבן שלי, והוא גם נורא חמוד, פיצפון כזה וממש מתוק, אתה עוד תראה." 
"אתה מרגיש שאתה אוהב אותו יותר מאשר אותי?" מעז דני לפלוט לבסוף את מה שמעיק עליו. בידיעה שאביך אותו אני מתאפק לא לחבק אותו, ורק טופח על שכמו, ואומר לו שהוא יחיד במינו ואני לא אוהב אף אחד כמו שאני אוהב אותו, ושישמור על עצמו טוב טוב ויחזור בשלום מהצבא כי אחרת יהיה לו עסק איתי.

דני מגחך, רגוע יותר ושואל, "מה תעשה אם נימרוד יצא הומו?"

"כלום, למה אני צריך לעשות משהו?"

"זה לא יפריע לך?"

"לא. יפריע לי רק אם הוא יהיה חולה חלילה. כל זמן שהוא בריא ושמח אני מרוצה." דני מהנהן, אומר יאללה ביי ומסתלק. את דעתו של רוני קשה יותר להניח, הוא מתאבן מתדהמה כשאני מבשר לו אחרי שהוא שב סוף סוף הביתה ביום חמישי בלילה שיהיה לנו אורח בסוף השבוע.

"אבל הזמנתי את אימרי לעשות אצלנו את השבת."

"יופי, תהיה לנו עוד עזרה עם נמרוד."

רוני נועץ בי מבט נרגז, "לא הזמנתי אותו לעשות בייביסיטר על תינוק."

"אני מבין." אני אומר, מקפיד לשמור על איפוק, "אבל אין מה לעשות, הבטחתי לאורה לשמור על הילד וזה מה שאני מתכוון לעשות, אם זה לא מתאים לך תמצא פתרון אחר." המבטים שלנו ננעלים, אף אחד לא מסיט את עיניו ולבסוף הוא נאנח אנחה ממושכת ואומר שהוא מבין, ונסדר משהו. "איזה משהו?" אני שואל בחשדנות.

"לא יודע, אני אסביר לאימרי את המצב ו..."

"רק רגע רוני, אני יכול לדעת מה בדיוק תכננת לעשות איתו?"

"שום דבר מיוחד, סתם... מאז שהוא יצא מהארון גם בבית היחסים שלו עם הוריו די מתוחים, והוא לא רוצה לחזור הביתה לסוף שבוע, חשבתי שבמקום שהוא יישאר בבסיס יהיה נחמד אם הוא יבוא לפה, ואחר כך נראה..."

"מצידי תראה מה שבא לך, אני מתכוון לטפל בילד."

"אתה כועס עלי שהזמתי אותו? לא ידעתי שפתאום סבתא של אורה תתאשפז."

"אני יודע, אבל בלי שום קשר לאורה ולסבתא שלה היית צריך לבדוק איתי אם מתאים לי שתארגן לנו שלישייה בבית."

"רק רגע חמי..."

"ואל תתחיל לספר סיפורים, אני כבר מכיר אותך כושי, לא סתם הזמנת את הילד הזה אלינו. תזיין מהצד אם בא לך, לא אכפת לי, אבל אל תגרור גם אותי לקטעים האלה."

"לא אכפת לך? באמת תודה רבה, ומי דיבר בכלל על זיונים? ונניח שכן, ממתי נעשית כזה כבד חמי?"

"תמיד הייתי."

"כן, בטח, אני דווקא זוכר תקופות אחרות."

"זה היה פעם, וגם אז אף פעם לא הרגשתי לגמרי נוח עם זה."

"כן, ממש... אתה כזה צבוע." הוא מתרגז ואני נעלב, ופתאום אנחנו באמצע מריבה נבזית במיוחד. אני טוען שנכון שפעם... אבל עברתי את הגיל ליחסים פתוחים ולאורגיות, והוא שואל בלעג אם הביקורים שלי אצל בוריס הם רק ביקורים מטעמי נימוס? אני מתרגז, מסתלק מהחדר ומסרב לדבר איתו יותר, והוא מצידו שותק גם כן שתיקה ממושכת מאוד, ונרדם לבסוף על הספה מול הטלוויזיה הדולקת על תוכנית ריאליטי מאוסה שהוא יודע שאני מתעב.

