טנק ורוד במצעד הגאווה בבירמינהגם
טנק ורוד. צילום: Les Chatfield, Flickr.

 >  >  > 

דיווחים מהמרחב המוגן - פרק טו'

יום הולדת שמח

אחרי השיחה עם קובי בוריס מחבק אותי חזק, אומר לי לא להיות רשע אל הילד והולך הביתה. דקה אחר כך דני מדלג פנימה עם הטלפון האלחוטי שיש להם במטבח - טלפון טוב עם טווח קליטה מצוין שאפשר לדבר איתו גם מהבית שלי. "רוני אמר שיביא לי מתנה מטורקיה ליום הולדת שלי." הוא מצייץ, נרגש. גם יום הולדתו עומד לחול בקרוב ועדיין לא חשבתי על מתנה בשבילו. השיחה עם רוני קשה וכואבת, אבל אין בה שום חידוש - אני אומר שלדעתי הגיע הזמן שניפרד לפני שמה שעוד נשאר מהקשר שלנו יהפוך לשנאה, הוא מבקש סליחה ושאתן לו עוד הזדמנות, מסביר שאימא שלו הלחיצה אותו נורא, ושהוא התכוון להגיד לי שהוא לא מכניס כסף לבנק החודש ושאולי אני אדבר עם הבנק על המשכנתא, אבל הייתה לו המון עבודה והיה הלחץ של הנסיעה, והוא פשוט שכח.

"אי אפשר לדחות תשלומי משכנתא סתם ככה." אני אומר בקשיחות. האמת שאין לי מושג אם אפשר או לא, אבל נדמה לי שלא. "התנהגת בצורה חסרת אחריות וילדותית, אני רוצה לחיות עם בן אדם בוגר, לא עם תינוק של אימא."

"חמי, בבקשה... בשבוע הבא אני חוזר, נפתח דף חדש. אל תכעס יותר, זו הייתה טעות, אבל כולם טועים. גם אתה טועה."

"נכון, גם אני טועה, אבל עכשיו אני מתקן את הטעות שלי. כשתחזור אני רוצה שתיקח את כל הדברים שלך, כולל כל מה שקנית ונתת לי מאז שנפגשנו. כל הבגדים, המתנות, הספרים, הדיסקים, הכל. אפילו השעון שנתת לי ביום הולדת שלי. לא רוצה ממך שום דבר. אני מתכוון למכור את הפיל הלבן הזה שקניתי בגללך ולחלק את הכסף ביני לבינך. אני מקווה שזה יפצה אותך על כל הזמן שבזבזת עלי."

"זו המתנה שאתה נותן לי ליום הולדת?" הוא לוחש, מזועזע, נשמע על סף דמעות.

"כן, זו המתנה שאני נותן לך. אני משחרר אותך ממני, משחרר אותך מלהיות איתי. מהיום אתה חופשי מהנטל הזה שקוראים לו מנחם. יום הולדת שמח רוני."

השבת הייתה רגועה מאוד, אפילו משעממת עד הצהרים, ואז התחילו האזעקות ובין לבין גם שיחות הטלפון. קודם דיברתי עם סיסי שסיפר לי בלחש דרמטי שההדגמה עברה בצורה נהדרת, אבל כדי לא להיכנס לשבת הם נחפזו לאסוף הכל בזריזות ואז רוני שהתרוצץ וחילק הוראות לכולם, מנסה להיות בכמה מקומות בבת אחת, קפץ מעל איזה מדרגה, עיקם בצורה לא מוצלחת את רגלו ונפל על מדף מתכת ששרט אותו בצורה מכאיבה.

"זה משהו רציני?" שאלתי, מודאג, "ולמה אתה לוחש?"

"כי אני לא רוצה שהוא ישמע אותי, הוא במקלחת עכשיו. השריטות לא רציניות, אבל יש לו סימנים כחולים על הרגל, ומה שיותר גרוע זה שהקרסול שלו התנפח."

"רגע, מתי זה קרה? הנפילה הזו?"

"הנפילה הייתה ביום שישי אחרי הצהרים, והיום בבוקר הוא קם עם קרסול נפוח קצת, ועכשיו הוא ממש מנופח ונורא נורא כואב. רוני מנסה להיות גיבור ולא אומר כלום, אבל הוא בקושי הולך ו..."

"סיסי, תקשיב, ותקשיב לי טוב, הוא חייב לעשות צילום ולהיבדק אצל רופא, יכול להיות שהוא קרע איזה רצועה ואסור להזניח דבר כזה, אתה מבין?"

"כן, אבל רוני אמר ש..."

