טנק ורוד במצעד הגאווה בבירמינהגם
טנק ורוד. צילום: Les Chatfield, Flickr.

 >  >  > 

דיווחים מהמרחב המוגן - פרק יח'

אני טמבל?

למרבה המזל גם ההורים של "החבר'ה" החליטו שלצאת היום זה רעיון רע ודני ויתר והזמין את פזי ללכת איתו לשחק במחשב, "ואני רוצה שתזמין פיצה."

"אני בדיאטה מאמי." אמר פזי והביט בעצב בכרסו העגלגלת.

"אז בשבילך תזמין דיאט קולה." התחצף הילד.

"הוא יאכל לבד פיצה משפחתית שלמה?" התפלא מיצי.

"אני בטוח שפזי יעזור לו קצת למרות הדיאטה." צחקתי, "אבל כן, הוא אוכל המון בזמן האחרון."

"לא רואים עליו כלום." נמלא מיצי קנאה.

"אני בטוח שגם אתה בגילו יכולת לאכול כל מה שהתחשק לך."

"לא, האמת שלא, תמיד הייתי שמנצ'יק ופחדן, ושום דבר לא השתנה מאז." אמר מיצי בקול נוגה.

אני שונא שהוא נעשה דכאוני כזה. "מיצי בחייך..."

"אני יודע שאני עולה לך על העצבים ואתה רוצה שאני אסתלק." סח מיצי בעצב, "אבל אני מבקש ממך חמי, נורא חשוב לי לפחות הפעם לא לברוח."

"למה אתה מתכוון? מתי ברחת?"

הוא משך בכתפיו, "אני בורח כל החיים. ברחתי מהצופים כי פחדתי מהטיולים, וברחתי מהצבא באמצע הטירונות כי היה לי קשה עם הפקודות, וברחתי מהלימודים כי היה לי משעמם, וברחתי ממך אל עומר כי לא העזתי להתמודד עם רוני, לפחות עכשיו אני לא רוצה לברוח מהמלחמה."

"להתמודד עם רוני? למה אתה מתכוון?"

"אני מתכוון לזה שהייתי צריך לנסות להילחם עליך ולא לוותר לו ככה."

"מיצי בחייך... בוא לא נכנס שוב לסיפור העתיק הזה."

"אתה פחדן עוד יותר ממני, אתה יודע שמגיע לך משהו טוב יותר מהערס הקטן הזה שבוגד בך כל הזמן, ומשום מה אתה מתעקש להמשיך איתו למרות שהוא סתם... סתם אפס."

"אל תדבר עליו ככה, הוא לא אפס. אף בן אדם הוא לא אפס."

"הוא בקושי קורא משהו, הוא לא מעריך אותך בכלל, הוא צוחק עליך שאתה תולעת ספרים ושאתה כותב סיפורים, והוא בוגד בך על ימין ועל שמאל." ניסיתי להסביר למיצי שרוני צעיר מאוד, שהוא יצא רק עכשיו מהארון  ושהוא נמצא כעת בשלב הזה שעובר כל אחד שיוצא מהארון ורוצה לזיין כל דבר שזז.

"התירוצים שלך פשוט פתטיים." מסנן מיצי בבוז.

"גם אני עברתי תקופה כזו וגם לך היה שלב כזה בחיים." אני מזכיר לו.

"לא. לי היה שלב של התמוטטות עצבים, הזדיינתי ועשיתי סמים כי הייתי מחורפן, אבל רוני סתם מאצ'ו חרמן שלא מסוגל לאהוב אף אחד חוץ מעצמו."

"אני חושב שאתה לא מכיר אותו כמוני. הוא כן אוהב אותי."

"באמת? אז למה אתה תמיד לבד? איפה הוא אם הוא אוהב אותך כל כך?"

"אתה יודע שהוא בבסיס."

"אם אני הייתי חבר שלך אז..."

