איידס (אילוסטרציה). צילום: Sham Hardy, Flickr.

 >  >  > 

כמו קווים מקבילים - פרק ד'

הגיוני

חרשנו על המחשב עד הצהרים ואז התיישבנו לאכול, מעכלים יחד עם הספגטי בולונז שנשאר לי מאתמול את כל המידע שקראנו. "דבר אחד ברור." סיכמתי את הנושא בעודי מעמיס כלים למדיח, "כל זמן שתקפיד על לקיחת תרופות ועל בדיקות דם אתה יכול לחיות עוד הרבה שנים ולחיות טוב."

"וזה בתנאי שאני לא אספר שום דבר לאף אחד ואני אוותר על סקס."

"למה אתה כזה שלילי?" התרגזתי, "ולמה לוותר על סקס? מי אמר לך דבר כזה? אתה נשא, לא כומר קתולי. כל זמן שתקפיד על קונדום אתה מסודר."

"בתנאי שהפרטנר שלך לא יודע כלום כי אם תספר לו אז..."

"אני יודע ולא אכפת לי. מה רע בי?"

הוא הביט בי במבט עוין, "שום דבר לא רע בך פוקסי, אבל אני לא מוכן להזדיין מתוך רחמים. עדיף לי כבר באמת להיות כומר קתולי."

"עד כמה שידוע לי הם לא מקבלים הומואים. אולי בכל זאת תעשה פשרה בקשר לזיון רחמים? איזה ויתור קטן בשביל חבר ותיק שעומד לו כמו טיל מהרגע שראה אותך ומת ל... אתה יודע למה." עילאי לא התאפק ושמץ של חיוך התחיל לבצבץ על שפתיו - תמיד ידעתי איך להצחיק אותו - ובכל זאת התעקש שהוא לא מוכן שיעשו לו טובות במיטה. "מי עושה לך טובות? דביל! זה אני שמתחנן שתעשה לי טובה."

"אני בטוח שיש לך מספיק יזיזים ש..."

"אני לא רוצה יזיז, אני רוצה אותך. תמיד רציתי, עוד אז, כשכמעט הרגת אותי בנהיגה המופרעת שלך, רציתי אותך."

"אז למה לא באת אחרי לסיני? הכול היה אחרת אם היית מוותר קצת על הלימודים היקרים שלך בשבילי."

"הכול היה אחרת אם לא היית עושה לי מבחנים מטופשים ולא דורש ממני לוותר על הלימודים."

"בסך הכול רציתי שתיתן לי שבוע אחד קטן."

"ובגלל זה הלכת להזדיין בלי קונדום? בגלל שלא נתתי לך שבוע אחד של לימודים?" צרחתי עליו והידקתי את ידי בכוח סביב הכוס שאחזתי כדי לא להשליך אותה ארצה מרוב כעס, ובאמת לא השלכתי אותה, אבל זה לא עזר לכוס המסכנה שנגזר דינה. היא נשברה בגלל הלחץ של אצבעותיי והשברים נפלו על הרצפה, אני אפילו לא נשרטתי. מזל של גוי הייתה סבתא שלי אומרת על דבר כזה, אבל עילאי שהחל לאסוף את שברי הזכוכית נשרט ודימם, וכשרציתי לבדוק את ידו צעק עלי שאניח לו וברח למקלחת. שמעתי אותו שוטף שם את ידו הפצועה ומתייפח. אספתי עם מטאטא ויעה את שברי הזכוכית, השלכתי אותם לפח והלכתי אליו. הוא ישב על המיטה, ידו עטופה במגבת ובכה. כשניסיתי לחבק אותו התנער ממני. "עזוב, אל תיגע בי. לא עכשיו."

"שטויות! די עם זה עילאי, אני לא יכול לא לחבק אותך. כשאתה בוכה אני פשוט חייב... נו, די חמוד." הידקתי את ידי סביבו, מקווה שמגע גופי וקולי ירגיעו אותו. הוא השליך בדרמטיות את המגבת הלחה על הרצפה והראה לי את החתך הקטן בכפו. הדימום כמעט שפסק מה שלא הפריע לעילאי להצהיר שהדם שלו מורעל.

