טנק ורוד במצעד הגאווה בבירמינהגם
טנק ורוד. צילום: Les Chatfield, Flickr.

 >  >  > 

דיווחים מהמרחב המוגן - פרק יא'

שובו של מיצי

סוף סוף היה בוקר ואפשר היה ללכת לעבודה. בשעות הראשונות הכל היה כמעט רגיל. כולם הגיעו בזמן, אמרו בוקר טוב ואפילו חייכו, והכל נראה כמעט כמו עוד יום ראשון סטנדרטי. נכון, היו המון הזמנות מתע"ש, ושום עבודה לא הגיעה מהקליינטים שלנו באזור הצפון, אבל חוץ מזה הכל היה כמעט כמו תמיד. משום מה לאף אחד לא התחשק לאכול ארוחת עשר בתשע וחצי כמו שאנחנו נוהגים כל יום וכולם הסתפקו רק בקפה שלקחו איש לפינתו, אבל בסדר, אפשר היה להבין את זה כי באמת היה לנו קצת לחץ בהזמנות, בעיקר אלו של תע"ש. בטח ניפגש בארוחת צהרים ואז נוכל לדבר על המצב להשוות חוויות מהישיבה במרחב המוגן בשבת ולהחליט מה הלאה חשבתי ונשאתי את הקפה שלי למטה. ואז, ממש כמה קטנות לפני שעה אחת עשרה, דהרו כל העובדות מהגרפיקה למטה למקלט, וכולנו הצטופפנו שם, ממתינים שהאזעקה החלושה שבקושי שמענו תסתיים וברדיו קול חיפה יגידו שזהו, אפשר לצאת מהמרחב המוגן. להפתעתי עוד בטרם גווע קול הצפירה התחילו להישמע בומים צפופים מאוד ואחד היה ממש ממש קרוב, כל כך קרוב עד שהרעיד את כל הבניין. לשמע הרעש שירי המזכירה שעמדה עצבנית לידי ואחזה משום מה בכתפי תקעה בי את ציפורניה ואמרה, "אימל'ה, אימל'ה, הילדים שלי."

וברדיו קול חיפה התחילו לדווח על נפילות פה ושם, וגם על נפגעים ופצועים. הכתבים כמעט שאמרו איפה זה קרה, אבל התאפקו ברגע האחרון, מרסנים את היצר שלהם לדווח בצורה מדויקת ומסתפקים ברמזים. שעה אחר כך הייתה עוד אזעקה ואז כבר גם העובדים של הנגרייה שחולקת איתנו את הבניין הצטרפו אלינו למקלט. אפילו זמבורה האדיש בדרך כלל דחס פנימה את גופו הגדול, ראשו המתולתל מתנשא גבוה מעל שאר הראשים. כולנו עמדנו בנשימה עצורה, דחוסים יחד, יהודים, נוצרים וערבים, מוצאים נחמה אחד בקרבתו של השני. הפעם לא שמענו נפילות ואחרי כמה דקות כל אחד חזר לעבודתו. בכל פינה של בית המלאכה הדליקו מכשירי רדיו וכל אחד שמע תחנה אחרת למרות שכולן משום מה נשמעו כמעט אותו דבר. רק אני שכבר התעייפתי מחדשות השתקתי את הרדיו בפינת העבודה שלי וניסיתי לאטום את עצמי לרעשים החיצוניים. היה לי מספיק ודי מהרעש הפנימי שצעק לי בראש. "אתה בסדר?" הפתיע אותי הסגן שנכנס פתאום ושאל ברכות מפתיעה איך אני מרגיש ואם כואב לי משהו.

"אני בסדר, אבל מהמתח תפוס לי כל הגוף." הודיתי.

"באמת?" הופתע הסגן, "חשבתי שאתה דווקא אחד מהרגועים שלא לוקח ללב."