"אבל אתה לא חבר שלי מיצי, אני עם רוני. די כבר, אל תציק לי."

"אתה כזה מטומטם!" מתרגז מיצי והולך לליאור, משאיר אותי לבד, תוהה למה רוני מתקשר אלי כל כך מעט לאחרונה ולמה כשאנחנו מדברים הוא כל כך קר ורשמי, ולמה אני לבדי כל כך הרבה זמן, ואם יש לי זכות לדרוש ממנו שיעזוב את הצבא כדי שנוכל להיות יותר יחד, ובעיקר אני שואל את עצמי עם מיצי באמת צודק ואני מטומטם? 

האדם היחיד שאני יכול לשאול אותו את השאלה הזו הוא בוריס שנאבק עכשיו בשדים הפרטיים שלו. לא הוגן להפיל עליו את הצרות שלי, אבל אני מרגיש כל כך מוטרד וחסר מנוחה. הוא מהווה בשבילי דמות אב וגם יזיז מיתולוגי, אני חייב לדבר איתו ויהי מה. נסעתי אליו עם האופניים שלי, נהנה מקרירות הערב וממיעוט התנועה. יש גם צדדים חיוביים למלחמה הזו. בוריס שוב הזניח את הבית. הייתה ערמת כלים בכיור, השולחן במטבח היה דביק והאוויר בדירה הקטנה שלו הסריח כאילו לא פתחו שם את החלונות כבר הרבה זמן. בוריס ישן על הספה שלמרגלותיה ניצבו בשורה ישרה חמש פחיות בירה ובקבוק וודקה ריק למחצה. בגלל המלחמה לא נפתח קורס הקיץ במכללה שהוא מלמד בו כל שנה, ועכשיו אין שום דבר שיעסיק אותו כדי שיוכל להפסיק לחשוב על ולאדי שעזב אותו ומצא לו גבר אחר, צעיר יותר, ועל הבן שלו שקיבל צו שמונה בשבוע שעבר, ועל הבת שלו שבעלה שוב מובטל. אני והשטויות שלי זה הדבר האחרון שהוא צריך על הראש שלו.

שטפתי כלים, מנסה לעשות את זה בשקט, ואחר כך ניגבתי את השולחן והלכתי למלא דלי מים לשטוף את רצפת המטבח. זה לא שאני כזה עקרת בית מסורה, אבל המטבח שלו התחיל להוות מפגע תברואתי. "לא יעזור לך כלום, גם אם תעשה חלונות ותריסים אני לא מסכים להיכנע לתאוות השפלות שלך." אמר פתאום בוריס שצץ לפתע במטבח. לפחות הוא מתלוצץ, גם זה לטובה. לפעמים הוא קם עם כאב ראש ומקבל מצב רוח איום.

"אל תדרוך לי על הרטוב." פקדתי עליו, "לך להתקלח, עוד מעט אני בא לבצע בך את זממי."

בוריס צחק והלך להתקלח. סיימתי מהר את השטיפה ופלשתי למקלחת. "לך מפה ילד." הוא ניסה לגרש אותי, אבל אני התעקשתי, או שאולי הוא לא התעקש מספיק?

נשארתי איתו במקלחת והוא הוא הרשה לי לנגב אותו ולהגניב כמה נשיקות על עורפו וכתפיו, אבל לא יותר מזה. ניסיתי גם לחבק אותו, אבל הוא לא הסכים.

מזמן לא ראיתי אותו כל כך עצוב. "בבקשה ברוך," ביקשתי, זה השם העברי שלו וככה אני קורא לו כשאנחנו לבד, "תן לי לפנק אותך קצת, מגיע לך."

"לא נכון, אני זקן שמן ואתה ילד." הוא אמר ודחף אותי.