"עילאי, תפסיק עם הדראמה הזו. רק אם גם אני אהיה פצוע ונערבב את הדם שלנו אולי אני אדבק ממך, וגם זה בספק, אז בבקשה, תחסוך לי את ההצגות האלו, אתה יודע שאני לא סובל את זה."

"אני יודע." אמר עילאי בעצב, "אתה כל כך מעשי פוקסי, תמיד ממוקד במטרה, תמיד פרקטי, תמיד..."

"פרקטי ומעשי זה אותו דבר." הפסקתי את נאומו הרגשני.

"לעזאזל אתך!" צרח עילאי ורקע ברגלו על הרצפה, "למה אתה חייב להיות פוץ מיובש כזה? למה אתה לא מבין שאני אומלל ופוחד? אני מבוהל ומרגיש חרא ומתגעגע הביתה! למה אתה לא נותן לי להתאבל קצת על החיים שלי שהלכו לעזאזל?"

"תתאבל כמה שאתה רוצה." הפטרתי בקרירות וברחתי החוצה, כאילו לעשות קניות, אבל בעצם כדי להירגע קצת ולנשום אוויר. הפסיכולוגית הפלצנית שביקרתי אצלה בזמנו, כשהייתה לי תקופה קצת מבולבלת אחרי שהשתחררתי מקבע ולא ידעתי לאן בדיוק מועדות פני אמרה שאני צריך להפסיק לפחד לגלות רגשות, לשחרר את היצירתיות שבי ולהתחבר לעצמי במובן הרוחני כי זה לא בריא להתעקש להיות תמיד מעשי והגיוני.

"עם הזמן תגלה שאנשים הם יצורים לא הגיוניים." אמרה לי, מחייכת אלי חיוך ענוג.

"אני כן." הצהרתי, "ואני מסרב להיות אוחצ'ה מבולבלת." הודעתי לה בפגישה האחרונה, "יצירתיות וכל מיני שטויות רוחניות זה נחמד מאוד אבל זה לא אני." פסקתי ונרשמתי ללמודים בטכניון, הנדסת מחשבים זה מה שהולך היום הכי טוב. עד היום התעקשתי להיות תמיד בן אדם הגיוני ופרקטי, לעשות מה שצריך לפני שאני מתפנה לעשות מה שמתחשק לי, ומה יצא לי מזה? עילאי שלי נדבק באיידס כי הנחתי לו לעזוב אותי.
למה הרשיתי לו ללכת? הרי ידעתי שאם אני לא שומר עליו הוא עושה שטויות, שותה ומעשן, ומאבד את מעט שיקול הדעת שיש לו. הוא כזה תינוק ואני השארתי אותו לבד בבית, בוכה, למה הוא מתכוון להתאבל? ומה אם... פתאום נתקפתי פחד נוראי ולמרות שהוא היה חסר כל היגיון הסתובבתי על עקבי ושבתי בריצה לדירה. 

עילאי שכב על המיטה, ידיו שלובות מתחת לעורפו ובהה בתקרה. "אתה בסדר?" הסתערתי עליו.

הוא הביט בי בפליאה, "כן, בטח. מה קרה לך פוקסי?"

"לא יודע." נשכבתי לצידו וטמנתי את פני בבית שחיו, דוחף יד מתחת לחולצתו, "פתאום נתקפתי פחד. תבטיח לי שאף פעם לא תעזוב אותי יותר."

"איך אני יכול להבטיח דבר כזה?" שאל עילאי, "תהיה הגיוני פוקס."

"לא רוצה, נמאס לי להיות הגיוני, אני פוחד."

"אבל ראית בעצמך באינטרנט שאין סיבה לפחד כל זמן שלוקחים את התרופות בצורה מסודרת ומקפידים על מעקב אחרי רמת הנגיף ועל חיים בריאים ומסודרים."