"אני באמת רגוע ולא לוקח ללב, אבל עולה לי בבריאות להיות כזה." אמרתי והוא חשב קצת ואז החליט שאני בטח מתלוצץ וצחק. קצת לפני שעת ארוחת הצהרים החליט הבוס שדי, עשינו מספיק להיום, וציווה שכולם ילכו הביתה. נסעתי כרגיל מצומת קרית אתא לעבר צומת דשנים ובדרך, בקושי שלוש מאות מטר מבית המלאכה שלנו, היה פתאום פקק. רק כשהתקרבתי הבנתי שנפלה שם קטיושה. הבניין התעשייתי שעברתי לידו בשנים האחרונות מאות פעמים בלי לשים אליו לב חטף פגיעה ישירה ונהרס כולו חוץ מהחזית שנותרה שלמה. מסביב התרוצצו אנשים בחליפות מגן עבות שנראו חמות מידי למזג האוויר הלוהט, ואנשים עם מצלמות הגיחו מניידת לבנה של גלי צה"ל משדרים מהשטח לעבר ההריסות. נסעתי לאט, נזהר לא לפגוע באף אחד מעשרות בני האדם שחצו הלוך ושוב את הכביש, ורק כשהגעתי לרמזור של צומת דשנים שנמצא ממש מול השכונה הישנה שלי - שכונת עיר גנים (אני בודק כל פעם שאני עובר שם ועדיין לא הרסו את הבניין הישן שהתגוררתי בו בזמנו) קלטתי שאם הקטיושה הייתה פוגעת קצת יותר רחוק היא הייתה עלולה ליפול על בית המלאכה שלנו ואז סביב מקום העבודה שלי היו מתרוצצים המון אנשים. יכול להיות שיש משהו במה שהבוס אמר לי כשאמרתי לו בעצב שאני לא חושב שאלך יותר למילואים - שהעבודה שאני עושה עכשיו חשובה ומועילה למאמץ המלחמתי למרות שאני לא לובש מדים, ושבמצב הנוכחי היא גם עלולה להיות מסוכנת כמעט כמו שירות קרבי.

אתמול, או אולי שלשום? הזמנים מתבלבלים לי מאז התחיל המצב הזה שעדיין אני מהסס לקרוא לו מלחמה למרות שנדמה שהוחלט כבר פה אחד לכנותו מלחמת לבנון השנייה, מיצי הופיע אצלי פתאום ונפל לזרועותיי. מיצי הוא סוג של אקס שלי. לא הייתי בסדר כלפיו, אני הראשון שיודה בכך. אין ספק שלא הייתי ראוי לרגשות הכנים והתמימים שרחש כלפי כשהיינו כמה ימים זוג. בסופו של דבר חזרתי, מאושר מאוד, לרוני, ולמיצי יכולתי להציע רק ידידות כנה.

אחרי כמה חודשים של קרירות מופגנת מצידו הוא מצא לו חבר חדש ומוצלח ממני פי כמה - בחור נחמד ממשפחה טובה ואמידה - עשה דיאטה חריפה, הוריד שערות בלייזר (על כך אני מצטער בסתר לבי עד היום) ופקד בקביעות את מכון הכושר. לאט לאט התקרבנו שוב, הלכנו יחד לסרט ברוקבק שרוני סירב לראות ועומר, החבר של מיצי, לא רצה לראותו יותר מפעם אחת, וגם הלכנו למסיבת הפורים של מיצי ועומר. אחר כך העניינים בין מיצי לחבר שלו השתבשו משום מה, ומיצי בא לגור אצלנו לכמה זמן - שתה הרבה, עישן עוד יותר, וקצת ירד מהפסים, ושוב עשיתי לו עוול ונגררתי לעשות איתו ועם רוני שלישייה למרות שלא הייתי צריך. קורה, לא?

בסופו של דבר מיצי אושפז במחלקה פסיכיאטרית ויצא מתוך חיי למשך זמן מה. אחרי שהשתחרר מהטיפול הוא ניסה להטליא את יחסיו עם עומר, אבל זה לא הלך. הם נפרדו ומשפחתו החליטה לשלוח אותו לביקור ממושך אצל הדודה באמריקה. די שמחתי כששמעתי על כך כי מיצי הוא בחור רגיש וטיפה שרוט, וכל הלחץ והמועקה של הספק מלחמה הזו בטח לא היו מיטיבים איתו, ובכל זאת הנה הוא שוב פה. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי, אחרי שחיבקתי אותו בחום וראיתי, לא ממש בצער, שהוא שב למידות גופו הקודמות וכל העבודה שעשה על עצמו בשנה האחרונה הלכה לטמיון. "אתה נראה ממש נפלא." אמרתי, כי אני יודע שמיצי סובל מחוסר בטחון איום בקשר לצורה שלו ולא מקבל את עצמו כפי שהוא למרות שלדעתי הוא ממש דובון מתוק.