"בן אדם בן חמישים הוא לא זקן." התעקשתי, "לא הרגשת זקן לפני חמש שנים כשהכרת אותי, למה אתה אומר עכשיו שאתה זקן? אתה נראה בדיוק כמו אז וההפרש ביני לבינך לא השתנה." הוא צחק ואמר שאני ילד יפה וטיפש ואחרי שהוא ויתר עלי פעם אחת הוא לא מסוגל לעשות את זה שוב, והלך להתלבש.

אחר כך סיפרתי לו על מיצי ושאלתי אם לדעתו אני מטומטם. "כולנו מטומטמים בנושא הזה." אמר בוריס בקול קודר.

"אבל אתה חושב שאני ורוני מתאימים? שאני צריך להישאר איתו?"

"רק אתה יכול לענות על השאלה הזו, רק אתה יודע מה באמת קורה בינך לבינו."

"רוצה להצטרף אלינו למיטה כדי שגם אתה תדע?" אמרתי, קצת בצחוק וקצת ברצינות.

"השתגעת? שעה אחת עם השוורצע חייה שלך ואני מקבל התקף לב." הצטחק בוריס, "הוא באמת אוהב שלישיות?" חקר, ופתאום נראה קצת פחות עצוב.

"כן, הוא אוהב את הקטע הזה וגם... גם כל מיני דברים."

"אני לא מאמין, אתה מסמיק." בוריס נישק אותי על המצח ואמר שלא יעזור לי שום דבר, אני לא אצליח לפתות אותו, ושאלך הביתה כבר.

"כדי שתוכל שוב לשתות? אתה הורס את הבריאות שלך בוריס. אתה לא יכול להזמין איזה חבר כדי שלא תהיה לבד?"

"יותר טוב בשבילי להיות לבד עכשיו חמי, לך הביתה חמוד, אני אהיה בסדר."

"בתנאי שתיתן לי נשיקה." התעקשתי להציק. בוריס הניח יד על עורפי וקיוויתי שהוא ינשק אותי כמו שהיינו מתנשקים פעם, נשיקה חזקה וטובה שהייתה גורמת לברכיים שלי לרעוד, אבל הוא נישק אותי על הלחי כמו דוד טוב וזרק אותי החוצה. אני יודע שעד הבוקר הבקבוק שנשאר ליד הספה שלו יהיה ריק וגם מחר הוא יישן עד הצהרים וישתה כל הלילה. מה אני יכול לעשות? הוא בן אדם מבוגר והוא עקשן. אני לא יכול להציל אותו מעצמו אם הוא לא רוצה לשתף פעולה. עליתי על האופנים ונסעתי הביתה לישון. במיטה מצאתי את רוני, ערום ומנומנם.

"מה אתה עושה פה?" התפלאתי.

"אני גר פה, שכחת?"

"איפה כולם?"

"פה ושם. לא יודע ולא אכפת לי. איפה היית?"

"אצל בוריס."

"מה שלומו?"

"חרא."

"יש משהו שאנחנו יכולים לעשות?"

"לא חושב."

"אם זה יעזור לו שתזדיין איתו אז לא אכפת לי."

"באמת יפה מאוד מצדך, אז בבוריס אתה לא מקנא?"

"לא. בכולם כן, אבל בו לא."

"אני בחיים לא אבין את הראש שלך כושי."

"כי אתה טמבל, בוא הנה." הוא מושך אותי למיטה, מנשק אותי על פי נשיקה חזקה שגורמת לברכי לרעוד, אוהב אותי ואחר כך נרדם בזרועותיי.

הבוקר כבר לא יכולתי יותר להתחמק, הוא התעקש כמו שרק הוא יודע (בקטעים האלו הוא ממש פולני היסטרי) והוריד אותי בפתח קופת חולים לפני שנסע לבסיס, מורה לי לעשות כבר את הבדיקות האלו. הרגל שלו אגב ממש בסדר, כנראה שהרופא הטורקי טעה והרצועה לא באמת נקרעה ובקרוב מאוד הוא יפטר מהגבס. נכנסתי לסניף הצנוע שלנו שהפך לסניף מוקדי עם ספר ביד אחת, ערמה של טפסי בדיקות מחוברים למבחנה ביד השנייה וכאב ראש שאני חוטף מיד כשאני מריח את הריח המגעיל הזה שיש בכל סניפי קופ"ח בעולם – ריח של פחד, חולי, דאגה ועצבנות.