בבוקר אני מתעורר בבהלה מוקדם מידי, ומגלה אותו צמוד אלי. "תחבק אותי." הוא דורש. אני מחבק ושואל איך הוא ישן הלילה?

"חרא, בקושי עצמתי עין, הספה קשה ואתה נוחר."

"מצטער." הוא מתפתל בזרועותיי, מסתובב לפה ולשם עד שהוא מוצא תנוחה נוחה, ושואל מה יהיה איתנו. "לא יודע."

"אתה עוד אוהב אותי?"

"כן, בטח, ותדע לך שבדרך כלל אני לא עושה שום דבר אצל בוריס, אנחנו סתם מדברים, שותים תה, לפעמים משחקים שח, ורק לפעמים... וגם זה רק כשולאדי לא בארץ."

"אני יודע, גם אני לא..."

"מה גם אתה לא? אל תספר לי סיפורים כושי, אני מכיר אותך, אתה נשאר לישון בבסיס כמעט כל שבוע, ושנינו יודעים... עזוב, כל זמן שאתה נזהר אני שותק."

"ככה אתה שותק? הרי אתה לא סותם לרגע, ואני לא נזהר כי אין לי סיבה להיזהר. אל תשכח שאני כבר קצין וכולם שם ילדים. מאז מלחמת לבנון השנייה אני כבר כמעט לא עושה כלום, רק מסתכל, וגם זה רק כשאני לא עייף מידי, אבל האימרי הזה... הוא נורא חמוד והמשפחה שלו באמת עושה לו את המוות, אז חשבתי שאולי נוכל לעזור לו קצת."

"היה לך משהו איתו?"

"חס וחלילה, רק זה חסר לי, הרי אני קצין והוא רב"ט."

אבל אתה לא המפקד שלו."

"נכון, אבל בכל זאת... וחוץ מזה חמי נראה לי שהוא נדלק דווקא עליך."

"נו, באמת."

"כן, באמת. מאז שהוא היה אצלנו הוא שואל אותי כל פעם מה שלומך, ומה נשמע אצלך, ומבקש שאני אראה לו תמונות חדשות שלך ושל נימרוד, אבל אני בטוח שהוא מסתכל בעיקר עליך. אחרי שהראיתי לו את התמונות שלך במכנסיים קצרים עושה לנימרוד אמבטיה הוא לא הצליח להוריד ממך את העיניים, הייתי צריך למשוך ממנו את הנייד ממש בכוח."

"איזה שטויות אתה מדבר כושי, הילד הזה, האימרי הזה, בן כמה הוא? תשע עשרה, עשרים? אתה יודע בן כמה אני?" אני נוזף בו, "וחוץ מזה כושי..." אני מסובב אותו לעברי ומתחיל לנשק את פטמותיו שמזדקפות בשמחה בתוך פי, "אני חושב שהגיע הזמן שנפסיק לדבר כל כך הרבה ונתחיל לעשות משהו מועיל."

"איזה משהו?" מגחך רוני ומצמיד זין זקוף לבטני.

"תיכף תראה." אני שולף קונדום ומנשק את פיו.

אחר כך אנחנו מתקלחים והולכים לשתות קפה. "מה אתה עושה היום?" הוא שואל.

"הולך לעזור לאורה לארגן את הילד עם כל הדברים שלו, מסיע אותה למרכזית המפרץ, ומביא אותו לפה, ואתה?"

"נוסע לבסיס לכמה שעות, יש לי עוד כמה דברים לסגור, וחוזר עם אימרי אם הוא ירצה, בסדר?"

"מבחינתי בסדר גמור, אבל אל תשכח לספר לו שהוא יצטרך לחלק חדר עם תינוק בן חודש, או לישון על הספה."

"בסדר, אתה לא פוחד להישאר לבד עם התינוק?"

"לא, וחוץ מזה אני לא אהיה לבד, אני אהיה אתך ועם אימרי, וגם דני יבוא, ואולי בוריס... יהיה בסדר רוני."

הוא רוכן מעל השולחן ומנשק אותי על פי, "אני יודע." 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2018 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...