טנק ורוד במצעד הגאווה בבירמינהגם
טנק ורוד. צילום: Les Chatfield, Flickr.

 >  >  > 

דיווחים מהמרחב המוגן - פרק י'

מלך הספונטניות

אתמול בערב הכלב חזר. חבר של דני ראה אותו משוטט בחוץ, והתקשר לחבר אחר שגר לידינו שיבוא מהר. הכלב עבר מיד ליד והובא על כפיים ישר הביתה. כל כך שמחתי לראות אותו בריא ושלם. קצת רזה, קצת רעב, אבל סך הכל לא דרוס ולא פצוע, ובהחלט שמח וטוב לבב. הוא שתה, אכל וקפץ עלי בשמחה, ואחר כך נרדם לו בשלווה על הסדין הישן שפרסתי לו בכניסה. מרוב שמחה התקשרתי לרוני כדי להשאיר לו הודעה בנייד, ולהפתעתי הטלפון שלו היה דלוק והוא ענה לי מיד ואפילו נשמע רגוע למדי. "מי זה? חמי? תמסור לו ד"ש חם." שמעתי ברקע את קולו של סיסי.

אני עדיין לא קולט איך הם קימבנו שסיסי יחזור עם רוני לרמת דוד ויקבל מיטה בחדר שלו. אצל הכחולים זה אחרת לגמרי מאשר אצל הירוקים. דבר אחד משותף לשני הצבאות הללו - הומופוביה חזקה מאוד. הם בטח מעזים לגעת זה בזה רק בשירותים או... אני שוקע במעין הזיה בהקיץ קצרה ומחרמנת על סיסי ורוני מנסים לבצע זה בזה את זממם כשהם דחוקים בתוך חדר ארונות קטן וחשוך מלא חומרי ניקוי ו... "חמי, אתה כועס עלי? תדבר איתי, מה עובר עליך?"

"אני לא כועס. מה פתאום כועס? אני מתגעגע נורא ואני עצוב, מה פתאום כועס?"

"חשבתי ש... אתה יודע... בגלל הקטע של הבוקר."

"מה שקרה בבוקר היה אחלה. עמד לי לא? אם לא הייתי מרוצה היית רואה את זה."

"ולא תגיד אחר כך שלחצתי אותך, שהפעלתי עליך לחץ חברתי ונפשי, אתה יודע, כל הדברים הפלצניים שאמרת בגלל הסיפור של מיצי."

"הסיפור עם מיצי היה שונה לגמרי, אל תשווה בכלל."

"מה איתו בעצם?"

"הוא בחו"ל. שלחו אותו לאיזה דודה בארה"ב שינוח קצת."

"ועומר?"

"הלך למילואים לפני שבוע. הוא תכנן לנסוע אחר כך לבקר את מיצי ולעשות איתו את הטיול הגדול מחוף אל חוף, אבל עם כל מה שקורה היום... לך תדע מה יהיה."

אנחנו משוחחים קצת על המצב ורוני אומר שלדעתו בקרוב מאוד יכניסו שוב כוחות רגליים לבוץ הלבנוני ופולט כבדרך אגב שהוא שמח שאני כבר לא עושה מילואים, ודי מופתע מהתגובה הנרגזת שלי.

זה לא שאני אוהב כל כך לעשות מילואים, וזה לא שאני כזה פטריוט גדול, ונכון שבמקום העבודה שלי אני מועיל לא פחות, אפילו יותר, אבל בכל זאת... כשאני חושב שלעולם לא אקבל יותר את מעטפת החאקי הזו ולא אלבש יותר מדים משהו בלב נצבט. אחר כך אני מספר לו שאחותי ניתקה את היחסים עם החבר האנגלי שלה והתפייסה עם בעלה שהמשיך לחזר אחריה, להצהיר הצהרות אהבה ולהבטיח הבטחות (שהוא בטח לא יקיים), ועכשיו היא והילדים אצל הוריו במושב. התכניות שלה לנסוע ללמד באנגליה התבטלו. "אז היא החליטה בסוף שהיא כן אוהבת אותו?" משתומם רוני.

"לא יודע. לא חושב שהיא התאהבה בו פתאום, אבל בכל זאת, יש את הילדים, ויש משכנתא וחובות... ואם הוא באמת מוכן להשתנות וללכת לקראתה ולסלוח לה על הבחור ההוא... גם אם האהבה לא בוערת יש דברים חשובים לא פחות, חובות, אחריות... לא זורקים את כל זה בגלל רומנטיקה."

"אני מקווה שהיא לא תתחרט בעוד כמה שנים ואז היא תגלה שכבר מאוחר מידי."

"גם אני. לדעתי זה תלוי בבועז, אם הוא ימשיך לחזר אחריה ולפנק אותה ולא יחזור להיות זבל כמו קודם יש להם סיכוי." 

אנחנו מקשקשים עוד קצת, משווים את מפלס ההיסטריה המוגזם של אימא שלו ואחיותיו לעומת האפטיות האוטיסטית כמעט של הורי. מרכלים על חברים משותפים ורגע לפני שאנחנו נפרדים הוא זורק לי כמעט מבלי משים שאולי בכל זאת הם יצליחו לקפוץ הביתה ביום שישי בלילה.

