איידס (אילוסטרציה). צילום: Sham Hardy, Flickr.

 >  >  > 

כמו קווים מקבילים - פרק ה'

אצל גברים זה אחרת

בגלל קבוצת התמיכה של עילאי פגשתי שוב את אבא ואפילו ישבנו יחד ליד אותו שולחן בחתונה של דותי ויאנה. הכול קרה בגלל החשש מפני נהיגה שפיתח עילאי אחרי התאונה שעשה בסיני. מאחר והפגישה הייתה מחוץ לקריה שלנו נאלצתי להסיע אותו בעצמי לקבוצת התמיכה שהפגישות שלה התקיימו במקלט טחוב שבבקרים היה צהרון לילדי גן ובערבים התקיימו בו פגישות של קלפטומנים, שומרי משקל, אלכוהוליסטים אנונימיים ושאר מוכי גורל כפי שכינה אותם עילאי. בעזרת חברי הקבוצה הוא פיתח חוש הומור מקאברי שקצת זעזע אותי – תמיד הייתה לו נטייה לבדיחות זוועה והאיידס רק החריף אותה – אבל נראה היה שהמפגשים הללו עוזרים לו לצאת קצת מהקליפה שלו.

פה ושם חברי קבוצת התמיכה יצאו למפגשים חברתיים ואפילו הגיעו לביקור אצלנו בדירה. להפתעתי לא כולם היו גברים וגם הגברים לא היו כולם הומואים, היו שם גם סטרייטים אם כי הם היו במיעוט. עילאי שתמיד הסתדר נהדר עם בחורות יצר קשר טוב מאוד עם בחורה אחת, לסבית שנדבקה באיידס מהגבר היחיד שהצליח לפתות אותה לסקס, דבר שמשום מה הצחיק מאוד את שניהם. שמה היה בר, מורה להתעמלות ושחקנית כדור סל נלהבת שהפכה לכמעט בת בית אצלנו, והיו עוד כמה, כולם אנשים נחמדים ורגילים לגמרי שבחיים לא היית מנחש שהם נשאים. גם עם המנחה – פסיכולוג במקצועו - עילאי התיידד מאוד ובילה זמן רב בשיחות איתו גם מחוץ לשעות הפגישה. הרעיון של קבוצת תמיכה היה מעולה ועילאי הפיק ממנו תועלת רבה נותרה רק בעיה אחת - מה עושים איתי בזמן שהם נפגשים? "בוא אלינו." אמרה יאנה, "אנחנו גרים ממש קרוב."

זה היה פתרון טוב, וגם אם הם לא היו תמיד בבית עדיין עדיף היה להיות אצלם ולא להסתובב בחוץ שלוש שעות, או לחזור הביתה ואחר כך שוב לחזור ולקחת אותו, וככה יצא שאחרי כמה פגישות הגעתי לבית של דותי ובמקום למצוא אותו ואת יאנה מצאתי שם את אבא. "אבא?" נדהמתי כשהוא צץ פתאום מהמקלחת, מחזיק מפתח שוודי בידו. "מה אתה עושה כאן איתן?" תיקנתי את עצמי, נזכר שהחלטתי שבחיים אני לא אקרא לו יותר אבא.

"יאנה בקשה שאני אבוא לתקן אצלם את הנזילה בברז, אבל הברז בכלל לא נוזל, אני לא מבין מה הבעיה, אולי היא התכוונה לברז במטבח או שאולי..." הוא הסיר את משקפיו והביט בי במבט מבודח, "אולי עבדו עלי? מה דעתך נתי"

"דעתי שניסו לעבוד על שנינו. חבל, זה לא יעזור."

"כן." אמר אבא, "אני מסכים. הוא חזר למקלחת והתחיל לסדר את הכלים בארגז הפח המיושן שלו שכילד ראיתי בו ארגז פלאות וחקרתי חקור היטב.

"אתה עדיין משתמש בדבר הישן הזה?"

הוא חייך, "כן, למה לא?"

"ככה, כי נראה לי שלא מתאים לבן אדם שהחליף את האישה במודל חדש להמשיך להשתמש בארגז העתיק הזה."

"תפסיק עם זה נתי, אני ואימא שלך... זה בכלל לא היה ככה, ואני עם אשתי לא בגלל הגיל שלה אלא כי היא בן אדם שאני אוהב מאוד."

"כן, בטח. שמענו עליך איתן." לגלגתי.