"ועל קונדום."

"פוקסי, אני מבקש ממך, עזוב את הנושא הזה, אני לא יכול, עזוב את זה."

"אז מה, סתם נחיה יחד בלי סקס? איך אפשר?"

"למה בלי סקס? אתה תמצא לך איזה חבר נחמד ואני..."

"כן? מה אתה?"

"אני כבר אסתדר, אם אין אני לי מי לי."

"מצטער, לא מקובל עלי. לא רוצה למצוא מישהו, בטח לא כשאתה חי איתי."

"אני אמצא בקרוב דירה משלי ואני..."

"לא!"

"אני מעריץ את השתלטנות הגברית שלך פוקסי." גיחך עילאי, נשמע שוב כמעט כמו עצמו הישן, "אבל הפעם אני חייב להתעקש. בלי סקס."

"אבל למה? מה אתה, בעונש? כל הנשאים מזדיינים חופשי כל הזמן, למה אתה לא?"

"אני יודע שנשאים מזדיינים חופשי, מי כמוני יודע את זה, בגלל זה נדבקתי, אני לא אעשה את זה לאחרים."

"אבל עילאי, בשביל זה המציאו קונדומים."

"נכון, אבל הם לא בטוחים במאה אחוז. יש תקלות, לפעמים הקונדום נקרע, לא מוכן לקחת סיכונים, בטח שלא אתך."

"אז אתה עדיין אוהב אותי?" התעקשתי לראות את חצי הכוס המלאה.

"בטח שכן, חתיכת דביל! לפעמים נתן אתה ממש קשה הבנה."

"אם אתה אוהב אותי אז הכול בסדר." אמרתי ובתנועה זריזה אחת פתחתי את מכנסיו, ולפני שהוא הספיק למחות הפכתי אותו על בטנו, מושך מעליו את המכנסים והתחתונים וחושף את ישבנו החלק והמתוק.

"מה אתה עושה? פסיכי, תעזוב אותי!" צעק עילאי, מנסה לשחרר את פרקי ידיו שאחזתי צמודים זה לזה, מהודקים לגבו בדיוק בין שתי הגומות המתוקות שהתחבאו מתחת לגומי של תחתוניו. שלחתי יד בין רגליו ובדקתי, כן, לפחות הדבר הזה לא השתנה, עמד לו ועוד איך. נשכבתי עליו, מקפיד להצמיד אותו למיטה, מעיק על גופו בברכי ובמרפקי ונישקתי את עורפו. איך שכחתי עד כמה אני אוהב את הריח הזה שעלה מעורו כשהיה מתחיל להתחרמן?

"פוקסי, בחייך... בבקשה פוקסי." לחש, נקרע בין החרמנות שלו לבין הפחד, "התכוונתי ברצינות, אני נורא פוחד עליך."

"אל תדאג לילי, אפשר לעשות כל מיני דברים נחמדים גם בלי להסתכן, תסמוך עלי." אמרתי ושפכתי בנדיבות שמן ריחני על החריץ בין עגבותיו. אחרי שגמרנו היינו צריכים להחליף את הסדין שהיה מוכתם משמן זרע וזיעה ולהתרחץ שוב, אבל זה היה כל כך כיף! "תזכיר לי ללכת לקנות חלב כשנקום." אמרתי לו, "ותזכור שאתה צריך לקחת אנטיביוטיקה בערב."

"בסדר פוקסי." אמר עילאי בצייתנות, דחף את רגלו בין רגלי ונרדם. שכבתי לידו, מקשיב לקול נשימתו, מביט בפניו, מתכנן תוכניות לעתיד, מנסה לדמיין איך זה יהיה לחיות איתו ועם הנגיף. חושב מה נעשה ואיך נסתדר, עד שבסוף התעייפתי ונרדמתי גם כן. 

"אני לא מבין מה אתה רוצה מחיי?" התלונן עילאי, "מה רע לנו ככה?"

