טנק ורוד במצעד הגאווה בבירמינהגם
טנק ורוד. צילום: Les Chatfield, Flickr.

 >  >  > 

דיווחים מהמרחב המוגן - פרק יד'

כסף

על סקס אני לא מתבייש לכתוב חופשי פחות או יותר, אבל לדבר על כסף מביך אותי - שריטה כזו של פולנים. הקטע של הכסף ביני לבינו היה תמיד מביך קצת, בעיקר בגלל המשפחה שלו שכל הזמן מתייחסת אלי כאל בטלן שמנסה לחיות על חשבון אהרון שלהם. זה שאני עובד ומפרנס את עצמי ושכל אחד מאיתנו מכניס לחשבון המשותף בדיוק אותו סכום לא מהווה הוכחה מספקת בשבילם. העובדה שהבית שלנו רשום רק על שמי נראית להם הוכחה חותכת לחוסר ההגינות שלי למרות שכשקנינו את הבית הוריו דרשו בתוקף שרוני לא ירשם כאחד מבעלי הבית, מפני שאז הוא לא יוכל להיחשב כזכאי למשכנתא של זוג צעיר - אז הם עוד חשבו שאחרי שהשיגעון של ההומואיות יעבור לו הוא יתחתן עם בחורה – גם אם זה לא יקרה אחרי שימלאו לו עשרים ושבע הוא יהיה זכאי למשכנתא מסובסדת רק בתנאי שלא יהיה רשום על שמו בית, וזו הסיבה האמיתית לכך שהבית שאנחנו גרים בו רשום רק על שמי, אבל כשנוח להם הם שוכחים את זה וצועקים שהנה, הוא משלם משכנתא על בית שלא שייך לו.

בסדר, שיחשבו כרצונם, לא אכפת לי. הבית הזה - שקניתי על פי דרישתו ובגלל הלחצים שהוא הפעיל עלי - הוא של שנינו, ובצוואה שכתבתי הורשתי לו את כל הבית כולל התכולה. למרות שמעולם לא דיברנו על כך אני מניח שהוא יודע זאת.

למה אני מעלה את הנושא הזה דווקא בימים טרופים אלו? כי החודש רוני לא הכניס את החלק שלו לחשבון המשותף שלנו ועד שהבנתי מה קרה רוב המשכורת שלי נבלעה בתשלום המשכנתא ולא נשאר לי כמעט כלום כדי לחיות.

כשצלצלתי אליו נרעש ושאלתי מה קרה התברר שהוא העביר את המשכורת שלו להוריו שברחו לאילת מיד אחרי שנפלה הקטיושה הראשונה בקריות. "אבל רוני," אמרתי, נבוך מאוד וקצת מבולבל, "יש לנו תשלומים לכל מיני דברים, וצריך גם לאכול. איך אני אסתדר רק עם המשכורת שלי, וזה בהנחה שהבוס יצליח בכלל לשלם לנו משכורת החודש?"

הוא התפרץ עלי בכעס ואמר דברים שבטח הוכתבו לו על ידי הוריו ואחיותיו - שאני מהווה נטל עליו, שאני חי על חשבונו, שאסתדר כמו כולם עם מה שאני מרוויח לבד, ששלום ההורים שלו חשוב לו יותר מלהחזיק אותי - זה הכי פגע בי, ממתי הוא החזיק אותי? - ושאם חסר לי כסף שאקח ממיצי ומבוריס ומכל שאר החברים שישנים איתי, למה רק הוא צריך לממן אותי? הייתי כל כך פגוע שפשוט הדחקתי את מה שהוא אמר ולא סיפרתי שום דבר לאף אחד. אפילו לחשוב על זה לא הצלחתי. הוא אמר לי להסתדר עם מה שאני מרוויח אז זה מה שאני אעשה – כמו שחייתי בלעדיו לפני שנפגשנו ככה אני אמשיך לחיות על חשבוני גם היום.