"שקרן אחד. אני שמן ומגעיל. היום אני מרגיש מכוער נורא ואני גם צריך להסתפר."

"אתה לא מגעיל ולא מכוער, אבל אתה באמת צריך להסתפר." הסכמתי איתו, "באת לקריה כדי להסתפר אצל קוקו וז'וז'ו?"

"כן, אבל בעיקר באתי לפה כדי לראות אותך ולברוח מההורים." אמר מיצי, ובדרך למספרה התלונן על הוריו ששלחו אותו מהבית כי נמאס להם מכל המשברים שלו, והודה שהוא מבין אותם לגמרי, אבל אצל הדודה היה זוועה. הוא נורא השתעמם והיה בודד והתגעגע נואשות לארץ ולחברים, וכשחזר סוף סוף אחרי תחנונים רבים הביתה התחיל הבלגאן בעזה, ובגלל שאחיו הצעיר משרת שם בסדיר אימו נטרפה מדאגה והתחילה שוב לעשן אחרי ששנים רבות לא נגעה בסיגריה, והוא סובל נורא מהעשן ומהמתח שנוצר בבית, והוא בכלל מבוגר מידי לגור אצל ההורים ו...

"אז למה שלא תגור קצת אצל חמי? בין כה וכה רוני כמעט לא בבית." התערב קוקו בשיחה וקרץ לי כשהעוויתי לעומתו את פרצופי בהעוויות איומות של איום ברצח. מיצי ששערו נחפף באותה שעה ועיניו היו עצומות לא ראה כמובן את הפנטומימה שניהלנו מעל לראשו ואמר בשמחה שזה רעיון מצוין, והוא רק מחכה לקבל ממני הזמנה וכמובן שהזמנתי אותו. אולי זה קצת מוזר שהוא שוב גר איתי, אבל הרגשתי נורא בודד אחרי שכמעט כולם נסעו והשאירו אותי לבד, וחוץ מזה אני עוד מרגיש קצת אשם בגללו וקשה לי לסרב לו. עוד באותו ערב התייצב אצלי מיצי עם מזוודות תפוחות מבגדים, ערם ערמת דיסקים של אופרות ומחזות זמר ליד המערכת והיה מאושר עד הגג עד שההפוגה הקצרה נגמרה ושוב התחילו האזעקות. אני מבין שהוא חרד ולחוץ, גם אני בדרכי המאופקת (אני מקווה) די עצבני מהמצב, אבל הוא באמת מגזים. כל אזעקה הוא מאלץ אותי לרוץ איתו לחדר הארונות ולהמתין שם רבע שעה לפחות, דחוק בין מדפים וקולבים, הוא פוחד לצאת מהבית, נתקף בהלה כשאני הולך לעבודה, ולא מוכן להתקלח אם אני לא נמצא שם ושומר עליו.

"שומר עליך ממה?" אני מנסה להכניס מעט בינה בקדקודו, "מה אני כבר יכול לעשות אם תהיה אזעקה?"

"תחזיק אותי." הוא עונה במסתוריות.

כמובן שהוא מתעקש לישון לידי למרות שיש ספה נוחה מאוד בחדר האורחים, והוא הולך אחרי לכל מקום ולא נותן לי להיות רגע לבד, מה שמהווה קצת בעיה כשאתה רוצה להביא ביד. אפילו כשאני מסתגר במקלחת הוא נעמד ליד הדלת ומדבר ללא הרף - מרוב עצבנות לטענתו - לך תעשה משהו ככה.
החרדה שלו מדבקת. כל רעש קטן הוא קופץ בבהלה, כל אזעקה (בשבת היו שבע או שמונה) מכניסה אותו להתקף בהלה, כל מטוס שעובר, או מסוק שמטרטר מעל לבית גורם לו להתכווץ מפחד. מצד שני הוא באמת אורח נוח. הוא בשלן טוב, והוא מנקה ומסדר אחרי כמו אימא פולנייה, רק בלי הקיטורים, והערב אפילו עשה לי מסאג' בעורף כשהתלוננתי שאני מתוח וכואב לי. לרוני נודע רק במוצאי שבת שהוא אצלנו - כשליאור לא פה אין מי שיספר לו רכילויות - והוא לא התלהב יותר מידי מהרעיון. "אבל נוח לשנינו להיות יחד. ההורים שלו משגעים אותו, ולי נורא עצוב, אתה לא בבית וכולם ברחו ואני פה לבדי. מיצי בחור טוב, אפילו חץ אוהב אותו."