"לא רע חמוד, אבל יכול להיות יותר טוב."

"אבל טוב לי ככה."

"איך טוב? בחור כל כך צעיר שחי כמו פנסיונרית מבוהלת? מה טוב בזה?"

"אני לא חי כמו פנסיונרית." מחה עילאי, "אתה מכיר הרבה פנסיונריות שישנות עם בחור צעיר ויפה כמוך?"

"יש בזה משהו." נאלצתי להודות, "למרות שאני כבר לא כל כך צעיר ויפה לא הייתי אף פעם."

"בעיני אתה יפה." פסק עילאי, והוסיף נשיקה להדגיש את דבריו, ובכך סתם לי באופן זמני את הפה, אבל לא לאורך זמן. "עילאי תקשיב." אמרתי לו אחרי ששנינו חזרנו לנשום כרגיל - מדהים כמה דרכים יש לעשות סקס גם בלי חדירה – "אני מבין שבימים הראשונים היית קצת חולה וחלש ולכן לא הלכת רחוק יותר מהסופר, אני גם מאוד מעריך את זה שהצלחת להגיע עד לספריה ואפילו נרשמת ואתה מחליף ספרים קבוע."

"וגם קורא אותם."

"כן, וגם קורא שזה בכלל יוצא מהכלל, אבל אתה לא חושב שאתה צריך להעשיר את חייך בקצת יותר חוויות?"

"לא. טוב לי ככה."

"אבל עילאי, אתה לא עושה כלום חוץ מלבשל, לקרוא, לנקות את הבית ולגלוש באינטרנט."

"ולאהוב אותך ולישון אתך."

"כן, בסדר, גם זה, אבל חוץ מהדברים האלו אתה לא עושה כלום עם עצמך, ולא שאני לא מעריך מאוד את כל מה שאתה עושה, אבל לא הגיע הזמן שתשיג לך חיים?" יכול להיות שניסחתי את זה בצורה לא מוצלחת כי הוא הפך אלי את גבו ושתק בצורה מבשרת רעות. "תראה, אני מאוד שמח שאתה מרגיש טוב יותר ושאתה משתלט על אמנות תחזוקת הבית, מתמחה בבישול, משלים את החסרים בקריאה ומרחיב את השכלתך עילאי, אבל כשנפגשנו היו לך המון תכניות לעתיד, רצית ללמוד, לעבוד, רצית..."

"להרוויח כסף. זו הבעיה, נכון? הכול כי אני לא מוכן לקחת כסף מהורי ונמאס לך לשלם עלי. זו הבעיה?"

"לא, זו לא הבעיה. אני מרוויח לא רע, ואם לא אתה הייתי צריך לאכול בחוץ ולשכור עוזרת ככה שאתה פחות או יותר מרוויח מה שאתה עולה לי, אבל לא זו הפואנטה."

"ובלעדי היית צריך גם לבזבז כסף על השגת זיונים, לצאת, לפגוש בחורים, להזמין אותם לשתייה, אולי לסרט, לקנות קונדומים, ללכת  למועדונים שזה גם כסף, תראה כמה כסף אני חוסך לך." הוסיף עילאי לחשבן חשבונות במרירות שצבטה את ליבי. למרות שדבריו היו בעצם מעצבנים מאוד לא כעסתי אלא התעצבתי, בעיקר כי הוא התעקש לא להבין את כוונתי והסיט את השיחה לפסים של רווח והפסד כספי בעוד שאני ניסיתי לדבר על דבר אחר לגמרי.

"עילאי." סובבתי אותו אלי ותפסתי את פניו בידי, מביט ישר בעיניו, "אני אוהב אותך, חתיכת מכוער אחד, שיזדיין הכסף. כסף בא והולך, אבל הזמן שלך, הזמן שקצוב לך בעולם, מתבזבז ואתה לא עושה איתו כלום, זה מה שמטריד אותי. אתה לא מבין את זה? העילאי שהכרתי פעם היה משתגע אם היו סוגרים אותו בדירה קטנה ולא נותנים לו לצאת, להסתובב, לבלות, ללמוד, להכיר בני אדם, לחיות. אתה חצי חי וזה אוכל אותי. מה קורה לך?"

