טנק ורוד במצעד הגאווה בבירמינהגם
טנק ורוד. צילום: Les Chatfield, Flickr.

 >  >  > 

דיווחים מהמרחב המוגן - פרק יב'

מתי זה ייגמר?

רדיו חיפה ייזכר אצלי כטראומה הכי גדולה של המלחמה הזו שביני לביני אני מכנה מלחמת האין כסף. כבר עברתי כמה מלחמות, אבל אף פעם לא שמעתי אנשים ממהרים כל כך לעשות חשבון של רווח והפסד ולהתלונן ללא הרף. (אולי זה סימן שאנחנו מתבגרים?) מצד אחד מדובר ברדיו צעיר, חיובי, נלהב, חרוץ, נמרץ, פטריוטי ופעיל במיוחד, ומצד שני -אלוהים אדירים! לא מספיק שיש כל כמה דקות אזעקה אני צריך על הראש גם את הרדיו הכל כך פעיל נמרץ חיובי ופטריוטי שלכם? די! תנוחו קצת, מספיק. קחו ריטלין ותרגיעו. לא לימדו אתכם ששתיקה שווה זהב? ואם לא שתיקה אז לפחות קצת מוזיקה שקטה בלי קשקשת וברברת בלתי נגמרת. בכל זאת אין לי ברירה אלא להקשיב לחיוביות הפטריוטית, ההיפר אקטיבית תוצרת חיפה והקריות כי האזעקות אצלנו קלושות עד לא נשמעות, ורק מרדיו חיפה יש שידור ישיר של אזעקות. מי שהכי מענה אותי בחביבותה החיפאית המתלהבת היא הגברת ענבר גזית, המכנה את עצמה אימא עצבנית. ענבר יקירתי, את לא רק אימא עצבנית, את גם אימא מעצבנת.

היום, בארוחת עשר לימד אותנו הבוס שיש מקצוע שנקרא חישוב סיכונים. האמריקאים לומדים אותו באוניברסיטה ואפילו אפשר לקבל בזה תואר. אנחנו לא מדברים על זה אבל כולנו יודעים שגם בלי לקבל תואר במקצוע המרתק הזה הבוס מתעסק ללא הרף בחישוב סיכונים. האם להסתכן בסגירת המפעל שעלולה להביא לפשיטת רגל או להמשיך לעבוד כרגיל ולקחת סיכון שקטיושה תיפול על ראש העובדים? האם הטיל שייפול - אם ייפול - יתרשם מעובי הקירות של המקלט שלנו שנבנה אי שם בתקופת מלחמת ששת הימים או שיקרוס עלינו ויקבור אותנו תחתיו? האם באמת סולקו כל מצבורי הגז ושאר הכימיקלים מהאזור התעשייה שלנו או שאולי כדאי לפשפש אחר מסכות האב"ך?
גם אני בדרכי הצנועה עסקתי בחישובים, ובעודי מתעסק בהורדת תוויות מגרמניה ממעכבי ייבוש והדבקת תוויות בעברית (עבודה חשובה ונחוצה מאין כמוה) התחלתי לתהות אחרי הנפילה החמישית בערך אם המשימה הזו באמת שווה את סיכון חיי. "מתי זה ייגמר לדעתך?" שאל פתאום הסגן כשעמדנו ופרקנו את המשלוח החדש של צבעים שהגיע היום משוויץ כאילו הכל פה כרגיל ואין שום קטיושות שנופלות עלינו.

"אהה... לא יודע. המצב הזה אתה מתכוון, או הבאסה הכללית של לחיות בישראל?" שאלתי נבוך, כי אני לא רגיל לשמע את הסגן מדבר איתי בקול כל כך אובד עצות, כמעט ילדותי.

"המלחמה הזו, מתי אתה חושב שזה ייגמר?" הוא תובע ממני תשובה כאילו אני המבוגר והחכם בין שנינו, וזה אחרי שכבר שנים הוא מחלק לי פקודות והוראות, ונוזף בי על כל צעד ושעל.

"לא יודע, אבל לדעתי אם כבר התחילו והכניסו כוחות חי"ר לא יפסיקו כל כך מהר, זה ייקח בטח עוד כמה שבועות."