הספסלים מול חדר האחות היו מלאים עד אפס מקום בקשישים חמוצי סבר. אני ואימא מודאגת אחת שאחזה בידו של ילד שמנמן היינו היחידים שהורידו את מפלס הגיל. האימא סיפרה לקשישים הספקנים סיפור קורע לבבות על עוד תור במרפאה בחיפה שהיא חייבת להגיע אליו עוד הבוקר. הם לא ממש התרשמו, אבל מצד שני לאן היה להם למהר? לפחות בקופ"ח יש מזגן וחברה נעימה, אז הם ויתרו לה והיא נכנסה לפני כולם עם השמנמן שלה. לי לא היה סיפור משכנע לספר ולכן המתנתי עם הספר שלי על ספסל המתכת הנוקשה עד שהאחות ג'ניה הציצה החוצה ושאלה אותי אם אני חירום. "לא, מה פתאום? זו סתם בדיקה שגרתית. אני מרגיש מצוין."

"אז תחזור אחרי המלחמה." פסקה ג'ניה ופנתה לחקור את היושבים לידי אם הם חירום או סתם בדיקה רגילה. לא יודע מה הם ענו, טסתי החוצה כמו אסיר שנמלט מצינוק ומיד התקשרתי לסגן שאישר לי בחוסר רצון לקחת יום חופש כי המנועים של בנטל - שהיו אמורים להגיע היום - יתעכבו עוד כמה ימים. אולי גם הם מחכים לאחרי המלחמה?

בדרך הביתה קניתי לחמניות והתקשרתי שוב לזבולון. כמו אתמול שוב לא הצלחתי לעבור את מחסום המענה הקולי ולברר אם יש טעם להגיע לבדיקה. "השתגעת?" נבהל מיצי כשהתייעצתי בו מה לעשות. "יש לך תור אחרי הצהרים למרפאת זבולון? זו בדיוק השעה שהם מתחילים עם הטילים שלהם! שלא תעז לצאת מהבית. זה לא יכול לחכות לאחרי המלחמה?"

"בטח שכן, זה לא מצב חירום." החלטתי.

אז זהו, אני יושב עכשיו ליד המחשב, שומע קול המוזיקה ברדיו כדי לנוח מהדיווחים על המצב, ומנסה לכתוב סיפור. אולי, אחרי שהמטוסים של חיל האוויר יפסיקו להרעיד את קירות הבית והאופטלגין יתחיל להשפיע על כאב הראש שלי, אני אפילו אצליח לכתוב משהו. 

אתמול היה לי יום טוב - הייתי בחופש, לא היו אזעקות והכי חשוב, כתבתי סיפור מתוך דחף פנימי לא נשלט שכבר הרבה זמן לא חשתי כמותו. זה קרה מיד אחרי שקיבלתי שיחת טלפון ממישהו שהכרתי פעם, לפני הרבה שנים. בעצם לא כל כך הרבה שנים, אבל כשאני חושב על האדם שהייתי אז אני חש כאילו מדובר באדם זר שרק במקרה חי בתוך הגוף שלי. בניגוד לצעיר האווילי שהייתי אז כיום אני חכם יותר, פחדן הרבה יותר ומאוד מאוד שתקן. ההוא לא מבין שבעצם הוא מדבר עם אדם שונה לגמרי מהפרחח חסר המעצורים השמור בזיכרונו. הוא מתקשר כל כמה זמן, מבלבל את המוח, מנסה להיות כאילו ידידותי, מנסה שוב ושוב לשכנע אותי לפגוש אותו, מציע לי לבוא למרכז הארץ או שהוא יבוא אלי, אם כי הפעם הוא לא הציע את זה - עד כדי כך הוא לא אמיץ. 

