איידס (אילוסטרציה). צילום: Sham Hardy, Flickr.

 >  >  > 

כמו קווים מקבילים - פרק ו' ואחרון

תישן טוב חמוד

הצלחתי לסיים את קריאת הקטע הזה, אבל לא אזרתי די כוח להמשיך לקרוא, די היה לי במה שקראתי. ברור היה לי שמה שקראתי היה האמת לאמיתה, זה מה שבאמת קרה לו אחרי שברח מסיני ונחת באמסטרדם. ככה הוא נדבק באיידס, לא כי עשה סקס בלי קונדום בגלל שהיה שיכור או מסטול, אלא כי הניח לעצמו בראש צלול, מתוך בחירה, להפוך לזונה, או עבד, או מה שזה לא יהיה של האיש הזה שהוא קרא לו האדון. סגרתי את המחשב שלו, עשיתי מקלחת במים רותחים, משפשף את עצמי בספוג, וזחלתי למיטה, להמתין לעילאי. בזמן שהמתנתי חשבתי על מה שקראתי וניסיתי להבין את עילאי המסכן שמשום מה, מתוך רגשות אשם או השד יודע מה, הניח לעצמו להידרדר לדרגת בשר חסר רצון ורגש. מה שעבר עליו היה מעורר רחמים, מזעזע ממש, חשתי כאב נורא בגללו, אבל ידעתי שאחרי שקראתי מה שקראתי אני מעדיף לשכב עם בחורה מאשר לגעת בו שוב. 

כשהוא הגיע לפנות בוקר, עליז וגאה בטיפ היפה שקיבל, מחייך אלי בשמחה, ניסיתי לחייך אליו, לשאול איך היה, להתנהג כרגיל, אבל הוא חש מיד שאני מזייף. כנראה שהריח את זה עלי כשנרתעתי אינסטינקטיבית מהחיבוק שלו.

"מה קרה?"

"המחשב שלי הלך, השתמשתי במחשב שלך ונכנסתי לתיקיית 'אני'."

הוא עצם את עיניו לרגע ואחר כך פקח אותן. "כמה קראת?"

"רק את הסיפור על הספסל בסאונה. לא היה לי כוח לקרוא עוד."

"קראת מספיק." אמר והתיישב, דוחף את כפות ידיו מתחת לירכיו כדי שלא אראה שהן רועדות.

"אני לא מבין." אמרתי, "אני פשוט לא מבין, למה עשית את זה?"

"כי היה לי צורך בזה." הוא אמר, "אני לא מבין בעצמי למה, אבל היה לי צורך להיות... להיות כזה."

"מה, זונה?"

"לא, עבד. הרגשתי שאני חייב להיות רכוש של מישהו, להתמסר לאדם חזק יותר. היה לי מזל שהאדון הזה הסכים לקבל אותי, הוא היה די מבוקש בזמנו."

"בזמנו, ומה קרה לו עכשיו?"

"מת ממנת יתר. אף אחד לא יודע אם הוא לקח יותר מידי סם כי הוא ידע שהוא נשא או שזו הייתה תאונה, והאמת שלאף אחד לא אכפת."

"איך זה נודע לך, דאץ' סיפר לך?"

"לא, מה פתאום? קראתי על זה באינטרנט באתר של סאדו מאזו. דאץ' בכלל לא היה בעניינים האלו. הוא רק עזר לי בשבוע הראשון להתמצא קצת באמסטרדם ואחר כך נפרדנו ועברתי אליו."

"אל האדון הזה?"

"כן, אתה בטח חושב שהוא היה רשע וסדיסט ואולי הוא היה כזה, אבל זה מה שהייתי צריך אז וזה מה שקיבלתי."

"אני לא מבין את זה עילאי, אני פשוט לא מבין. זה פשוט לא הגיוני שבן אדם שפוי יניח לעצמו בכוונה להגיע למצב נוראי כזה."

"מה שלא הגיוני פוקסי זה לחפש הגיון בכל דבר שבני אדם עושים לעצמם. זה מה שלא הגיוני פה."

"אתה עדיין עושה דברים כאלו, מחפש מישהו שיתעלל בך, שיעשה ממך זונה, יתייחס אליך כמו אל סתם גוש בשר? כי אני עילאי, אני לא מסוגל לזה. אני יכול בצחוק להחזיק לך בכוח את הידיים תוך כדי זיון, אבל להיות אדון ולקחת כסף מאנשים שיזיינו אותך, זה גדול עלי, הסיפור הזה הוא יותר מידי בשבילי עילאי."

"אני יודע. בגלל זה לא סיפרתי לך כלום."

"יש עוד דברים שלא סיפרת לי?"

"כן, לא סיפרתי לך שזרקו אותי מהצבא אחרי שנה וקצת כי ניסיתי להתאבד."

"למה עילאי? למה ניסית לעשות דבר כזה?"

"לא יודע. ככה. הייתי חייב. כל זמן שרק חתכתי את עצמי הצלחתי להסתיר את זה, אבל בסוף זה לא הספיק. ניסיתי למחוק את עצמי לגמרי, אבל נכשלתי וזרקו אותי מהצבא."

"חתכת את עצמך?" נדהמתי, "מה זאת אומרת חתכת?"

"הנה, ככה." הוא הראה לי את הצלקות על ירכיו ושוקיו, "עשיתי את זה עם סכין גילוח."

"אמרת לי שזה מתאונה, שנפלת עם אופניים ומאז אתה לא מעז לרכב."

"האמת שאני לא יודע לרכב על אופניים. ממי יכולתי ללמוד? לאימא לא היה זמן ואבא תמיד היה בחו"ל."