"אני פוחד." אמר עילאי ועצם את עיניו.

"פוחד ממה?"

הוא משך בכתפיו ושתק. ניערתי אותו קצת, "זה קשור למה שקרה בסיני ובאמסטרדם?"

"כן קצת."

"תספר לי."

"אתה תכעס."

"אז אני אכעס, אז מה? לא תמות מזה. נו, תוציא את זה ודי."

"זה סיפור מגעיל. ממש לא בא לי לדבר על זה."

"אתה מעדיף לשבת פה בשקט כמו איזה זקנה ולחכות למוות?" עילאי נאנח ושוב התחילו דמעות לזלוג מעיניו.

"נו, די. כל פעם שאנחנו מנסים לדבר ברצינות אתה בוכה, די כבר. אתה צריך טיפול נפשי או משהו."

"אתה לא מבין... אין לך מושג כמה אני שונא את עצמי."

"עילאי, בחייך, אז השתרמטת קצת. זה קורה לכל אחד, אל תעשה מזה כזה סיפור טראגי."

"לך זה לא קרה."

"כי אני קונטרול פריק. אתה מכיר אותי. אני מתאר לעצמי שנסעת לשם עצבני ונפלת על חבורה של סטלנים שנתנו לך אקסטות חופשי, שתית יותר מידי כמו שאתה עושה תמיד, השתוללת כרגיל, הזדיינת בלי הכרה ובלי לבדוק אם אתה מוגן, לא ככה?"

"כן, אבל..." הוא כבש את פניו בידיו ומלמל משהו לא ברור.

"מה? לא הבנתי."

"הרגתי מישהו." אמר והסיר את ידיו מפניו, מביט בי בעיניים קרועות לרווחה, "אני ודאץ' חזרנו מאיזה מסיבה, אני נהגתי ופגעתי במישהו, אני די בטוח שהרגתי אותו. בגלל זה ברחתי לאמסטרדם."

"מי זה הדאץ' הזה?"

"הולנדי אחד, סטרייט. כולם קראו לו דאץ', המכונית הייתה שלו אבל אני נהגתי, אתה יודע שאני נוהג מהר, בעיקר כשאני מסטול ופתאום ההוא קפץ מצד הכביש... שמעתי את הפגיעה של הרכב בגוף שלו ובמקום לעצור ברחתי. כשהגענו לכפר הנופש ראינו שיש סימן של מכה ודם על הרכב. שטפנו אותו, החזרנו לחברת השכירות ובערב כבר היינו על מטוס בדרך לאמסטרדם."

"אני מבין." אמרתי. "זה בטח היה נורא מפחיד." הוספתי באהדה. אולי הייתי צריך לצעוק עליו או משהו, אבל הוא נראה כל כך בודד ומוכה אשמה... נתתי לו יד וכנראה שזה היה הדבר הנכון לעשות כי הוא המשיך לדבר.

"אתה טועה שאתה חושב שעשיתי משהו עם מישהו בסיני, בכלל לא. היו סמים ושתייה וחבר'ה, זה כן, אבל שום דבר חוץ מזה, גם כי רובם היו בכלל סטרייטים, וגם כי חשבתי כל הזמן עליך, אבל אחר כך, באמסטרדם, דאץ' קלט שאני הומו ולקח אותי לפאב אחד כזה של עור שחור."

"עור שחור? אתה מתכוון סאדו מאזו?"

"כן." הוא נאנח שוב, "אתה יודע שאני... שלפעמים... שיש לי איזה שיגעון כזה... שמידי פעם אני... יש לי קצת משיכה לקטע הזה, אבל אף פעם לא הלכתי רחוק מידי, רק קצת, בכאילו כזה, טיפה קינקי, אבל לא ממש, ורק עם אנשים שאני מכיר ממש טוב. איתך הלכתי הכי רחוק, אבל הטיפוסים האלו במועדון הזה... מה שאני ואתה עושים היה מצחיק אותם. שם זה היה ממש הארד קור. הם היו די מפחידים, אני לא מבין למה, אבל פתאום נתפסתי לזה ממש חזק..."