הוא נראה מבואס כל כך מתשובתי עד שאני חש צורך להוסיף שההפגזות בטח יחלשו ואולי בעצם אתמול היה כבר הסוף שלהן כי השמידו המון משגרים ו... "ששש..." הוא משתיק אותי בבהלה, "אל תפתח פה לשטן, מתי הם התחילו אתמול?"

אני מזכיר לו שרק באחת עשרה בבוקר, אבל שלא יבנה על זה כי ידוע שבני דודינו לא חזקים בשמירה על לוחות זמנים. ככל שהשעה אחת עשרה מתקרבת הוא נעשה מתוח יותר ומתעצבן כשאני מעביר לגלי צה"ל כדי לשמוע את 'המילה האחרונה', מתעקש שנשמע את רדיו חיפה הדבילי (בשעה הזו משדרים שם תכנית מפגרת בשם אימא עצבנית) כי שם משמיעים את האזעקות בשידור ישיר והוא חרד שתהיה אזעקה ולא נשמע. בסוף באמת יש אזעקה, אבל היא נשמעת רחוקה ועד שאנחנו תוהים אם יש או שאולי דמיינו אותה הכל כבר נגמר. לשם שינוי יש הרבה עבודה והבעיה העיקרית שלנו היא שמוניות אביב ושאר השליחים שאנחנו עובדים אתם חוששים להגיע לצפון. אנחנו עושים מה שאפשר לספק את הסחורה, אבל זה קשה. הרבה אנשים לא נמצאים במקום עבודתם, ובגלל המצב כל השגרה הרגילה משובשת בצורה בלתי אפשרית כמעט. באחת גומרים והולכים הביתה.  

אני מגיע ומגלה שמיצי קיבל ברצינות רבה את עצתי להעסיק את עצמו בפעילות שתרגיע את פחדיו. במקום לשבת סתם ולשקשק מפחד הוא השתלט על הבית, ניקה וקרצף כל פינה, כולל המקרר, ואפילו הכין לי אוכל. תענוג אמיתי לבוא לבית נקי ולאוכל חם. אני אוכל בהנאה, אומר תודה רבה ומוסיף בעידוד שנראה לי שהיום יש רגיעה ואולי זו התחלת הסוף של הבלגנים, שמעתי שהשמידו להם כמה משגרים ו... אזעקה! חבל שפתחתי את הפה.

אנחנו עומדים בחדר הארונות – זה נעשה המרחב המוגן שלנו כי מיצי פוחד לרוץ בזמן אזעקה את כל השלושים ומשהו מדרגות לדירה של ליאור - מקשיבים בחרדה, מצפים לשמוע נפילות. אחרי כמה דקות של שקט אני אומר שנדמה לי שזה הכל להפעם ורוצה לצאת, אבל מיצי מסרב. "לא, אל תצא." הוא מבקש ומחבק אותי. "בבקשה חמי, אני נורא פוחד."

"גם אני מיצי, אבל..."

"בבקשה."

אנחנו עומדים ככה, חבוקים, עוד כמה דקות ואז הוא מתחיל להגיד משהו שאני לא שומע טוב כי הפנים שלו תקועים בחזה שלי. "מה? לא שמעתי." אני מרחיק אותו קצת מעלי, "מה אמרת?"

מיצי אומר שלא משנה ואני ממשיך לנדנד שיגיד, רגע לפני שהוא נשבר וחוזר על דבריו נשמע מבחוץ סופרן של ילד שבדיוק עכשיו מתחיל להתחלף לו הקול שר את 'מי אוהב אותך יותר ממני'  העיתוי כל כך מצחיק ולא צפוי שפשוט קשה להאמין.

שנינו חשים החוצה ומגלים את דני מתחבק עם חץ ושר לו בעוד אליס וג'קי פורקים מזוודות מהאוטו. "חזרתם!" אני קורא בשמחה.

"כן." מחמיצה אליס פנים, "בקושי פתחנו את הדלת וכבר יש אזעקה. חזרנו כי נמאס לי להיות אצל האחיות שלי והילד שיגע אותי."