אתמול נסעתי באופניים לעבודה כי נגמר לי הדלק לאוטו, וכבר שלושה ימים אני שותה קפה רק בעבודה כי אין לי קפה וחלב בבית - האמת שחוץ מקוטג' ולחם אין לי תקציב לשום דבר – הכל נגמר לאט לאט. הפסטה האורז הירקות והפירות אזלו כבר בשבוע שעבר וגם חומרי הניקוי, הסבון ומשחת השיניים עומדים להיגמר.

כשתיכנס סוף סוף המשכורת שלי בשמיני לחודש - בתקווה שזה יקרה - אני חושש שכל הכסף יבלע לתשלומים של חשמל ארנונה ומים. את הטלפון ואת הנייד ניתקתי עוד בשבוע שעבר. החלטתי שהם מותרות מיותרים. אני מתלבט מה לנתק קודם, טלוויזיה או אינטרנט, או אולי שניהם?

במכתב שרוני כתב לי לפני שנסע הוא התנצל שצעק עלי, וסיפר שהוא מתוח מאוד ושהנסיעה הזו מאוד חשובה לעתיד המקצועי שלו, ולמדינה בכלל. חיל אוויר מנסה למכור ציוד צבאי למדינה זרה (שאסור לספר מה שמה אבל יש בה הרבה רחת לוקום) ורוני הצטרף למשלחת על תקן הטכנאי שמפעיל את הציוד. זה תפקיד מאוד אחראי ולכן הוא לחוץ ומוציא את זה עלי. הוא יודע שזה לא בסדר, אבל ככה יצא.

חוץ מזה הוא גם כתב שהוא אוהב אותי, ודואג לי, ושאני חשוב לו מאוד. אין במכתב אף מילה על איך אני אמור להסתדר עם הכסף, ומה יקרה אחר כך, כשהוא יחזור הביתה - אם זה בכלל יקרה - מה שהוא כן דאג לבשר לי זה שסיסי הצליח להשתחל לצוות הטכני שנוסע לחו"ל. קראתי את המכתב פעמיים, אחר כך קרעתי אותו לגזרים, השלכתי אותם לאסלה והורדתי את המים. עם מילים יפות אי אפשר לקנות במכולת. 

בעוד אני כותב את הפוסט הזה נכנס אלי ג'קי, הכניס לי כאפה כזו שרק מרוקאי גזעי יכול להכניס לך וצעק עלי שאני אשכנזי פלצן ודביל. לפני שהבנתי מה עשיתי הוא נתן לי 2500 ₪ במזומן ואמר שזה התשלום שמגיע לי מהדייר המוזר שלי שברח אחרי שבוע ומשהו מהבית בלי ששילם לי מאומה והצ'קים שלו חזרו. "אתה לא צריך לשלם לי בעדו ג'קי." אמרתי וחטפתי עוד כאפה.

"בטח שאני צריך. מי הביא אותו אליך אם לא אני? אם הוא ברח בלי לשלם זו חובתי לשלם במקומו, אתה חייב לקחת את הכסף."

"לא רוצה ג'קי, תפסיק לדבר שטויות."

"אתה חייב. אחרת אתה דורך לי על הכבוד." הודיע לי ג'קי בהדרת כבוד מזרחית.

הייתי מתווכח איתו עוד קצת - גם לפולנים יש כבוד - אבל מיצי וליאור השתרכו למטבח שלי כורעים תחת נטל של ארגזי קרטון עמוסים בכל טוב. אליס פסעה אחריהם נושאת סיר מעלה ניחוח, ובמאסף הלך דני עם חבילה ענקית של גלידוניות.

כולם, חוץ מהילד שהיה עסוק בזלילת גלידוניות, צעקו עלי שאני אידיוט, ולמה אני לא אומר שאני בקשיים, ולמה הם צריכים לבדוק לי את המקרר כדי לראות שאין לי מה לאכול? "אני מסתדר." אמרתי בעקשנות, "לא היה לי נעים להתבכיין."

"מנחם!" התרתח ליאור, "אני והחבר'ה שלי מתעלקים לך על המטבח ועל הבית בלי הפסקה, לא הגיע הזמן שנחזיר לך קצת?"