"אתם?" אני מחדד את הנקודה, "מעכשיו זה כבר לא רק אתה אלא אתם?"

"כן, טוב, תראה... אם אתה לא רוצה הוא יכול לישון על הספה."

"רק שאני אבין רוני, הסידור הזה שיש לך עם סיסי, זה הולך להיות עניין קבוע?" אני שואל במין טון חמוץ מתוק כזה. טון פולני שקשה מאוד לאחד שלא גדל בעדה שלי לדעת ממנו אם אני כועס או צוחק.

רוני כמובן מתבלבל ומתחיל להתגונן. "אין לי שום סידור עם סיסי, אבל..." 

"אבל מה?" אני צועק עליו, "אתמול היה לי הרושם שסיסי הוא סטוץ חד פעמי, ופתאום זה נהיה אנחנו, אולי תסביר לי מה קורה כדי שאני אדע אם אני צריך להתחיל לעשות קניות לשלושה?"

רוני עונה לאט, וברור שהוא לא יודע בעצמו מה עומד לקרות מחר וזה כלל לא מטריד אותו. הוא מלך הספונטניות. זורם בלי לחשוב על העתיד. "אני לא יודע מה לענות לך חמי, למה אתה כועס? לא היה לך טוב איתו?"

"אז מה אם היה לי טוב? סיסי הוא לא איזה צעצוע נחמד שאתה מחבק כשאני לא יכול לישון אתך רוני, הוא בן אדם עם רגשות ותכניות בדיוק כמוך!" אני מאבד את סבלנותי ועכשיו אנחנו באמצע מריבה ספונטנית שהתבשלה על אש קטנה כבר כמה ימים.

במריבות רוני פורח, עכשיו הוא מפסיק להתנצל וגם הוא צועק. "אל תתעלק עלי מנחם! לא כולם עושים תכניות חומש מפורטות כמוך. לא שמעת שיש בני אדם שמרשים לעצמם להיות ספונטניים וזורמים?"

"שמעתי ולא אהבתי. זה ייגמר בבכי."

"אתה כזה פולני!" הוא מתיז בבוז שתמיד מעלה את חמתי להשחית.

"ואתה כזה..." אני נתקע, נחנק מרוב עצבים, אומר לעצמי להרגיע ואז ממשיך בקול שקט יותר, "בן אדם לא עוזב את המרכז ומתנדב לשרת בצפון המופגז רק כדי להרגיז את האימא השתלטנית שלו (סיסי סיפר לנו בעליצות מרושעת שאימא שלו חטפה התקף עצבים כשהיא שמעה שהוא ברמת דוד שבדמיונה האימהי המודאג הפך לבסיס הכי מטווח בארץ) אתה לא מבין שהוא מאוהב בך?"

"כן, גם אני חשבתי ככה, אבל מאז שהוא פגש אותך ואת הזין הנחמד שלך הוא לא מפסיק לדבר עליך. אני חושב שהוא העביר את הקראש שלו ממני אליך."

"ואני חושב שאתה משחק באש. חיים של בני אדם זה לא צעצוע ואתה צריך..."

קול צפירה חזק קוטע את המריבה שלנו. "זין! עוד פעם אזעקה! חשבתי שזהו, שגמרנו עם הבלגן הזה."

הוא מגחך, לא מוטרד כלל מרעש האזעקה שנשמע עמום מאוד במעבדה התת קרקעית שלו. "מה שקרה עד היום היה רק ספתח מנחם. לדעתי זה ייקח עוד כמה שבועות, אבל תירגע, בסוף יהיה טוב." הוא מנסה לעודד אותי, ואז מישהו קורא בבהילות בשמו והוא נפרד ממני ומנתק.

אני בטוח שהוא צודק, בסוף יהיה טוב, אבל לדעתי קודם יהיה עוד הרבה יותר רע, והדבר היחיד שיזרום פה זה דם, יזע ודמעות.
בסוף רוני לא הצליח להגיע הביתה וישנתי לבד עד שפתאום מיצי הגיע ונפל לזרועותיי, מרגיש נורא אמיץ וגאה בעצמו על שעזב את הגולה הבטוחה לסבול יחד איתנו בארץ הקודש, עד שפתאום נשמעה עוד אזעקה.

מיצי זינק לחדר הארונות  שמשמש גם כמרחב המוגן בדירה ועד שלא התחננתי לפניו הוא לא הסכים לצאת ממנו גם אחרי אזעקת ההרגעה. בסופו של דבר הוא נרדם, מגולגל בפיקה הוורוד שנתתי לו, וישן בשלווה גם שקמתי לשירותים איזה מאתיים פעם. כשחיבקתי אותו הוא שתק והתמסר בצייתנות לחיבוק שלי, ואפילו הציע שילך לעשות לי משהו חם לשתות. "לא, זה בסדר, תישן." אמרתי והוא נרדם מיד, ראשו שעון בנוחות על כתפי, ורק אני נשארתי ער, מנמנם קצת, כמעט שוקע בשינה ושוב מתעורר.

לפרק הקודם לפרק הבא 

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...