כשאני מדבר איתו אני נשמע כאילו אני משוחח עם חבר ותיק. צוחק, מתבדח, נשאר תמיד מנומס וחביב, אבל כשהוא מסיים את השיחה כולי רועד ממתח. כבר נואשתי מלהוציא ממנו איך הוא יודע את המספר שלי שאני שומר חסוי מאוד, החשש שלי שהוא יגלה גם את כתובתי מונע שינה מעיני בלילות. כל ניסיונותיי להסביר שאני לא אותו אדם שהייתי אז, ושלא יעזרו כל הפיתויים שלו -  אני לא רוצה לפגוש אותו, לא רוצה לבוא לתל אביב ולא רוצה שום קשר איתו - עולים בתוהו. אני פוחד ממנו, סולד ממנו ועם זאת חושש להרגיז אותו. קשה לי להאמין שהוא לא מבין את זה ואין לי מושג למה הוא ממשיך לנסות, אבל הלוואי שיפסיק.  

אחרי השיחה איתו נשכבתי במיטה וניסיתי לנוח, אבל הראש עבד שעות נוספות. אין לי מושג למה, אבל כנראה שהסיפור הזה צץ בתוכי - מושלם מכף רגע ועד ראש - בתור תגובת נגד לשיחה המציקה ההיא ולזיכרונות שהיא עוררה בי. מהרגע שהסיפור הושלם בראשי הייתי חייב לכתוב אותו. מזמן לא חשתי דחף עז כזה לכתוב, והרבה זמן לא קרה שידעתי בביטחון כל כך מושלם איך הסיפור חייב להתנהל ומה עומד להיות סופו. התיישבתי לכתוב בערך בשבע בערב וסיימתי את הסיפור, כולל הליטושים שלו, קצת לפני אחת עשרה בלילה. אין לי מושג מה ערכו הספרותי של הסיפור הזה - לא גדול במיוחד אני מניח - וגם הנושא קשה מאוד לעיכול, אבל אני מתקשה לתאר לכם כמה עונג והקלה הסבה לי כתיבתו. אני חושב שרק מי שכותב יוכל להבין את זה. לפחות מהבחינה הזו אני צריך להגיד תודה לטיפוס המציק ההוא.

אחרי שישבתי וכתבתי ארבע שעות, נוהם בכעס לעבר כל מי שניסה להסיח את דעתי, קמתי מהכיסא נוקשה ומכווץ כולי, ורק אז קלטתי כמה זמן עבר. כדי לשחרר קצת את שרירי התפוסים יצאתי לטיול עם הכלב של דני, ובדרך פגשתי מישהו שסיפר לי, נרגז מאוד, שהאזעקה בשכונה שלנו התקלקלה, ובגלל זה היה לנו יום כזה שקט.

הוא סיפר לי שקרובי משפחה שלו מקרית ים שגרים כבר שבועיים אצל הדוד בקרית מוצקין (רק שם יש ממ"ד) סבלו כל אחר הצהרים מאזעקות ושמעו נפילות מאוד קרובות לדירה שבה הם שהו, מכווצים מפחד בתוך הממ"ד. מסתבר שבזמן שאני טרחתי על הסיפור שלי האחיינית שלו - ילדה בת תשע - נכנסה להיסטריה בגלל אחר הצהרים הקשה שעבר עליהם, השליכה את עצמה על הרצפה ובכתה שהיא רוצה הביתה עכשיו! רק לפני כמה דקות הוא סיים לדבר עם אימא שלו שנשמעה מותשת לגמרי וסיפרה שהילדה הסכימה לקום מהרצפה והיא שוכבת כעת במיטה, מתייפחת בקולי קולות ואימא שלה יושבת לידה ובוכה גם כן. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...