אמרתי שאולי הוא טיפה צודק, למרות שהם תמיד מביאים אתם אוכל ובעיקר שתייה שאין אצלי, ובכל זאת מביך אותי להיות מקרה צדקה שצריך להביא לו אוכל.

אליס אמרה לי שאני מטומטם, ואחרי כל הזמן שאני מטפל לה בילד הגיע הזמן שמישהו יטפל גם בי ושאפסיק להעליב את החברים שלי, ולא עזבה אותי עד שגמרתי צלחת מלאה אורז פרסי כזה שאני לא יודע איך קוראים לו, אבל יש לו תפוחי אדמה מתחת והוא מאוד טעים, יותר טעים מלחם וקוטג', והזכירה לי לקחת כדורים.

ג'קי מילא לי את הטנק דלק עד הסוף, כבר הרבה זמן לא היה לי טנק מלא לגמרי, ודני השאיר לי כמה גלידוניות לקינוח. עכשיו המקרר שלי מלא אוכל ואני מרגיש שוב עשיר כי יהיה לי די כסף לשלם חשמל ומים ולקנות גם מרכך לשער, וכעת אני מתלבט מה חשוב יותר - טלוויזיה או אינטרנט? 

השעה נורא מאוחרת, ואולי מוקדמת? כל כך לא אופייני לי להיות ער בשעות האלו. אני בהחלט לא ציפור לילה, אבל נרדמתי באמצע החדשות. הסקירה של מלחמת לבנון הראשונה הכריעה אותי אפיים ארצה, ואולי זה היה היום המטורף שעברתי, החום הנורא ורעש הנפילה של הטיל החדש שנשמע בקרייתנו השלווה לשעבר?

בכל אופן נרדמתי מוקדם מידי והנה אני פה, ער לגמרי. היום הייתה לי שיחה ארוכה ודי מייסרת מבחינתי עם קובי, אחיו של רוני. בכל משפחה גדולה יש אחד כזה שגר קצת רחוק מהקלחת הרותחת המשפחתית, וכשיש סכסוך קוראים לו וגוררים אותו פנימה כדי שיפשר, ישפוט ויחליט. במשפחה של רוני שהיא מרובת סכסוכים והתלהמויות קובי נושא בעול. נושא בחוסר רצון מופגן ובחירוק שיניים, אבל נושא.

אני מניח שרוני פנה אליו לעזרה אחרי שלא הצליח להשיג אותי כי ניתקתי את הנייד ואת הטלפון וכל המכרים המשותפים שלנו, אלה שעדיין לא ברחו לכל קצוות הארץ, ענו לו בקרירות ובחוסר רצון. קובי השיג אותי דרך הנייד של בוריס שבא לנזוף בי למה לא ביקשתי את עזרתו. מזמן לא ראיתי אותו כל כך נרגש, הוא ממש נעלב ממני. מרוב עצבים הוא התחיל לדבר בתערובת של רוסית ועברית – מנהג מגונה בעיניו בימים כתיקונם - ובדיוק כשהנייד שלו צלצל הוא היה באמצע נאום חוצב להבות על חטא ההיבריס שאני לוקה בו, חטא שהיוונים הקדמונים (עד לשם הוא הרחיק לכת) גינו כחטא הגרוע מכל.

"מה היבריס, ועל איזה יוונים אתה מקשקש?" אמרתי לו בסגנון הכי ערסי שלי, "לא בקשתי ממך עזרה כי אתה תפרן עוד יותר ממני. אתה משלם לבת שלך על הלימודים ולאימא שלך על הבית אבות, רק אני עוד חסר לך על הראש."

הוא לא הספיק לענות לטיעון המוחץ שלי כשקובי היה פתאום על הקו וביקש אותי. "רוני נתן לי את המספר של בוריס בתור האופציה הכי פחות מתקבלת על הדעת, אבל כל השאר או שלא נמצאים בכלל בצפון, או שלא הסכימו לדבר איתי." התנצל קובי.

"זה בסדר, ממש במקרה בוריס נמצא עכשיו אצלי."

"למה הטלפונים שלך מנותקים."

"כי עולה כסף לשלם עליהם."

קובי נאנח ואמר שהוא פתר את הבעיה הכספית שלי ושאחבר אותם שוב.