"זין על מה שהעיראקית המופרעת הזו אמרה!" צעקתי, "תביאו אותו לרופא אפילו בכוח." דיברתי בגסות כי הייתי עצבני אש גם כי שוב הייתה אזעקה אחרי שכבר כמעט שכנעתי את עצמי שהסיוט הזה נגמר ושהצבא שלנו שאיבד כל כך הרבה חיילים הצליח להחליש את החיזבללה כל כך עד שכבר אין להם ראש להפגיז אותנו יותר, וגם כי דאגתי מאוד לרוני והרגשתי חסר אונים לעזור לו כשהוא בטורקיה ואני בארץ. לצעוק על סיסי היה הפתרון היחיד שעמד לרשותי אז צעקתי, "לך מיד לקצין שלכם ותזעיק רופא לפני שהמצב שלו יסתבך עוד יותר." 

כמה דקות אחרי השיחה ההיא שוב הייתה אזעקה, אבל אפילו הנפילות הרחוקות ששמעתי כבר לא הצליחו לזעזע אותי, הייתי מודאג מידי ממצבו של רוני. סוף סוף הגיעה עוד שיחה מטורקיה, והפעם זה היה הוא בכבודו ובעצמו, כועס וממורמר כאילו זו אשמתי שהוא קרע רצועה בקרסול ושמו לו גבס. "כואב לך?" שאלתי.

"כן, אבל לא נורא." הוא ניסה לשחק אותה גיבור.

"אל תשחק לי אותה גיבור, וקח את הכדורים שנתנו לך." פקדתי עליו, "ותגיד תודה שזה קרה אחרי שעשיתם את ההדגמה, לא קודם."

"אל תצעק עלי." נעלב רוני, "ואני אקח את הכדורים מתי שיתחשק לי."

אל תהיה טמבל כושי, נתנו לך קביים? זה גבס הליכה? אתה יכול לזוז איתו?"

"כן, נתנו לי קביים, אבל נורא קשה לזוז אתם, והגבס כבד, וחוץ מרצועה קרועה גם נקעתי את הרגל וגם קיבלתי המון מכות יבשות."

"חתיכת נפילה, סיפרת להורים שלך?"

"חס וחלילה, רק זה עוד חסר. תשמע חמי, אני יודע שאנחנו כבר לא, אבל..."

"בסדר, אין בעיות."

"מה בסדר?"

"עד שתבריא אתה יכול לגור איתי. אני אטפל בך. כמה זמן אמרו לך שזה ייקח?"

"לא בטוח, משהו בין שבועיים לחודש. הכי בעיה זה להתקלח כי הטוש פה בתוך האמבטיה וזה ממש מסובך. צריך לשים ניילון על הגבס וצריך..."

"בסדר, אני יודע. נסתדר כבר, מתי אתה חוזר?" 

"היום."

"מה היום? איך היום? היום שבת."

"מחזירים את הציוד ואת הטכנאים היום בערב במטוס של חיל אוויר ישר לרמת דוד ושם כבר יתנו לי גימלים במרפאה של הבסיס. תוכל לבוא לקחת אותי משם?"

"כן, אין בעיות."

"באמת תבוא לקחת אותי?" הוא שואל שוב, נשמע כמו ילד קטן.

"כן, באמת. מי יטפל בך אם לא אני?" עכשיו כבר אין ספק, הוא בוכה, מודה לי ורגע לפני שהוא סוגר הוא אומר שהוא אוהב אותי, ואני, באופן אוטומטי ובלי לחשוב מחזיר לו שגם אני.

כמה שעות אחר כך אני כבר בשער של רמת דוד. הוא מגיע באמבולנס של הבסיס, יורד ממנו באיטיות מגושמת, מסתבך עם הקביים ועם רגלו המגובסת. הגבס לא גדול, אבל רוני לא רגיל להתנהל בזהירות ובאיטיות ומורגש שכואב לו.

אני עוזר לו להיכנס למושב האחורי של הקנגו, משתדל לא להכאיב לצידו הפגוע והלב מתכווץ לי מרוב הזדהות עם הכאב שלו. כל פעם שהוא נאנח אני מקבל צמרמורת, אבל מתאפק ושותק, מכניס את המזוודה שלו ומתחיל לנסוע הביתה.

אנחנו שותקים כמה דקות ואחרי נהלל הוא מתחיל את נוהל סיכום המריבה שאנחנו עושים כל פעם אחרי שאנחנו מתכסחים. הנוהל הזה התגבש אצלנו במשך הזמן כמעט מבלי משים ואנחנו מפעילים אותו כדי לסיים מריבה בצורה יפה ובלי להשאיר קצוות פרומים של עלבון וכעסים לא סגורים.