"לא פתאום ולא נעלים. זה בגלל שהרגשת אשם. תגיד, מה בדיוק עשית שם?" שאלתי למרות שפחדתי קצת מהתשובה שלו.

הוא הניד לאות לא והתקפד בתוך עצמו. "לא חשוב. אני לא מסוגל לדבר על זה. חלק מזה בכלל שכחתי מרוב שהייתי מסטול ושתוי, בבקשה תניח לזה נתן."

"בסדר." אמרתי, "אני עוזב, ואיך זה נגמר?"

"נגמר בזה שפתאום, אחרי איזה חודשיים שלושה חטפתי מין שפעת ממש ממש חזקה והם העלו אותי על מטוס הביתה. בדרך משדה התעופה התעלפתי במונית והנהג נבהל ולקח אותי ישר למיון ואז הכול התברר."

"כן, שמעתי על זה שיש כאלו שנעשים חולים מיד אחרי ההדבקה, אבל יוצאים מזה ויכולים להמשיך בלי תרופות עוד די הרבה זמן."

"טוב, אצלי כל הגוף קרס וחטפתי דלקת ראות מאוד חזקה. הנהג היה בטוח שאני מתפגר לו במכונית."

"אני שמח שנשארת חי עילאי." אמרתי, "ואני חושב שצריך לברר מה בדיוק קרה שם בסיני ו..."

"ואז יגלו שהרגתי מישהו וברחתי ואני אשב בכלא מצרי עד יום מותי." התפרץ עילאי ופניו הלבינו מפחד.

"אבל עילאי, אם זו הייתה תאונה אז..."

"אין מצב שאני חוזר לסיני, או מנסה בכלל לברר מה קרה שם. אני פוחד." הוא התקפל כעובר, משך את השמיכה מעל לראשו וסירב לדבר יותר על הנושא. נשכבתי לצידו, חיבקתי אותו וניסיתי לשכנע אותו שהוא זקוק לעזרה נפשית.

"השתגעת? יש לך מושג כמה עולה פסיכולוג?"

"אז מה בנוגע לקבוצת תמיכה."

"מי ירצה לקבל נשא איידס לקבוצה שלו?"

אני מדבר על קבוצת תמיכה של נשאי איידס." עניתי, "אני אברר בשבילך דרך העובדת הסוציאלית של הבית חולים. בסדר?"

"בסדר, אבל אם זה מחוץ לקריה תצטרך להסיע אותי כי אני לא מוכן לנסוע יותר בחיים מעל חמישים קמ"ש."

"אבל עילאי... טוב, בסדר. נחצה את הגשר כשנגיע אליו. תגיד ומה קרה עם הדאץ' הזה שמעת ממנו מאז?"

"שמעתי שהוא חזר אחר כך לסיני, אבל אין לי קשר איתו. הוא דווקא בחור נחמד, נוצרי שאוהב מאוד את המזרח התיכון. הוא מדבר עברית די טובה וגם קצת ערבית."

"אולי כדאי לנסות לאתר אותו, אם הוא חזר לסיני אז אולי... ובטח יש רישומים על כל המקרה הזה באיזה מקום, אולי נוכל..."

"לא, בבקשה לא. אל תדבר על זה יותר, בבקשה."

"בסדר. אני שותק." אמרתי, "אבל על קבוצת תמיכה אני לא מוותר לך. אתה צריך עזרה עילאי, אתה מסכים איתי?"

הוא הנהן בשתיקה ושוב משך את השמיכה מעל לראשו. 

לפרק הקודם לפרק הבא 
תגיות

תגובות הגולשים

הגיבו בפייסבוק

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...