"חץ אוהב את כל ההומואים, ומיצי פסיכי."

"היה לו משבר נפשי קטן, זה לא עושה אותו פסיכי."

"אני מקווה שהוא לוקח כדורים בצורה מסודרת."

"לא יודע, זה לא עסקי. הוא נראה לי די בסדר חוץ מהפחד שלו מהאזעקות שזה טבעי."

"איפה הוא ישן?" הגיע רוני ללב הבעיה.

"בעקרון בחדר אורחים, אבל... אה... הוא קצת לחוץ מהמצב הביטחוני אז..."

"אהה!"

"תפסיק. אני לא שואל איפה סיסי ישן."

"מי ישן בכלל? יש לך מושג איזה בית משוגעים הולך פה? בקושי יש לי זמן להשתין. טוב. אני חייב ללכת." וסגר. היום הוא התקשר שוב, קצת פחות לחוץ בזמן והתחיל להציק לי למה לא סידרתי את זה, ולא טיפלתי בהוא, ולמה אני מזניח ולא משקיע ומבולבל ולמה אי אפשר לסמוך עלי בכלום... ולסיפורים ולבלוגים שלך יש לך זמן, אבל כשאני מבקש דבר אחד קטן... בקיצור, הפזמון הרגיל.

"תעזוב אותי." התרגזתי, "בשביל מה אתה מתקשר אם כל מה שאתה רוצה זה להציק לי?" לא עזר. הוא המשיך להציק, ולמתוח ביקורת, ולנדנד, ולחלק לי הוראות - כל הדברים שאני שונא. בדרך כלל אני מנסה לשתף איתו פעולה ולמלא את בקשותיו, אבל היום הייתי עייף מאוד מלילה של נדודי שינה, ולא הצלחתי להשלים שעות שינה כי היו אזעקות כל אחרי הצהרים, והבטן כאבה לי, והיה לי חם, ומיצי התעקש לשמור איתי על קשר עין מהרגע שנכנסתי הביתה וסיפרתי לו על הקטיושה שנפלה לא רחוק מהעבודה שלי.
"די כבר!" צרחתי על רוני, "מספיק כבר, אין לך מושג בכלל מה עובר עלינו פה עם המרחבים המוגנים האלה שהם סתם בדיחה, וכל הזמן אזעקות, וכל החיים מבולגנים, והיום כמעט נפלה עלי קטיושה, וזרקו אותי מהמילואים כי אני נשא, וכל מה שיש לך בראש זה איזו קבלה מסכנה שאיבדת? תעזוב אותי כבר. בין כה וכה הדואר סגור וגם המועצה לא מתפקדת, די כבר להיות ניג'ס!" וסגרתי לו את הטלפון בפרצוף.

הוא חיכה קצת והתקשר שוב. לא בא לי לדבר איתו, ביקשתי ממיצי שיענה והלכתי להתקלח. כשחזרתי מיצי ביקש ממני מאוד יפה שאשב לאכול ארוחת ערב, והגיש לו אותה בצורה כל כך יפה ומושקעת שלא היה לי נעים להגיד לו שאני לא רעב. אכלתי ואפילו נהניתי. לקחתי את הכדורים שהייתי צריך לקחת, וראיתי שוב חדשות, ועוד חדשות, ואחר כך עוד קצת עד שנשבר לשנינו. עכשיו אני באמת כבר נורא עייף. מיצי כבר ישן מזמן, אני גם הולך לנסות לישון. 

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...