אף פעם לא דברנו על זה בצורה מסודרת, אבל תמיד אחרי שאנחנו נרגעים ומסוגלים לדבר בהגיון כל אחד מאיתנו אומר לשני בדיוק איך הוא הרגיש ומה הוא חשב בזמן שכעס, מסביר את העמדה שלו בצורה ברורה ובלי האשמות, אחר כך מקשיב לשני עושה אותו דבר, וזהו. בזה נחתמת המריבה ולא מדברים עליה יותר.

אין לי מושג מתי ואיך התחלנו עם המנהג הזה, אבל זה עובד מצוין. חבל רק שקודם צריך לעבור שלב של זעם, צעקות, עלבונות וברוגז מכאיב. הוא מספר לי איך אימא שלו צעקה עליו בטלפון מאילת שנגמר להם הכסף, ושהוא חייב לשלוח מיד עוד כסף אחרת יזרקו אותם מהמלון, ולאן היא תלך? ומה יהיה אתם? וסיפרה לו שהכל באילת יקר אימים ועוד מעט לא יהיה להם מה לאכול, וכמה זה הלחיץ אותו.

אמרתי שאני מבין, אבל חבל שהוא לא סיפר לי מיד שהוא מעביר את המשכורת שלו להוריו כי עד שגיליתי שפתאום אין כסף בחשבון שלנו כבר היה קצת מאוחר מידי לעשות משהו וגם אני נלחצתי.

"כל כך כעסת עלי." הוא אמר באומללות, "נשמעת כזה רשע, ממש הפחדת אותי. בגלל זה אמרתי לך את כל הדברים האיומים האלה. אני לא חושב באמת שאתה נטל."

"אני יודע. האמת שהייתי עצבני עליך עוד מקודם כי לפני שנסעת אמרת שמבחינתך אני יכול להיות עם מיצי אם זה מרגיע אותי, וזה נורא פגע בי."

"לא התכוונתי באמת, סתם אמרתי את זה כדי לעשות רושם על סיסי, אתה יודע שכן אכפת לי."

שנינו שותקים קצת ואז הוא שואל אם אני ומיצי... "לא, רק ישנו יחד כי מיצי פחד, אבל לא היה כלום. לא היה לנו ראש לזה בכלל, היינו לחוצים מידי. אין לך מושג כמה זה מפחיד לשמוע כל כמה שעות אזעקה ולחכות לנפילות, ולפחד לנסוע לעבודה או לחזור מהעבודה, וכל הזמן להיות צמוד לרדיו חיפה הדבילי הזה... דברים כאלו גומרים לך לגמרי על החרמנות."

בתשובה הוא מלטף את כתפי, רוכן ומנשק את עורפי וברור לשנינו שדי, המריבה הזו הסתיימה ויותר לא נדבר על זה. "אז איך קרה שנפלת ככה?" אני עובר לדון במצב העכשווי.

"לא יודע. אני לא מבין את זה בעצמי. ירדתי ממדרגה ופתאום הרגל כאילו התקפלה לי ונפלתי על מדף."

"כאב?"

"כן, נורא כאב לי במותן ובירך כי חטפתי מכה מהמדף הזה, רק כמה שעות אחר כך התחיל לכאוב לי גם הקרסול ובבוקר הוא כבר היה נפוח לגמרי."

"היית צריך לבקש מיד שייקחו אותך לרופא, סתם סבלת כאבים חצי יום."

"כן אני יודע, אבל... אבל..."

"אבל מה כושי?"

"הרגשתי שזה מגיע לי אז שתקתי."

"אתה ממש טמבל! איזה מזל שלסיסי היה מספיק שכל לקרוא לרופא."

"זה לא היה השכל שלו, הוא אמר שאתה אמרת שחייבים ושאני אשתוק כבר והתקשר למפקד המשלחת." בבית אני מחלץ אותו בזהירות רבה מהרכב וכדי לחסוך לו את המאמץ של טיפוס במדרגות מהמדרכה לחצר אני מרים אותו בסחיבת פצוע - גופו קליל ודק כשל ילד-  ונושא אותו ישר למיטה.

רק אחרי שאני משכיב אותו במיטה הכפולה שלנו אני נזכר לשאול את עצמי למה לא לקחתי אותו לספה הנפתחת בחדר האורחים? אין לי תשובה הגיונית על כך חוץ מכוחו של הרגל. בינתיים יש לי בעיות אחרות לחשוב עליהן – בדרך הקצרה שבין הרכב למיטה הזין שלי כבר הספיק להקים אוהל איתן בתוך המכנסים. גם בלי לגעת בו אני יודע שמצבו דומה. ככה זה אצלנו - הנוכחות הפיזית שלו משפיעה עלי בצורה כזו וגם הוא מגיב באופן דומה לנוכחות שלי - אין לזה שום קשר לרגשות שלנו אחד כלפי השני, או שאולי יש? לא יודע. עובדה ששנינו נעשינו חרמנים בצורה בלתי נסבלת. יודע שמה שאני עומד לעשות כעת מנוגד לכל ההבטחות שלי לעצמי ולכל מה שהחלטתי באופן הכי נחוש לא לעשות, ובכל זאת לא יכול לעצור את עצמי אני רוכן כלפיו וטומן את פני בכתפו, מסניף אותו ורועד כשהוא נאחז בי בכוח, מנסה להתאפק ולא לבכות, אבל לא מצליח.