"מה זאת אומרת פתרת? מה לך ולבעיות שלי בכלל?"

הוא שוב נאנח והתנצל ואמר שרוני ביקש ממנו לסדר הכל כי הוא בחו"ל עכשיו. "זו הייתה טעות חמורה מצד אימא שלי לבקש ממנו כסף כאילו שהוא רווק שאין לו הוצאות של משק בית."

"הוא באמת רווק."

"רק טכנית, באופן מעשי הוא חי אתך. מה שאימא שלי עשתה היה מכוער ולא מתחשב." אחר כך הוא הסביר איך הוא סידר הכל וכל אחד מבני המשפחה, כולל הוא, נתן את חלקו, ואיך הוא צעק על כולם שרוני כבר לא ילד קטן שאפשר לקחת לו את המשכורת כאילו שהוא חי עדיין אצל ההורים, וחזר וסיפר לי שרוני לא מסוגל לעמוד בפני ההיסטריה של אימא שלו שמשתוללת עכשיו יותר מהרגיל. "הוא עשה טעות וזה לא בסדר. הוא מבין את זה ומצטער מאוד."

"זה בסדר, הוא לא חייב לי כלום."

"בטח שהוא חייב לך. אם אתם חיים יחד ויש לכם קופה משותפת הוא לא יכול פתאום, בלי אזהרה, להפסיק להכניס את החלק שלו ולהגיד לך שתסתדר עם מה שיש."

"עובדה שהוא כן יכול."

"אם אשתי הייתה פתאום מעבירה את המשכורת שלה להורים שלה או משהו כזה הייתי משתגע מרוב כעס, וכמובן שפושט את הרגל כלכלית."

"רוני לא אשתי וזכותו לעשות בכסף שלו מה שהוא רוצה."

"חוקית אולי כן, אבל מוסרית זה לא בסדר."

"אתה מחפש מוסר אצל הומואים?" צחקתי. קובי שתק ואני ידעתי שהוא נבוך. מביך אותו לדבר על הומואים ואם היינו מדברים פנים אל פנים לא הייתי עושה לו את זה, אבל בטלפון זה אחרת. אחרי כמה דקות הוא התאושש ולמרות חוסר הנעימות אמר בתוקף שהוא דורש מכל בני האדם הגינות, בעיקר כשמדובר באנשים שגרים יחד ומנהלים משק בית משותף, ומה שרוני עשה לא היה הוגן, והוא מבין את זה כעת ומתנצל.

"בסדר." ויתרתי, "אבל בכל זאת אני לא רוצה את הכסף שלו."

"אני מבין אותך, אבל מחר יום ההולדת שלו חמי ו..."

"אם יש לך קשר איתו תגיד לו להתקשר אלי לבית של אליס וג'קי שלולא העזרה שלהם הייתי צריך לחיות עד סוף החודש על לחם וקוטג', אני כבר אדבר איתו ואתן לו מתנה ליום ההולדת שלו."

"בסדר אבל... אני מבקש ממך חמי, הוא באמת מצטער. הוא לא ממש מתמצא בכספים, הוא עוד די ילד בקטע הזה, אימא שלי אשמה בזה. אני מבקש ממך..."

"מה? מה אתה מבקש? מה אכפת לך בכלל מה קורה אתנו? לא יכול להיות שאתה באמת רוצה שאחיך הקטן יחיה איתי? לא עדיף שניפרד כבר והוא ימצא לו איזה בחורה טובה?"

"לא נראה לי שיש סיכוי שזה יקרה, ולך לפחות יש השפעה טובה עליו, וחוץ מזה הוא באמת אוהב אותך, אם רק היית יודע מה הילד הזה אמר עליך..."

"לא רוצה לדעת, ותפסיק להגיד שהוא ילד, הוא בן עשרים ושלוש והגיע הזמן..." נחנק מכעס, ומעצב ומעוד כל מיני רגשות שאני לא יודע לקרוא להם בשם, אני לא מצליח לסיים את המשפט. בסוף אנחנו נפרדים כידידים והוא מנתק.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...