"נתי, לא משנה מה אתה חושב עלי, אני עדיין אבא שלך ומרגיז אותי שאתה קורא לי איתן בטון כזה. תפסיק!" נזף בי אבא.

"אתה לא אבא שלי ונאווה לא אימא שלי." התזתי נרגז ופניתי ללכת. 

הוא השיג אותי והניח יד על כתפי, "נו, די כבר עם זה נתן. אתה כבר מבוגר מידי להתנהגות כזו, הגיע הזמן שתפסיק עם מרד הנעורים הזה."

"זה לא מרד נעורים זה..."

"נתי די, בבקשה."

"מה די? אתה התחלת."

"נכון, אתה צודק, אני התחלתי. דיברתי שטויות וטעיתי, אני מתנצל. אתה סולח לי? בבקשה נתן, לא משנה שאתה הומו, אתה הבן שלי ואני אוהב אותך בכל מקרה."

לא יודע מה גרם לי לפלוט את זה, אבל המילים פשוט קפצו לי מהפה. "גם אם אני אהיה חולה איידס?"

הבעת אימה ובלבול עלתה על פניו, "אבל... אבל דותן אמר שהחולה הוא החבר שלך, הבחור הזה עם השם המצחיק, הוא הדביק אותך?"

"לא, הוא לא, ושמו עילאי."

"שם מוזר." העיר אבא, "מעניין מה ההורים שלו חשבו לעצמם?" שאל את עצמו והתיישב בעייפות על כורסא, "הפחדת אותי נתי, אבל גם כחולה איידס אני אוהב אותך."

"טוב, אני לא חולה. רק שאלתי."

"אני מבין."

"אבל אני חי עם חולה איידס ולמרות שאנחנו נזהרים יש בזה סיכון." הוספתי.

"אתה אוהב אותו?"

"כן, מאוד."

"בסדר, רק תיזהר."

"אני נזהר והוא נזהר עוד יותר."

"טוב נתי אני סומך עליך ואני מצטער שלא הזמנתי אותך לחתונה ולברית, חסרת לי שם, חשבתי הרבה למה היציאה שלך מהארון נעשתה כזה ריב מכוער, סך הכול ביקשתי שלא תעשה סיפור מזה שאתה הומו כי ליאת באה ממשפחה שמרנית ודי קשה להם עם זה שהיא מתחתנת עם גבר מבוגר ממנה וגרוש, זה הכול, ביקשתי קצת התחשבות ואתה התפרצת כל כך... הרגשתי שאתה סוגר איתי חשבונות על כל העבר המשותף שלנו."

"איזה משותף? בקושי שמתם לב אלי ואל דותן."

"אתה צודק במידה מסוימת, אבל מצד שני אם לא היית ילד בוגר ויעיל כל כך ולא היית מטפל בו יפה כל כך אולי היינו מפסיקים להתנהג כמו מטומטמים ומתפנים אליכם."

"אה, אז אני אשם?"

"לא נתי, אתה לא אשם, אף אחד לא אשם. לפעמים אנשים עושים טעויות בתום לב ולפעמים, אם יש להם מזל, הם מצליחים לתקן אותן. לא הייתי צריך להתחתן עם נאווה, אבל זה נעשה, יש לנו שני בנים נהדרים ועל זה אנחנו לא נצטער אף פעם. כל אחד מאתנו בנה לו חיים חדשים מאז ואני רוצה להודות לך שלא גרמת לדותי לנתק איתנו את הקשר למרות שכעסת עלינו מאוד."

"עשיתי מה שנראה לי הכי הגיוני והוגן." אמרתי והתיישבתי מולו, "אז איך זה להיות אבא לילד קטן?"

"די מעייף." חייך אבא, "לא הייתי מתנגד לקצת עזרה מהבנים הגדולים שלי." 

"נו, אז התפייסתם סוף סוף?" חקר אותי דותי אחר כך בלהיטות.

"כן, בערך."

"יופי, נהדר. זה היה רעיון של יאנה, אתה לא כועס?"

"לא, למרות שבדרך כלל אני לא אוהב שעובדים עלי."

"אני יודע נתי, אבל אני חולם שבחתונה שלי כל המשפחה המורחבת שלי תשב יחד בשולחן המשפחה."

"מה, גם הבעל החדש של נאווה ואשתו של איתן והילדים שלהם?"