"אני בטח נורא מסריח." הוא אומר בהתנצלות.

"לא, מה פתאום? אתה מריח כמו עצמך,זה הכל."

אבל הוא מתעקש, "חמי תשמע, אני באמת מצטער, אבל אני ממש ממש חייב להתקלח. לא התרחצתי כבר מיום שישי בבוקר ואני מרגיש מסריח ומטונף נורא."

"אתם הכחולים! אז לא התרחצת יומיים, אז מה? למה לעשות סרט טורקי מכל שטות?" אני נוזף בו.

"אתה מעדיף סרט כחול?" הוא צוחק מבעד לדמעות, מלטף אותי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ומתחיל להתפשט. אני עוזר לו ואחר כך מתפשט עד לתחתונים ונושא אותו על כפיים למקלחת, מושיב אותי על שרפרף הפלסטיק האדום, עוטף את הגבס באשפתון, מדביק הכל בניר דבק עמיד למים ומתחיל לרחוץ אותו. מהר מאוד התחתונים שלי נרטבים עד כדי כך שאין בהם שום תועלת ואני מוריד אותם, חושף את העובדה הגלויה גם כך - עומד לי ואני חרמן מאוד. אחרי מקלחת מאוד ארוכה ומספקת אנחנו חוזרים למיטה וממשיכים בשלנו. רוני המוגבל בתנועה בגלל הגבס נאלץ להיות פסיבי וזה מעצבן אותו נורא, אבל למרות שאני משתתף בצערו על הפציעה, המוגבלות שלו גורמת לי סיפוק רב שמרגיז אותו עוד יותר, מה שלא מפריע לחרמנות שלו להמציא פתרונות יצירתיים מאוד למצב החדש.

אחר כך אני מביא אוכל על מגש, אנחנו אוכלים ומדברים על המלחמה והוא מתפלא איך החבר האשכנזי השמלאני שלו נעשה פתאום ימני, וצוחק איך כמה קטיושות שינו לחלוטין את השקפת העולם שלי. "די, די, תאכל כבר ותשתוק. איך היה בטורקיה?"

"לא יודע. ראיתי רק בסיס צבאי והמון טורקים שמנים עם שפם."

"פתאום לא נאה לך טורקים?"

"מה לעשות? התמכרתי לאשכנזים יפי נפש. במה צריך להפגיז אותך כדי שתחזור להצביע למר"ץ חמי?"

"לא יודע, אולי בזילזל?" אנחנו צוחקים, מדברים שטויות, מאושרים להיות יחד, ופתאום כבר כמעט בוקר. הרוסים מעייפות אנחנו נרדמים חבוקים ומתעוררים מוקדם מידי לקול אזעקה. הוא מציע שאני אשאר בבית, אבל אני מתעקש שיש לי עוד המון טלפונים לסמן ושעוד שנייה אני קם, ושוב נרדם.

בשבע יש עוד אזעקה ואז כבר אין ברירה. אני הולך לעבודה, וכשאני חוזר אני מגלה שהוא חיבר מחדש את הטלפון ואת הנייד שלי, נסע לבית חולים עשר שיחליפו לו את הגבס הכבד במשהו פלסטי קל, ומשם תפס טרמפ ישר לבסיס.

"אתה אמור לשכב בבית לפחות שבוע כושי." אני צועק עליו בטלפון.

"לא יכול לשכב, זה עושה לי פצעי לחץ."

"דביל, לא מקבלים פצעי לחץ כל כך מהר."

"אתה אולי לא, אבל אני כן. לא יכול לשכב סתם במיטה, והמחליף שהביאו לי חירבש לי את כל המחלקה, הייתי חייב לחזור."

"ומתי תבוא הביתה?"

"עוד מעט, תעיף את כל המעריצים שלך ותכין אוכל."

"אהבתי אותך יותר כשהיית פסיבי מסכן, מחובר לגבס כבד ומסומם מכדורים נגד כאבים."

"ואני אהבתי אותך יותר כשהיית סמאלני יפה נפש שמודאג ממצבם של הפלסטינים הנאנקים תחת עול הכיבוש. ככה זה בחיים, יש שינויים. תסתגל לזה."

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...