"לא יכולת לבקש מחבר, או משהו כזה?"

"ביקשתי מאחיו הגדול של רוני, החבר הכי טוב שלי אז. הוא הסכים והוא באמת לימד אותי, לימד אותי איך למצוץ לו. הייתי אז בן עשר, בערך בגיל שתים עשרה כבר עברנו לזיונים ממש. להורים שלו הוא סיפר שהוא מלמד אותי לשחק כדור רגל. עד היום אני לא יודע לרכב על אופניים או לשחק כדור רגל, אבל אני מוצץ נהדר ואני זיון מעולה."

"עילאי..." התחלתי לבכות, "למה לא סיפרת לי את זה בהתחלה, כשרק נפגשנו? למה... חשבתי שאתה סתם ילד מפונק שנהנה להתמסטל ולנהוג מהר מידי. לא הבנתי ש... למה לא סיפרת לי?"

"ומה זה היה עוזר? עד שפגשתי אותך זה כבר היה מאוחר מידי. חשבתי שאתך אני אצליח לפתוח דף חדש, אבל טעיתי, בגלל זה ברחתי."

"אם הייתי יודע למה באמת ברחת הייתי בא אחריך."

"לא. לא היית בא. אם היית יודע את האמת היית מראה לי מיד את הדלת וחוזר ללימודים שלך. טוב, אני הולך."

"לא, אל תלך עילאי. תישאר. אנחנו נתגבר על זה יחד."

"באמת?" הוא חייך בספקנות, "נמשיך לישון יחד ואתה תחבק אותי כל לילה ותגיד לי שאתה אוהב אותי? לכזה יחד התכוונת פוקסי?" שאל, פורש לעומתי את זרועותיו לחיבוק.

זה היה עוד מבחן, וגם בו נכשלתי, נרתעתי ממנו והוא הוריד את ידיו ושוב חייך. "לא, לא חשבתי שהתכוונת ליחד כזה."

"אני מצטער עילאי, האיידס היה דבר אחד, עם הוירוס אני מסוגל להתמודד, אבל זה, זה פשוט גדול עלי. אני צריך זמן לחשוב על זה, להסתגל לרעיון."

"כן, בטח." אמר עילאי, "אתה צריך זמן. אני יודע, הגיוני, אתה הרי לא בן אדם שמחליט סתם ככה, בלי לחשוב קודם. תשמע פוקסי, אני אלך לישון עכשיו ואתה לך לעבודה, נדבר על הכול כשתחזור."

"בסדר." אמרתי, "תישן טוב חמוד, אני הולך." וברחתי.

 

מאוחר מידי – מעין אפילוג

אלו היו המילים האחרונות שאמרתי לו. לא דיברנו יותר כי כשחזרתי כי הוא כבר לא היה שם. השאיר לי מכתב מנומס שבו הודה לי על הכול. סיפר שקיבל הצעת עבודה משתלמת בתל אביב ושהוא מאחל לי כל טוב.

למרבה הפלא הפעם הוא לא שיקר ובאמת ראיתי עבודות שלו בעיתונים, בעיקר במדורי הרכילות. צילומים של מפורסמים ומפורסמות במסיבות וקצת צילומי פאפרצי. הוא נעשה כמעט מפורסם ושמעתי שהוא נחשב לבליין רציני. קראתי באיזה עיתון נשים ראיון איתו – זה היה חומר הקריאה היחיד אצל רופא השיניים שלי - הוא אמר לכתבת שנמאס לו לצלם סלב, שיש לו גם צילומים אחרים, צילומים אמנותיים, ושעוד מעט הוא יעשה מהם תערוכה, אבל זה לא קרה מעולם, כמה שנים אחרי שהוא יצא מחיי הוא נהרג בתאונת דרכים כשחזר ממסיבה.

הפעם הגורם היה טעות אנוש אמר הקריין והוסיף שהכביש היה חלק, ומזג האוויר בהיר והרכב היה תקין, והקריינית העירה בחומרה שההרוג היה ידוע כנהג פרוע, במיוחד אחרי ששתה קצת, ולכן הוא נהג לבדו, אף אחד לא רצה לנסוע איתו אחרי המסיבה. 

בן זוגי, בחור נחמד, שקט, רגוע והגיוני, הרים גבה כשאמרתי לו שאני רוצה ללכת ללוויה, ושאל אם אני רוצה שגם הוא יבוא איתי. הודיתי לו, אבל אמרתי שאין צורך, זה משהו שאני צריך לעשות לבד. הלוויה הייתה בבית קברות מרוחק שלא הכרתי ועד שהגעתי הטקס כבר נגמר, כולם הלכו, נשארו רק שני אנשים, גבר ואישה צעירים שדמו מאוד לעילאי בתווי הפנים השדוניים ובצבע השער החום ערמוני.

"אתם ענר ועירית?" שאלתי והם הנהנו אלי באדישות. בגלל אימא של עילאי לא נפגשנו מעולם והם לא ידעו שאני ועילאי חיינו יחד ואהבנו פעם אחד את השני, ואולי טוב שכך.

"אני נתן פוקס, פעם הייתי חבר שלו. אני מצטער, אבל הגעתי מאוחר מידי."

התאומים הודו לי שבכל זאת באתי, שמו אבן על תלולית העפר הלחה והלכו. עמדתי שם כמה דקות, חושב עליו, ואחר כך שמתי גם כן אבן קטנה על קברו וביקשתי שוב סליחה שאיחרתי. "תישן טוב חמוד. אני הולך." אמרתי והלכתי.  

לפרק הקודם
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...