"למה לא?"

"לא יודע. זה נראה מוזר."

"לא מוזר יותר מזה שהבן זוג של אחי הוא גבר."

"יש בזה משהו." נאלצתי להודות.

"ותעשה לי טובה, תקרא לנאווה אימא."

"לפעמים אתה כזה פולניה דותן שאני שואל את עצמי מי גידל אותך."

"אתה, טמבל."

"כן, מה כבר אפשר לצפות ממי שגדל עם אח הומו." נאנחתי והבטחתי שאתנהג כראוי ואהיה גאוות קהילת וורשה, וגם קיימתי את הבטחתי חוץ מהעסק של בן זוג במקום בת זוג, אבל בחיים הרי צריך לדעת להתפשר. לזכותם של בני המשפחה המורחבת שלי להגיד שכולם התנהגו כראוי ואיש לא עשה פרצוף כשאני ועילאי ישבנו זה לצד זה, החזקנו ידיים בזמן החופה ואפילו רקדנו יחד, ובעצם לא הייתי מרחיב כל כך בקשר לחתונה של דותי - ואם תשאלו אותי זה פשוט מגוחך לעשות כזה סיפור מחתונה של זוג שגר יחד כבר שנה - לולא מה שקרה כשיצאנו מהחתונה ונתקלנו במגרש החנייה בזוג שיצא מהאולם הסמוך. הבחורה הייתה קטנה, שמנמונת, כהה וחמודה מאוד, והגבר היה קטן, שמנמן, בהיר וחמוד.

כשהוא ראה את עילאי הוא צעק "עילי! הנה אתה! סוף סוף מצאתי אותך!" והתנפל על עילאי שלי בחיבוק, ועילאי החזיר לו חיבוק בחזרה, בעוד אני והבחורה הזרה מחליפים מבט נבוך. הם התחבקו וטפחו אחד על שכמו של השני כמה דקות עד שנרגעו והתחילו לדבר. "מורן, זה הבחור הזה שהייתי איתו בסיני בשנה שעברה." אמר הבלונדיני הקטן, "זה שהתנגש בחמור."

"איזה חמור?" שאלתי.

"זה היה חמור? כולה חמור?" נדהם עילאי, "איך אתה יודע שזה היה חמור דאץ'?"

"זה הציק לי נורא, הסיפור הזה של התאונה." הסביר דאץ' שדיבר עברית סבירה, אבל במבטא משונה, כמעט גרמני, אבל לא בדיוק, "אז חזרתי לסיני וביררתי קצת והתברר שזה היה חמור שברח מאיזה אוהל של בדואים. אפילו מצאו בשבילי את הבעלים שלו ושילמתי לו על החמור."

"אז אני חייב לך כסף."

דאץ' צחק צחוק גדול ואמר שהוא יסתפק בזה שעילי יזמין אותו ואת מורן, החברה שלו, לבירה, "וגם אתה מוזמן כמובן." פנה אלי בחיוך.

"אני אשמח מאוד." עניתי בכנות. קבענו פגישה ליום שישי באיזה פאב, הם נסעו לדרכם ואנחנו הלכנו לרכב שלנו. כשהגענו עילאי לקח ממני את המפתחות של הרכב והודיע לי שמאחר ואני שתיתי קצת והוא לא שתה בכלל תורו לנהוג. "אתה בטוח?" שאלתי, "באמת? אתה מרגיש שאתה רוצה לנהוג?"

הוא הניד לאות כן ובלע את רוקו, "כן, אני חושב שכן, ופוקסי, אם אני שוב אתחיל ללחוץ חזק מידי על הגז תעצור אותי, בסדר?"

"אין בעיות, בשביל זה אני כאן עילאי, לעצור אותך כשאתה לוחץ חזק מידי על הגז." 

אחרי שהוסר מעל עילאי החשש שהוא רוצח משהו בו נרגע מעט. לא שהוא הפסיק להתייסר בגלל שפגע במישהו וברח, אבל לכל הפחות אף בן אדם לא מת בגללו. "סם אומר שצריך לראות בכל מה שקורה את הצד החיובי, גם באיידס, ושאני צריך להתייחס לתאונה ההיא כאל סימן אזהרה ולהתחיל להיזהר ולשמור על עצמי." הסביר לי אחרי עוד פגישה עם סם - המנחה של הקבוצה שהפך להיות הפסיכולוג שלו.