"וג'קי רב עם כל הדודות." מוסיף דני, "וגם עם כל הבעלים של הדודות."

"המשפחה של אשתי ממש פסיכית." אומר ג'קי בזעם, "כבר יותר טוב קטיושות."

"שתוק כבר מרוקאי עצבן!" מתרגזת אליס. הילדה מתעוררת ומתחילה לבכות ובמקום לגשת אליה היא מאשימה את ג'קי שמושך בכתפיו באדישות ונכנס הביתה.

אני נחפז להתיר את הקטנה מהכיסא שלה ולקחת אותה פנימה. מחליף לה חיתול וכדי לשעשע אותה שר לה את 'מי אוהב אותך יותר ממני'. היא צוחקת מהשירה שלי ונרגעת. ג'קי מסתלק לאי שם, דני מלחים את עצמו למחשב ומתחבר לאי. סי. קיו. ואליס מקשקשת בטלפון. כמה טוב שיש דברים שאף פעם לא משתנים.

אחר כך יש עוד אזעקה ואני נותן את התינוקת לאליס וטס הביתה. במקום להתחבא בארון מיצי עומד קפוא במטבח, מנסה לנשום ולא כל כך מצליח. פתאום עולה בדעתי שאולי מיצי נפגע חרדה. לא שאני יודע מה זה בדיוק נפגע חרדה. מישהו יודע מה זה בעצם נפגע חרדה? אולי אחד שנכנס לפאניקה מקול של אזעקה?

ברגע שהוא רואה אותי הוא מזנק עלי וגורר אותי לחדר הארונות. הוא מזיע, רועד, האישונים שלו מורחבים, מפגין את כל הסימנים למה שפעם קראו הלם קרב.

בתום הצפירה אנחנו מחכים רבע שעה ארוכה עד שנמאס לי ואני רוצה לצאת, ושוב הוא מסרב ומתעקש שאשאר איתו. "אבל מיצי היו כבר שתי אזעקות בהפרש ממש קצר, אין מצב שתהיה עוד אזעקה בשעה הקרובה." אני מסבר את אוזניו בהגיון ברזל, ולפני שהוא מספיק לענות יש עוד אזעקה. זהו, עכשיו זה רשמי, הפכתי להיות מנחוס. כל פעם שאני פותח את הפה יש אזעקה. מהיום נאסר עלי להגיד את המילה אזעקה.

כשגווע קול האזעקה השלישית מיצי מתיישב על הרצפה, שם את הראש על הברכיים ומסרב לצאת למרות כל תחנוני. אני מתיישב מאחוריו, מושך אותו אלי, משעין אותו על גופי, מחבק, מדבר, מעודד, אפילו שר לו. שום דבר לא עוזר, הוא מאובן כולו, אטום אלי.

בסוף אני גורר אותו בכוח החוצה, משכיב אותו על המיטה, נותן לו ואבן שקיבלתי מאליס ומבקש ממנו את הטלפון של ההורים שלו כדי שיבואו לקחת אותו הביתה.

רק אז הוא יוצא מהקיפאון ומתחנן שלא אתקשר אליהם, מבטיח שהוא יפסיק עם השטויות, בוכה ומפציר בי לתת לו עוד צ'אנס, ויורד על עצמו שהוא פחדן ושהוא עושה לי צרות במקום לעזור לי, מה שנכון בעצם.

כדי לעודד אותו אני אומר לו שהוא כן עוזר, מזכיר לו שהוא ניקה את הבית ובישל ואומר שבטח לא הייתי נרדם אם הוא לא היה ישן איתי, ובסוף אני מלמד אותו שיטת הרפיה שקראתי פעם באיזה ספר ישן. אתה שוכב על הגב, רפוי ככל האפשר, עוצם את העיניים ומדמיין שהעיניים שלך הן שתי אבנים קטנות שנזרקו לבריכת מים והן עושות שם אדוות עגולות מושלמות ונרגע. לא יודע, אותי זה מרגיע משום מה. ומיצי? עד שגמרתי לקשקש הוא פשוט נרדם בגלל הואבן. גם זה לטובה.

 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...