סם היה מוכן להיפגש איתו חינם או בתשלום סמלי בלבד, אבל עילאי, רגיש כמו תמיד לכל הנושא הכספי, החליט שהוא חייב להתחיל להרוויח כסף, ולמרבה הפתעתי מצא עבודה בתור עוזר צלם חתונות. פתאום התשוקה שלו להנציח כל מה שראה בצילום הפכה למקצוע והחיבה שלו למוזיקה מודרנית רועשת ולריקודים סוערים הפכה ליתרון. הוא התמחה בצילום והקלטת זוגות רוקדים על רחבת הריקודים, ודי מהר התחבב על כל הדי. ג'י. שתקלטו בחתונות ובמועדונים, ופתאום התחיל לצאת לעבודה כמעט כל ערב.

אמרתי לו בכנות שאני מעדיף לשטוף בתי שימוש ציבוריים במחנה פליטים בעזה מאשר לבלות את לילותיי במקומות רועשים כאלו, אבל הוא רק צחק, הודיע לי שאני חנון מחשבים כבד ואיזה מזל שככה בדיוק הוא אוהב אותי, וחיש קל צרב עשרים עותקים לכל ידידיה של כלה שמנמנה אחת רוקדת בשמלת כלה לא צנועה בעליל - מזל שהרב הלך לפני שהתחילו הריקודים. בחתונות הוא היה נתון להשגחתו הקפדנית של מיקו הצלם שדרש מהעוזר שלו להיות ידידותי ונעים הליכות עם הקליינטים, אבל לעולם לא לשתות איתם, ולא משנה עד כמה יפצירו בו.

"כשתהיה אורח או חתן תשתה כמה שאתה רוצה, אבל עכשיו אתה בתפקיד ואתה חייב להיות ממוקד." היה חוזר ומציק לעילאי שנהנה לחקות אותו באוזני, אבל הקפיד למלא את הוראותיו ולא לשתות. הוא היה חוזר מהחתונות מסריח מסיגריות ועייף מאוד, אבל תמיד פיכח. הצילומים במועדונים היו סיפור אחר, שם לא היו קרובי משפחה מבוגרים שמיתנו את האווירה, ומיקו הודיע שהוא מעדיף להיות מובטל ולא להסתובב במקומות כאלו. בעיקר נרתע ממראה זוגות של גברים שהתנשקו והתמזמזו בגלוי על רחבת הריקודים. נשים דווקא לא הפריעו לו, אבל גברים גרמו לו מבוכה קשה מנשוא. כל פעם שעילאי היה יוצא למשימת צילום באיזה מסיבה במועדון זה או אחר הייתי מזכיר לו שוב שאסור לו לשתות בגלל התרופות שהוא לוקח, ומפציר בו שאם יחוש עייף מידי שלא ינהג הביתה אלא ייקח מונית או יישאר לישון אצל מישהו. הוא היה צוחק ממני, קורא לי סבתא דוגרת ויידישע בובע ומקפיד להתקשר אלי מהדרך, אומר לי בצחוק שאסלק את כל המתחרים כי הוא מגיע לישון איתי.

יכול להיות שהיה עלי לקנא ולדאוג שהוא מסתובב בלילות במסיבות ובמועדונים, מוקף גברים יפים, שתויים וחרמנים, אבל הרי אם מישהו רוצה לבגוד הוא יכול לעשות את זה בכל מקום, ואם אין לי אמון בו אז מה אנחנו עושים יחד? זה מה שאמרתי ליאנה שהעירה שאפילו דותי, הגבר הכי ליבראלי שהיא מכירה, לא היה מרוצה אם היה הייתה מסתובבת לילות שלמים באולמי חתונות ובמועדונים, ושבה מהעבודה רק לפנות בוקר.

"אצל גברים זה אחרת." אמרתי לה, "וחוץ מזה עילאי לומד עכשיו צילום ועריכה, ואחרי שהוא יגמור את הלימודים הוא ימצא עבודה מסודרת יותר. כל זמן שהוא צעיר ויש לו כוח ומרץ לעבודה כזו מבחינתי זה בסדר." עילאי נהנה מאוד מהלימודים והצליח בהם, הוא אהב גם את העבודה שלו והכי חשוב, אהב אותי, והראה לי את זה כל הזמן. הוא אפילו הסכים, אחרי הפצרות רבות שלי ואחרי שהשקענו כסף בקונדומים משובחים במיוחד, לחזור לסקס עם חדירה שגרם לשנינו עונג רב. הכול נראה ממש בסדר, החיים היו יפים ומבטיחים, ואז, ערב אחד, כשניסיתי לגלוש לי קצת בנחת בין מספר בלוגים שחיבבתי המחשב שלי קרס. 

עילאי היה בעבודה ולכן ניגשתי למחשב שלו וגיליתי פתאום תיקיה פשוטה, צהובה שנקראה בפשטות – אני. אולי יש פה תמונות שלו? חשבתי לעצמי, כי אצל עילאי, כמו אצל כל שאר הצלמים, הסנדלר הלך יחף, ודווקא לבן אדם שצילם כל פרצוף שנקרה בדרכו היו מעט מאוד צילומים של עצמו. נכנסתי לתיקיה ההיא ובמקום תמונות מצאתי מסמכים. אולי הייתי צריך לסגור אותה ולהניח לזה, אבל הסקרנות גברה עלי. לא עלה בדעתי שיש שם משהו שאסור לי לראות ולכן לחצתי בתום לב על המסמך הראשון שנקרא, "אני שוכב על ספסל בסאונה" וזה מה שקראתי שם.

זה סתם ספסל עץ פשוט עשוי עץ אורן זול. ארבע פסי עץ בלונדיני מחוברים לרגלי מתכת. אני שוכב על הבטן, ערום. ישבני חשוף, מתחת לבטני וחלצי מגבת לבנה מקופלת לשתיים. היא דקה מאוד ולא ממש מרפדת את העץ הקשה שלוחץ על בטני וחזי. חם שם מאוד. אדים ממלאים את שדה הראיה המצומצם שלי. אסור לי להגיד כלום, אסור להרים את הראש ואסור להביט לאף אחד בעיניים. אני סתם בשר חם שמונח שם להנאתם, אני רק חור משומן ופעור לפקודת האדון. הוא מתנשא מעלי, לבוש בחליפת העור השחורה שלו שצחצחתי הבוקר. ראשו מגולח, שריריו בוהקים. ידו, גדולה וחזקה, מחליקה על גופי, מועכת אותי אל הספסל. "אל תזוז." הוא פוקד עלי, "אתה חלק מהספסל עכשיו. ברור?"

"כן אדוני." אני אומר, והוא חובט בכוח על עכוזי, נהנה מקול הטפיחה החזק של ידו על בשרי והולך, ואז הם באים. הם משלמים לו. יש מחיר אחד לזיון ואחר למציצה. הם מתמקחים איתו בעליזות בהולנדית שאני לא מבין. הרוב בוחרים בזיון ומשלמים בלי ויכוח את התוספת לזיון בלי קונדום, ויש גם חלק שמעדיפים מציצה.

יש גם זוגות שרוצים שזה יהיה הדדי, אחד נמצץ ואחד חודר לתוכי. הנמצצים מתיישבים על שרפרף מולי, מגישים לי את הזין שלהם. חלקם גומרים בפי, חלקם בקונדום. אני סופר עשרים גברים בסך הכול, ואז, למרות שאני אמור להיות רק חפץ חסר רגש זה מתחיל ממש לכאוב, ומישהו מעיר באנגלית שאני מדמם ואולי כדאי להפסיק. האדון פוקד עלי לרדת וללכת איתו ואני מנסה, אבל לא מצליח. רגלי רועדות ואני קורס על הרצפה ומבחין שהמגבת ששכבתי עליה לחה מזרע, זיעה ודם. האדון נושא אותי על שכמו למקלחת ושוטף אותי בצינור בעודי יושב על הרצפה החלקלקה, חסר אונים ומבויש. הוא מאוכזב ממני, לא משכתי מספיק קליינטים, הרווח מועט מידי, לדבריו שכבתי שם כמו חתיכת בשר חסרת חיים.

"אתה סתם ילד מפונק." הוא מסכם, "אתה לא שווה כלום." הוא אומר ומשליך עלי מגבת לחה. "תתלבש ותתארגן, בעוד חצי שעה אני חוזר לקחת אותך." הוא זורק לי ביובש והולך. אני מתנגב בישיבה ורק אז מצליח לקום. לובש את בגדי התלויים בפינה, נשען על הכיור, מביט בפני ורואה במראה סתם ילד מפונק שלא שווה כלום.

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...